ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, (כ"ג, ל"ב) גמרא: וכי בתשיעי מתענין הלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (ר"ה י"א).

והפליאה נשגבה איך כתבה התורה מצות אכילה ושתיה בלשון של תענית, ולא כתבה מצות אחרות בדרך חידה רק המעשה אשר נעשה במראה ולא בחידות, וא"כ היה יותר מהנכון לכתוב בתשעה לחודש תאכלו ותשתו.

והנראה לדעתי בזה על דרך בן עשיר אחד היה בעל תאוה גדול, ובכל יום כאשר הלך אל בית הספר עבר דרך שוקים ורחובות אשר מוכרים תפוחים ואגוזים וכדומה, והיה חוטף מן הסלים ונותן לתוך פיו ויברח וימלט, ויהי כאשר ראו את מעשיו יום יום נתאספו ובאו אל בית אביו לקבול על הנער, ויספרו לו את כל מעשיו והנהגותיו ועלילותיו, והיה נכלם מאד ממעשי הנער והוכיחו בדברים ולא הועיל כל מאומה, ויתן מועצות בנפשו מה לעשות אל הנער הזה שיעזוב את דרכיו המגונים, ויהי בבוקר ויקרא אותו ויאמר אליו בני יקירי מחמדי אין רוחי נוחה במה שתלך לבית הספר לבדד, איך תלך אתה לבדך נער יקר ומהולל וחביב בעיני כמוך, ראוי לך ללכת בדרך כבוד כמשפט האנשים המכובדים, התעכב נא מעט ואשלח לקרוא את הכלי זמר ותלך לבית הספר עם הכלי זמר בשמחה ובשירים, בכבוד גדול כמשפט לבני הרוזנים, וישמח הנער מאד על דברי אביו, וכאשר ראו הכלי זמר הלכו לפניו והבדחן מכה בחליל לפניהם ואומר הבחור המופלג המפואר שלשלת היוחסין פב"פ מוליכים אנחנו אותו לבית רבו המפורסם, והנער ראה את כבודו ואת פארו והלולו, עוד לא עלה על רוחו להוריד מעלתו לעשות כמעשה הבוערים והפחותים, כי איך יעזוב את הכלי זמר וילך אל סלי חורי לחטוף תפוחים אצל העניים.

הנמשל כי האדם כבר נאמר בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי מטבעו והרכבתו הוא נמשך מאוד אל הבלי חמודות העוה"ז ותענוגי הגוף, ואם היה הכתוב עוד מפורש יוצא ואומר בתשעה לחודש תאכלו ותשתו, מי יודע מה היה עושה מי יודע אם היה מנין בבהכ"נ בערב כי היו מרבים לאכול ולשתות ולהשתכר להתעדן. מה עשה הקב"ה כתב המצוה הזאת ועטף אותה בצעיפים ומעטפות של תעניות - ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, ואחר שהדבר כן אשר האכילה והשתיה של יום התשיעי ילכו עם הכלי זמר היינו ילכו הלוך להיות נעלה בקודש בערך תענית וכאלו התענה תשיעי ועשירי, אז בקל יבין האדם הראוי לו באכילתו ושתייתו לא לעדן את עצמו רק להקים מצות בוראו, אשר בחכמתו הנפלאה צוה את האדם שיאכל בתשיעי ויתענה בעשירי ויהיה נחשב לו כאלו התענה תשיעי ועשירי, בע"כ שתהיה האכילה הזאת כלולה בהדרת קודש מקדשי שמים באימה ביראה בענוה כהיושבים לפני ה' והבן בזה.

