השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו כו' (ח', י"א). גמרא: השוכח דבר אחד ממשנתו מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד', ו') (יומא ל"ח, ב').

וראוי לבאר איככה קראו ז"ל את השוכח מואס הדעת שהוא רחוק מאד לכאורה.

אמנם דע כי כבר אמרו מרגלא בפומיה דרבי מאיר גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי נצור תורתי בלבך (ברכות י"ז, א'). פי' כמו מאמר והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א') וענין הצמאון לתורה אינו כ"א מיראה שלמה לעבוד את ה' בכל לבבו, ויעמוד על המשמר כמו העומד על פרשת דרכים ואינו יודע דרכו הראוי לו אשר אם יבוא איש ויורהו הדרך הלא יערב לו מאד. וכבר אמרו ערוכה בכל ושמורה, אם היא ערוכה ברמ"ח אבריו היא שמורה בלבו (עירובין נ"ד, א') ר"ל שיהיו כל המצות מסודרות על רמ"ח אבריו כל אבר ואבר יהיה מקושט במצות המיוחדות לו, כמו הראש לתפילין ולחשוב מחשבות, קדושות הפה לתורה ותפלה, היד לנתינת צדקה, וכמו שסידרם בעל ספר חרדים ז"ל על כל אברי האדם, וכן למוד התורה כי כאשר ילמוד ודאי לא יעברו עליו ימים אחדים ויעשה את אשר למד. לא כן הלומד שלא לעשות שאין הדברים נחמדים בלבו כאלו אינם ענין לו כמאמר אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) ואז על נקלה ישכח הדברים עד שיצאו מלבו.

משל לאחד לקח בעל מלאכה יקרה ולקח לו כלי מלאכתו ונתן לו בית מיוחד לעשות בו מלאכתו והריוח יהיה לחצאין, פעם נאבד ממנו כלי אחד מכלי מלאכתו והבעה"ב הרגיש בזה וימאן מהיות עוד שותף עמו בעסק זה, ויאמר אליו הבע"מ מדוע יחרה אפך כ"כ על הכלי הזה אני הכשרתי את נזקה אשלם לך דמי שויה, ויען ויאמר לו הלא תדע כי לא על הכלי חרה אפי כ"א כי עי"ז אבחון ואדע כי אין אתה עוסק במלאכתך בתמידות כ"א בעצלתים וברפיון ידים, כ"א היית עוסק בהשתדלות ובזריזות בתמידות ודאי היו כל כלי המלאכה חולפים ועוברים על ידך כל היום תמיד ולא היו נעלמים ממך זמן שאפשר להאבד מכל וכל.

הנמשל מובן מאליו כי השוכח דבר ממשנתו זה לו לאות ולמופת כי עליו נאמר כי אתה הדעת מאסת, היינו כי לא למד התורה למען דעת את המעשה אשר יעשה, ועי"כ נעלמו הדברים ממנו עד כי שכח וזהו - כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, היינו כי אינו עובד כראוי: