ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים כו' ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר (ו', ג'). ובמדרש: בשגם הוא משה חושבנא דדין כחושבנא דדין (פרשה כ"ו, ו'.

וכדי לקרבו אל הפשוט נאמר שהכתוב מדבר בהתנצלות אדם הראשון ולסכך בעדו בל ירבו באי העולם לדבר עליו עתק. והוא כי ידענו שעל ידי אכילת האדם מעץ הדעת נתהווה בו זוהמת הנחש ונעשה כלול מטוב ורע ועלול לחטא, ומן הוא והלאה שאפו כולם הזוהמא מכחו. והנה אם נניח שבזולת חטא האדם לא היה חוטא בעולם רק היו כולם בדוגמת האישים העליונים שאין חטא ביניהם, וגם כי אחר שחטא אי אפשר להיות אדם צדיק בארץ, אזי קלקולו רב מאד וגדול מנשוא, כי הוציא בני אדם מבחינת הטוב והאושר האמיתי לרע מוחלט, אבל אם ימצא אשר גם בני עלי' העדרי היצר הרע יעשו הרע בעיני ה', וגם אנוש אנוש ילוד אשה יהיה נקי מכל חטא, או אז תשקוט התלונה מכל ותנוח מזעפה. והן אמת כי כן נמצא כן היה כי הנפילים שהיו בארץ עשו תועבות גדולות, וכאשר הפליגו ז"ל במדרש עם כי בני אלהים המה משוללים מיצר הרע. ועוד זאת כי משרע"ה היה איש אלהים עם היותו כאחד האדם, ילוד אשה, אחינו בשרנו בעל בחירה.

ומעתה שתי אלה דוברות התנצלות על אדם הראשון כמדובר. וזהו ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובות הנה כו', כלומר מלאכי מרום השחיתו התעיבו דרכם על הארץ והוסיפו סרה על האדם, כמו אז ראה אלהים ויוכח על אדם הראשון ואמר לא ידון עוד רוחי באדם לעולם, כלומר לא אדון אותו עוד בשביל העולם מאומה אם רוח עברה גם על משוללי היצר לעשות הרע. ועוד בשגם הוא בשר כלומר משרע"ה גם הוא היה בשר ודם ואחז צדיק דרכו לבחור בטוב לפני אלהים, ועל כן סרה התלונה על אדם הראשון מכל וכל.