ונמתיק מאמר המסורה ומחר ו' במסורה ומחר אעשה כדבר המלך (אסתר ה', ח') ומחר אתן ויש אתך (משלי ג', כ"ח) ומחר אתה ובניך עמי (שמואל א' כ"ח, י"ט) ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף (יהושע כ"ב, י"ח) שב בזה גם היום ומחר אשלחך (שמואל ב' י"א, י"ב) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם (שמות י"ט, י'). דע כי טענת היצר הרע חזקה על האדם לאמר חלילה לך לצאת מן עולם מוכלל ומעוטר בכל הוד ובכל נועם וטוב לך לבחור במאמר שמח בחור בילדותך (קהלת י"א, ט').¹

footnotes: ¹ שמח בחור ובגמרא (שבת ס"ג) שמח בחור בילדותך כו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אמר רב הונא עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי היצר הטוב (עי' קול יעקב קהלת) ונוסף לזה תבלין אשר נשמט אז מדפוס, משל לעני בא על יום השוק ופגע בו לץ ונתן לו שלום וישאלהו על מעמדו, והעני מתמרמר לפניו לאמר בי אדוני לא אכלתי מאומה לא היום ולא אתמול, ואין לי גם מקום מנוחה לנוח מעט מעצבי ומרגזי, ויאמר אליו בא עמי לביתי ואתן לך מטה שולחן כסא ומנורה, הלך עמו והכניסו לבית אכסניא גדולה ואמר לתת לאורח זה כל אשר יתאוה לאכול ולשתות, ואחר איזה ימים אחר שאסף את חפציו ונתן אותם אל תוך שקו ותרמילו לשוב ללכת לדרכו, ויחזק בו בעל האכסניא בשקו ובתרמילו שישלם מה שהוא חייב, כי שקר דיבר האיש ההוא שהוא הבעה"ב ויקח ממנו את שקו למשכון, ויחרד העני מאד ויצא החוצה והנה בא לקראתו הרמאי הנזכר ויחלף שמלותיו בשינוי בגדים, ואמר לו באמת עשית כאחד הסכלים איככה שמעת אל דברי לץ זד יהיר, אשר ציד בפיו אבל שמע עצתי כי עתה אחר שכבר חבילתך ותרמילך ביד בעל האכסניא לך אכול ושתה אצלו עכ"פ עוד ימים אחדים כי בין כך ובין כך יוחלט תרמילך אצלו. זהו ממש דרך היצה"ר כי בימי הילדות החליק אליו בעיניו לעשות עבירות ליהנות ממחמדי עוה"ז בחנם, אח"כ בימי הזקנה והשיבה אז ירגיש האדם כי לא בחנם היה אבל בהכרח ישלם מה שנהנה אז בא היצה"ר בדמות יצר טוב ומכביד עליו התשובה ומפליג עליו העונש מאד לאמר לתקן א"א בידך בשום אופן עכ"פ אחר כי כבר תרמילך יוחלט אצלו כל מה שתמצא ידך ליהנות מהעוה"ז עודך פה בבית האכסניא חטוף ואכול. וזהו ע"כ דברי יצה"ר מכאן ואילך דברי היצר הטוב, היינו שהיצה"ר מתחפש ומדבר דברים הנאותים ליצר טוב כי אליו ראוי לומר מאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט והולך היצה"ר ומדבר הדברים האלה וכל כוונתו שיתייאש האדם מן התשובה ושלא יתן לבו לתקן את אשר שחת, והשלמת הדברים כבר נדפס בקול יעקב ע"ש:

וכאשר תגיע לימי הזקנה והשיבה אז תתן זמנך קודש לה' להנזר מכל מחמדי תבל ואז תהיה עולה תמימה. אכן תורתנו הקדושה הזהירה אותנו מאד שלא לבלות גם שעה אחת וגם רגע אחת מזמן החיים כמו שמצינו בגמרא תנן התם אמר ר"א ושוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע באיזה יום ימות, השיב להם ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה (שבת קנ"ג, א'). וראוי לבאר מותר הדברים שמא ימות למחר כי די היה לומר א"כ ישוב בכל יום כי הם בעצמם אמרו וכי אדם יודע כו'. והנראה כי כוונת ר' אליעזר ע"ה במאמר זה רק להשלים ולבאר להם את דברי עצתו שתהיה מקובלת על לב התלמידים, שלא יאמרו קשה להם ענין זה איך אפשר ביד האדם להתודות בלב נשבר כראוי להתודות והוא בחור כארזים לבו שאנן ושליו מכל פחד, לזה אמר עצה הגונה שיתן אל לבו שמא ימות למחר.

