במדרש: ויהי בשלח פרעה הדא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד', י"ג) אמר ר' לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות עמד ומכרה לאחר, עמד אותו האיש שקנאה והעביר את הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים עשאה שורות שורות נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים העמידה על קנים בנה מגדול בתוכה והושיב בתוכה שומר, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה עבר עליה אותו איש שמכרה ראה אותה מלאה כל טוב אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לי שכך הוצאתי מידי, כך היו ישראל במצרים גל של צרורות שנאמר גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום (שם פסוק י"ב) כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים שנאמר שלחיך פרדס רמונים, נעשו כגפן היין נעשו שורות שורות כו', כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחים אותם כו', התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו איש שכך יוציא מתחת ידו (פרשה כ', ה').

הנראה בתכלית כוונת מליצתם ז"ל עם מה שכתוב למעלה כי העיקר מה שהגלה יתברך את ישראל למצרים היה מכוון למען הכשר אותם אל קבלת התורה, כי במשך הזמן ההוא ראו עין בעין נפלאות ה' יתברך והשגחתו הטובה בהכותו צריו אחור במכות נוראות ואותם הציל בנסים נפלאים אשר מזה קנו בלבם ידיעת והכרת אלהותו יתברך ואמתת מציאותו וכח ידו. והאמנם כי בעודם במצרים לא היה ניכר בהם פנימיות הקנין היקר הזה היתה העילה בזה מה שהיו שורים בין העמים מגואלים בטומאת הארץ מבחוץ.

ממש כהמרפא המוכה בראות עיניו בבית אפל הנה גם כי נרפאו עיניו עד אשר יטיב לראות עם כל זה בבית אפל ההוא לא יוכל לראות כי אין בו אור. כי האף אמנם כי עלתה ארוכת העם להשכיל לבותם עם כל זה טרם הוציאם ה' ממחשכי גלותם לא היה ניכר בהם הכח ההוא כי לא בקרו אותו אל דבר כי עדיין לא היה נופל עליהם נכבדות ממצות ועבודות ה' יתברך. אמנם כצאת העם מערפלי גלותם והסירו מעליהם הבגדים הצואים ודבר ה' החל לפעמם הנה אז נתוודע הקנין הנחמד ההוא אשר בלב עמוק עד כי כל בינה וכל דעת היה נקל להם וכמאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ב', ו'). וזהו שהמשילו ז"ל את ישראל אל גל של צרורות המכסה על מבוע המים אשר בסור הצרורות מעליו יתן מימיו מים נאמנים: