ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. מדרש: ר' יהודא בר סימון אמר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. אלא בדבר ה', וכבר שמים נעשו. אף הכא והיה אור אין כתיב כאן, אלא ויהי אור כבר היה. (פרשה ג', ב')

להבין תכלית כוונתם נקדים עוד מאמר הכתוב: וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (בראשית כ"א, א'). אשר ההרגש מבואר הלא גם בשר ודם לא יהולל בקיימו את דברו. אך יגונה באם יחל דברו, ופה אחז הכתוב לדבר בשבח המקום ב"ה. וה' פקד, כאשר אמר. לשבח בורא עולם יתברך במה שלא יעורך גם בשבחי בשר ודם. וביותר כשנפקח עין לראות מדרשם ז"ל (במקומו) וזה לשונו: וה' פקד את שרה כאשר אמר: אמר ר' יודן לא כהדין דאמרין ולא עבדין אלא אני ה' דברתי ועשיתי (יחזקאל י"ז, כ"ד). והיכן דיבר, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ועשיתי. (בראשית רבה נ"ג, א') הנה הם ז"ל עוד הוסיפו לאמץ פליאתנו זו במה שאמרו "לא כהדין דאמרין". וכי בכזאת ישתבח אלהינו יתברך במה שאינו כהדין דאמרין ולא עבדין, גם מלת ועשיתי בסיום דבריהם נראה כמו זר.

ואען ואומר כי באמת דבר גדול דברה התורה ושבח נורא הוא אליו יתברך. והוא בשנעמוד על מאמר בלעם דוגמת זה: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ידבר ולא יקימנה. (במדבר כ"ג, י"ט) אשר גם הוא לא ידענו מה היה לו להעריך שבח להקב"ה בזה.

אמנם הענין כך הוא. כי מציאות הכזב והעדר קיום הדיבור אשר יקרה בבני אדם לשנות מוצא שפתם, הוא לבעבור כי מעשה איש מובדל ומרוחק ממאמרו ואינו פועל מאומה בעקימת שפתיו הקודמים למעשיו. על כן אפשר שיקרהו אחת הסיבות המונעים אותו מהפיק זממו ומפריעים לו קיום דברו. אולם לא כן מדת אלהינו, שהוא אומר ועושה גם יחד. כי אמירה דיליה הויה עשיה. והכל עשה באמרי פיו. כמו שכתוב: בדבר ה' שמים נעשו (תהילים ל"ג, ו'). על כן אין מקום אתו יתברך שיאונה אליו דבר שלילת קיום הדיבור חס ושלום כי מיד כשהדבר יוצא מפיו יתברך כבר נעשה ונגמר מכח דיבורו. וזהו: לא איש אל ויכזב. כלו' אין הכזב אצלו במציאות כלל. והטעם: ההוא אמר ולא יעשה. רצה לומר האם לו דרך בשר ודם שמעשהו מאוחר להדיבור, אשר על כן אפשר שיגיעהו דבר המונעו מלעשות, מה שאמר. אבל לא כן הקב"ה, כי אמירתו ועשיתו יתלכדו ולא יתפרדו ודבריו אשר יצא מפיו לא ישיב ריקם כי כבר עשה מה שחפץ.

והן לזאת כוון גם כן הפסוק: וה' פקד את שרה כאשר אמר. כלומר הפקידה היתה כבר בעת שאמר הבטחתו. ויעש ה' לשרה כאשר דבר כלומר, אז בעת שדיבר. וזהו שביארו ז"ל: "לא כהדין דאמרין ולא עבדין" רצה לומר, בעת שאומרים עדיין לא עושים מאומה, אלא: אני ה' דברתי ועשיתי כלומר, אצלי האמירה והעשיה באים כאחד ומאז דברתי עשיתי.

אבל כל זה הוא בדבר אשר ביד ה' לעשותו, בלתי יד בשר ודם באמצע. כמו כל מה שעשה ה' בשמים ובארץ בהבראם. וכמוהם מהענינים אשר מעשיהם מיוחד בלתי לה' לבדו. אזי האמירה והעשיה מתהוים כאחד אשה רעותה לא פקדו.

לא כן הדבר שעשיתה הוא על ידי אמצעי, והוא בשר ודם. אזי ההכרח שיתאחר קיום המעשה בפועל עד בא עת, המוכשר והראוי לשום להבטחת רצונו מוצא, כפי הכנת והשגת כח מקבלו וטבע אנושותו. והוא הענין בהבטחת ה' יתברך לשרה ליתן לה בן, כי האמנם מצדו יתברך היה מכבר נגמר הדבר. אבל הנה קיום המעשה הוא באמצעות בשר ודם, היא האשה הנאחזת בטבעי נשי גילה בהארכת זמן הריון ואחר תלד. על כן היה מההכרח להתאחר הדבר, כפי טבעיית אנושותה וחוק בריאתה.

וזהו שכוון הכתוב במה שכתוב: למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. כלומר, מצדי היה נגמר מכבר מאז יצא הדבר מפי, אבל אתה הנך אחוז בחבלי טבעי אנושיות וכמו כן שרה אשתך. על כן ארחיב לך זמן, וזהו: למועד אשוב אליך, כלומר בעבורך יאוחר הדבר. וזהו מה שכתב המדרש "אבל אני ה' דברתי ועשיתי" והיכן דבר: למועד אשוב אליך וסיים במלת "ועשיתי" להורות כי מפאת הפועל יתברך כבר נעשה מעשהו כלה, אך נעצר מפאת הממוצעים בהדבר.

עתה נבוא אל ביאור המאמר שלפנינו והוא בשנתבונן תחילה בשימושי מלות ויהי והיה ובביאורם. ועל פיהם נעמוד עוד על מאמר רז"ל (ב"ר ע' ו'): אמר לו הקב"ה ליעקב אתה אמרת: והיה ה' לי לאלהים (בראשית כ"ח, כ"א). חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה. שנאמר: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם (זכריה י"ד, ח'). והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעי' י"א, י"א). והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד', י"ח). והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (ישעיה כ"ז, י"ג) (עיין בפנים במדרש כי הוא מונה והולך כמה נחמות המיועדות בלשון והיה).

דע כי מלת "ויהי" שרשה עתיד ומהופכת לעבר על ידי תוספת אות וא"ו. ומלת "והיה" שרשה עבר והוא"ו מהפכת לעתיד. וכי ישאלך לבבך מדוע ישמש הכתוב לדבר במלת ויהי על ענין העבר מלה המהופכת מעתיד, הלא יותר מהנכון וכשר לפניו הוא שיאמר היה וכמו כן על ענין העתיד למה יאמר בו והיה מלה מהופכת מעבר מדוע לא יאמר יהיה.

דע לך כי כשידבר הכתוב על ענין העתיד ממש אומר בו יהיה. גם על מה שעבר ממש יאמר היה. אבל בשידבר הענין ממה שהיה ראוי להיות בעתיד וכבר הוא. אומר בו "ויהי" מלה מהופכת מעתיד לעבר, יען כי כמקרה הזה קרה להדבר שהענין דובר בו שבהזדמן הוקדם, מה שראוי היה להתאחר. וכמו כן בהדבר המחוייב הוי' קדומיית והתאחר מבוא, מאיזה סבה, נופל עליו מלת "והיה" שהיא גם כן מהופכת מעבר לעתיד.

אשר על כן כל יעודי הנחמות והטובות מהמקום ב"ה אלינו, אשר מצדו יתברך אין מעצור לו להביאם מכבר (כענין הכתוב: היום אם בקולו תשמעו) וכולם נכונים ושמורים אתו יתברך להוריקם אלינו יום יום, אבל הנם עצורים מבוא, מסבתנו. להיותנו עדן בלתי מוכשרים לקבלם, (ממש כאיחור הבטחתו יתברך, לשרה, שהיה אך מסבתה כמדובר) על כן יאמר בספר עליהם, מלת "והיה" מלה מהופכת מעבר לעתיד. לומר והיה מה שהוא בהווייתו מכבר, ושמור אתו יתברך, עד כי נהיה ראויים להשיגם.

והנה עתה יזהירו דברי המדרש: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו. כלומר, לא כמדת בשר ודם שיתאחר אצלו מעשהו מדבורו, כי הצורך אליו העמל והיגיעה לעשות מעשהו. ולא כן ה' יתברך, כי בדבר ה' וכבר שמים נעשו. ועל כן יצדק בסיפורי הבריאה מלת "ויהי" כי כבר היה את אשר להיות, בלי איחור ועיכוב מה. וזהו שסיימו: והיה אור לא נאמר. אלא ויהי, כבר היה. והבן.