משל לאחד שהלך בדרך לסחור למרחקים והיה הדרך משובש בגייסות ובטרם יצא מביתו החוצה אסף וקרא את כל בניו ובנותיו וכל ב"ב ליטול רשות ליפטר מהם, והיה בוכה מאד, ויאמרו הבנים מה לך אבינו כי תבכה היום הזה, ויען אותם ויאמר הלא אם הייתי נפטר מכם לחלוטין היינו שהייתי עומד למות ודאי הייתי נפרד מעמכם בבכיה, וכעת תדעו כי הדרך משובש הוא בגייסות ורבים הולכים ואינם חוזרים וא"כ אני דואג פן לא אזכה ח"ו לראות עוד את פניכם ותהיה הפרידה הזאת פרידה ופטירה עולמית ואיך לא אבכה.

הנמשל כי יש לפני האדם ב' זמנים להתודות א'. ביום כפור ב'. לפני נסיעתו אל בית מועד לכל חי כמאמר רז"ל מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכל המומתים מתודים. ובימים הראשונים שהיה העולם מתנהג הנהגה הראויה אל מזגי האדם וכחותיו והיינו חיים חיים שלמים ושקטים, היינו מקילים בדבר הוידוי והבכיה ביום הכפורים, כי עיקר סמיכת האדם היתה על הוידוי אשר יתוודה ביום האחרון. לא כן עתה אשר תחת מסבות מתהפכות נהפכו עלינו צירי וגלגלי הסבות ומקרים רעים חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותינו עד שלא יתעלם גם מאת גסי השכל כי אין האדם בטוח בחייו גם על רגע, כמו שראו עינינו בשנים הללו כמה אלפים מן אנשים חזקים בריאי אולם אשר ברגע הורד עפר כבודם, ומאיזה צד יהיה זה בטוח יותר מזה, הלא אב אחד לכלנו ומי יודע מה ילד יום, זכרו נא כמה אנשים היו עמנו פה בבהכ"נ והיו אומרים כל נדרי עמנו יחד ועתה מי לכם פה. ואם כן יש לחוש על הוידוי אשר ביוה"כ אולי היא תספיק לו לצידה לדרך עולם, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות להיות לך רשות להתודות לפניו כראוי, ע"כ ישיב היום התשובה השלימה אשר גמר בלבו להתודות ביום האחרון שמא ימות למחר כי אין האדם בטוח בעצמו גם על רגע.

וכמו שהזהיר שלמה המלך ע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה (קהלת י"ב, א'). ודוד המלך ע"ה הזהיר את האדם על זאת גם בעבור ענין אחר נכבד וטוב לפני האדם כי אם ייטיב דרכיו ומעשיו בימי נעוריו אז גם הבנים אשר יוליד יתקיים בהם הבטחת הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך (תהלים קי"ב, א'). לא כן אם יעמיד תולדות והוא עודנו עומד בין ההדסים אשר במצולות ים התאות והחמדות גם כי אח"כ בבואו לימי הזקנה והשיבה ייטיב את מעשיו, אבל הבנים אשר הוליד יהיו רשעים גם עד זקנה ושיבה באותה בחינה שהיה מולידם בה בעת ההיא, וגם אח"כ הם לא ייטיבו דרכם בעבור שייטיב אביהם את דרכו כי יצר לב הבנים רע מנעורם מלידה מבטן.

עוד דע מה שמבואר בגמרא לעולם יראה א"ע ואת העולם חצי זכאי וחצי חייב עשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע א"ע ואת העולם כלו לכף זכות כו' (קדושין מ', ב') וזה גם כן עילה גדולה שיתעורר האדם בכל עת להטיב ולתקן מעשיו.

עוד זאת תדע כי אין קץ לחיוב העבודה אשר על האדם לעבוד את בוראו כמו שכתבו הקדמונים אשר החסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה כי כל אשר נתוספה השגתם בכבוד אלהותו יתברך נתוסף בלבם חיוב ותוספת עבודה, והיתה להם צדקתם של אתמול לחטאת עד שיחייבו את עצמם לשוב בתשובה על שגרעו ועל שקצרו העבודה של תמול שלשום. ואלה החסידים יורשים ב' מעלות מעלת הצדיק ומעלת הבעל תשובה כאשר רמז שלמה המלך ע"ה במאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח', ל"ד) כי המדרגה הנפלאה הזאת גם אם יחיה איש אלף שנים, בכל יום ויום יהיה בעיניו כאלו עתה הוא מתחיל ועתה הוא נכנס לעבודת האלהים יתברך. וזהו המשך מאמר המסורה יבוא המלך והמן אל המשתה כו' ומחר אעשה כדבר המלך זו היא עצת היצה"ר, כי עתה בימי עלומיו ייטיב לבו בתענוגי עוה"ז ומחר אעשה כו' כלומר יבטיח את עצמו להיטיב מעשיו בימי הזקנה, וזה עון פלילי כמאמר אל תאמר לרעך זה הקב"ה (עיין מדרש ריש יתרו) לך ושוב ומחר אתן ויש אתך, הלא יש בידך גם היום לתקן מעלליך ומה לך לדחות ענין יקר זה על זמן שיבוא כמאמר ואם לא עכשיו אימתי (אבות א') כי מי יודע מה ילד יום אולי יזדמן לך אשר ומחר אתה ובניך עמי ואז אין עוד ביד האדם לתקן את אשר קלקל.

ולפי דברינו הנ"ל רמז לו ג"כ התועלת הנפלא אשר אל האדם אם ישא עול תורה בנעוריו אז ירויח, כי בניו יהיו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, ויתקיים בו גבור בארץ יהיה זרעו, וזהו - ומחר אתה ובניך ג"כ אתי במחיצתי, משא"כ אם תאמר לדחות זאת על זמן הזקנה והשיבה. ואמר עוד - ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף כי אם תאמר לדחות התיקון ולעשות לעת עתה כחפץ לבך איך לא תחוס על נפשות אביונים נקיים אולי העולם מחצה זכאי ומחצה חייב, ותבוא אתה ותעשה עבירה להכריע את כל העולם לכף חובה ח"ו וזהו - ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף. ולכן שב בזה גם היום ומחר כו' כלומר למה לך להאביד הזמן ולבלות יום של עתה, הלא יותר תצליח באם תתן לבך גם היום לפשפש במעשיך. ועוד זאת - וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, כי גם כאשר יתעורר האדם בימי נעוריו לתת זמנו קודש לה' וללכת באורח צדיקים יש לו לבחור ג"כ במעלת הבעלי תשובה כי כפי תוספת השגתו יום אחר יום כן יחייב את נפשו בעבודה נוספת על יום העבר, וזהו - וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם הוא תואר הבעלי תשובה המתקדשים והמטהרים בכל יום ביתר שאת ויתר עז:

ובעמדי במקהלות להגיד ליעקב דברי תוכחה ומוסר קודם כל נדרי אמרתי והזכרתי מאמר משה רבינו ע"ה בתפלתו אחר מעשה העגל: ויחל משה כו' ובמדרש (פ' תשא): שנים עמדו כנגד מדת הדין והא' משה שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו כו' (תהילים ק"ו, כ"ג), עמד במקום הפורץ שדחה את השטן ועמד במקומו, וכיון שאמר משה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה נסתלקו כל המקטריגים ואמרו מה לנו לקטרג מוטב שיקטרג משה בעצמו.

ועד"ז ממש משפט כל המתודין על מעשיהם ומודים על חטאיהם עי"ז יסתמו המקטריגים את פיהם ויסתלקו מלקטרג, כי יאמרו מה לנו לקטרג הלא הוא בעצמו אומר הדברים האלה עשיתי. וכי תאמר מה ירויח האדם במה שיתודה, דע כי דבר זה כבר ביאר החסיד ע"ה במאמר סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי (תהילים ו', ט') הנה במאמר זה כבר הודיע אותנו היתרון העצום אשר בקטרוג האדם עצמו על הקטרוג שיקטרג השטן כי הדבר תלוי בתנועות המספר, אם הוא מספר לקטרג, או אם הוא מספר כקובל ומתאונן על מקרהו המר, לאמר אוי לי מה עשיתי ומתחרט ע"ז בלב שלם. וא"כ דעו מעתה גם כי הכתוב הקיל עלינו התשובה כמאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך כו' (דברים ל', ט"ו) עכ"ז רמז לנו במאמר ובלבבך כי שניהם יחדו יהיו תמים הפה עם הלב, כי צריכים אנחנו לומר הוידוי ברתת וחלחלה ולהתאונן בלב מר אז נרויח הרבה כי ע"י הוידוי יסיר השטן מלקטרג.

ממש על דרך עשיר גדול הביא מתנה לבנו סחורה יקרה על זוג בגדים ויהי כצאת הנער החוצה ויתפאר לפני חבריו וקרה לו שהלך סמוך לרקק מים ונפל לתוכו והשחית את בגדיו היקרים, והיה ירא מאד שלא ילך א' מחבריו ויספר זאת לאביו ויכהו מכה גדולה, מה עשה הקדים את עצמו וירץ במרוצה ובא לפני אביו בבכיה גדולה ואמר אוי לי על בגדי היקרים איך הפסדתי אותם, ויחמול אביו עליו ויאמר לו אל תדאוג בני יקירי אני אעשה אותם כחדשים. לא כן אם איש אחר היה בא לפני האב והיה אומר לו, לא ראית מה אשר עשה בנך הלא הלך במקום חומר וקלקל את בגדיו, הלא היה אביו כועס עליו מאד, וזה היתה מעצת הנער כי הקדים א"ע ובא בבכיה לפני אביו אז נתעוררו רחמי האב על בנו.

וזהו סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי קרא אל המקטרגים - פועלי און כמאמר הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות, וזאת היתה עצת משה רבינו ע"ה כי השתדל לדחות השטן במה שעמד במקומו לטעון טענותיו. והיתרון בזה כי הוא ע"ה לא היה עושה התנועות שעשה המקטרג, אבל התאונן ובוכה ואומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. כן אנחנו אחי ורעי למה נעמוד ולמה נתעכב עד שיקטרג עלינו המקטרג למעלה הלא טוב לנו להקדים ולומר בפינו, אבל להתמרמר ולקונן גם בלבנו איך שגינו ואיך מעלנו מעל באבינו מלכנו, בבוראנו יוצרנו, ואיך חטא העם הזה חטאה גדולה. כל זה אם הדברים יהיו יוצאים מן הלב בחמימות נמרץ בלב נשבר וברוח נכאה, לא כן אם יאמרו הוידוי כאומר ומספר דברים הלא מאד מאד יגדיל החמה ושלהבת הקצף כמאמר הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו כו' (ישעיה ג', ט').

וזאת אשר אמרתי קודם תפלת נעילה אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיה ו', ד') המליצה הזאת נוכל להמליץ עלינו כמו שאנו עומדים עתה משל ליושב בבית אסורים ועל ימים הקדושים והנוראים הוציאו אותו על ערבות אשר בשמעו קול תקיעה גדולה ביוה"כ יחרד לבו מאד כי בא עתו וזמנו לרדת במחשכים, כן נשמתנו נתונה בגוף במחשכים כי בכל ימי השנה איש לדרכו פנה אחר בצעו ואין דורש לנפשו¹ ובאלו הימים מתעוררים כולם לקשט עצמם במצות ומע"ט איש איש לפי ערכו, לומד ומתפלל, ועושה צדקה גמילות חסדים, ובהגיע סוף יוה"כ אז הנשמה צועקת ותתמרמר מאד אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

footnotes: ¹ כי פנה יום וכבר המלצנו במאמר בנפשו יביא לחמו משל לת"ח וע"ה עשו שותפות זה יפרנס אותו ויהיה לו חלק במו"מ שלו, וזה יתן לו חלק בעוה"ב מלמוד תורתו, ואחר כי גמר כתבי ההתקשרות ביניהם אמר העשיר אל הת"ח עתה ידידי נרוה דודים אתיו יין ונסבאה שכר והיה בבקר נשכים ונצא למלאכתנו אתה כבר הכינותי לפניך סוסים מזוינים תרכב עליהם לבא עמהם על יום השוק אשר בעיר פלונית ותמכור אותם שמה ואני אלך לביהמ"ד ללמוד, ויהי לשחוק בפי הבריות כי איך יצליח זה עם הסוסים ואיך יצליח זה בביהמ"ד, וזה דומה לב' סוחרים שותפים אחד בקי באבנים טובות ומרגליות ואחד בקי בעורות בסוסים וחלפו העסקים זה שיודע ומבחין באבני השוהם נסע אחר סוסים וזה נסע לסחור אבני שוהם, כן הדבר בהגוף והנפש אשר מצד הטבע ראוי אל הגוף לעמול על דברת צרכי הגוף, והנפש תהיה כל עסקה ברעיונות קדושות בתורה ותפלה, ועתה הדבר בהיפך הגוף עומד ומתפלל, כורע ומשתחוה, נופל על אפיו, והנפש הולכת אז ומשוטטת במקומות המסחר, תעבור ארחות ימים, ממדינה למדינה, מעיר לעיר והכל בעת מעמד התפלה. וזהו בנפשו יביא לחמו מה שראוי להיות בהיפך כי הגוף איש האדמה אליו ראוי לבקש לחמו ופרנסתו והנפש ראוי אליה להתדבק בו יתברך:

ונמתיק מאמר המסורה אתהלך ג' במסורה למה קודר אתהלך בלחץ אויב (תהלים מ"ג, ב') אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהלים ק"א, ב') אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קט"ז, ט').

ונקדים משל על מעמדנו עתה בעת תפלת נעילה למלך שהיה לו בת ויהי בהגיע פרקה והציע שדוכים לפניה ותמאן בכלם, על פלוני אמרה הלא יש בו חסרון שהוא רעבתן, ועל פלוני אמרה הלא הוא שיכור, עד כי גמר בלבו להשיאה אל הנמצא ראשון, ונזדמן כי בא איש כפרי והשיאה לו. ויהי כי לקח אותה אל ביתו אל בית אמו, והנה חמותה עשתה עמה עבודות כבדות וקשות כמשפט הכפריות, והיה מר לה מאד עד כי כתבה אגרת אל אביה ותספר לו את כל מר לבה, ויכתוב אליה כי לערך ארבעים יום יבוא אצלה, ויהי כהשמע דבר המלך אצליהם פחדו מאד וימהרו ופינו את הבית והתחילו להדר ולקשט את בתו היקרה ולעדנה ולכבדה, ויהי לימים אחדים באו שרי המלך הפרתמים הרצים לפניו להגיד את בואו, והכפריים האלה קדמו פניהם בכבוד ויקר, ויאספו אותם הבית, ולימים עוד הקול נשמע כי המלך בעצמו בא ויצאו לקראתו וקבלוהו בכבוד גדול, והמלך ראה את כבוד בתו וייטב בעיניו למאד, וישב עמה וישמח וייטב לבו. ויהי בעת התחיל להפרד ממנה והכין את עצמו לנסיעתו והנה בתו נופלת על צואריו ותבך על צואריו עוד לאמר אבי אבי איכה תעזוב אותי, איכה תעזוב ילד שעשועך וכל חמדת ביתך, ויאמר לה מה לך הלא ראיתי אותך בכבוד ויקר, ותבך ותתחנן לו ותאמר דע אבי כי כל אשר אתה רואה אך זה היום נעשה כי שמעו שמעך כי אלי תבוא ופחדו ויראו לנפשם, אבל נפשי יודעת מאד אשר עשתה לי חמותי ואת אשר היא עתידה לעשות עמדי, כי רק בהפרד כבודך מעלי תעמוד חמותי על יד ימיני ובהכרח תשיב אותי אל עבודתה ואל משאה, לחלוב הפרה לפתח ולשדד האדמה, וכדומה מן המלאכות אשר לא נסתי בהם. ויפן וידבר עם בעלה מה לך איפוא לעשות כן לבתי, איך לא תכיר בכבודה, איך לא תבחין את יקר ערכה כי בת מלכים היא, ויבך גם הוא במרת נפש מאד, ויאמר גם נפשי יודעת מאד כמה מן הכבוד ראוי אליה וידעתי גם ידעתי באיזה בחינה ראוי לי להתנהג עמה, אכן ביום בואכה עמי בקשר הברית אמרתי בלבי הלא לא נעלם מאת אדוני כי איש כפרי אנכי, עני ודל ומה יש בביתי לכבד את בתך היקרה, וחשבתי כי כאשר נתת לי בתך תאצל עלי ברכה כי מלך גדול אתה ותחלוק לי חלק ונחלה אם על ימין או על שמאל.

הנמשל הקב"ה רצה לתת התורה לאדם הראשון ואמרה עליו שהוא רעבתן כי אכל מן העץ, ורצה לתת התורה לנח אמרה שהוא שיכור וישת מן היין וישכר, כמבואר במדרש באורך, עד כי נתן את התורה אלינו ובכל ימי השנה אנחנו מזלזלים בכבודה והיא כותבת בכל יום אגרות אל בית אביה כמאמר בכל יום ויום בת קול יוצאת כו' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אבות ו') רק בר"ח אלול בהשמע דבר המלך ויתן קולו לפני חילו כי יבוא אלינו אז היראה גוברת עלינו ומגור מסביב, ואז נתן מועצות בנפשותינו להתאסף לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתחילים לומר תהלים ותפלות ותחינות ועוסקים בתורה ובמע"ט בצדקות וגמ"ח, עד כי בראש השנה יבואו הפמליא של מעלה (עי' זוהר פ' אחרי) ורואים בכבוד הבת מלך וייטב בעיניהם למאד. וביום הכפורים יבוא המלך הקדוש יתברך שמו בעצמו ובא ה' אלהי וכל קדושיו עמו ורואה את ישראל כמלאכי השרת, כמלאכי ה' צבאות לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ועומדים מערב עד ערב בקדושה ובטהרה והקב"ה כביכול מקבל נחת רוח מעמו ישראל. אמנם אחר תפלת נעילה אשר אז עת סילוק שכינה אז הבכיה גדולה מאד, אבי יקירי איכה תעזוב אותי בלי חמלה הלא עוד מעט ישיבו אותי אל עבודות פחותות, עוד מעט יפשיטו מעלי את צבי עדים היינו היראה והדבקות בעבודה ובמע"ט, וקרוב העת לשוב לכסלה איש לבצעו מקצהו. ואז הנשמה צועקת מרה הוי פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם, כלומר כבר טהרתי מטומאתי והסירו מעלי את הבגדים הצואים ואיככה אשיב ללבוש אותם (עי' קול יעקב שה"ש על מאמר פשטתי את כתנתי) ולבלתי יתרעם הקב"ה על הגוף מה ראה לעשות כן לנשמת אלהים חיים אשר כל כבודה בת מלך פנימה, יבוא בהתנצלות גדולה ויאמר הלא ידעת תחלה כי בני אדם אנחנו, עניים ודלים וכל עמל אדם לפיהו, אכן אתה אבינו מלכנו הלא נאמר לה' הארץ ומלואה, האציל עלינו ברכה, יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב כו'. וכאמרם ז"ל במדרש (ריש שיר השירים): משכני אחריך נרוצה משכני אל ארעא טבתא רבתא דאיתקריאת משכנותא אז - אחריך נרוצה, וכמאמר מי יתן מציון ישועות ישראל כו' אז יגל יעקב כו', כי כהיום מוטרדים אנחנו מאד בעסקי הגוף ופרנסת האשה והבנים, כי אין לנו לא מטל השמים ולא משמני הארץ, וכמאמר הפייטן לילה לא ישכב יומם לא ינוח עד ירדם בקבר.

וזהו מ"ש אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו דע כי המתפרנסים הם שנים והמפרנסים גם הם שנים, המתפרנסים שנים והם הגוף והנפש, כי שניהם צריכים להשיג מחייתם בעולם הזה, והגוף מתפרנס מאכילה ושתיה באכלו מעבור הארץ כי גם הוא עפר מן האדמה, והנפש האצולה ממרומים היא מתפרנסת ג"כ בלחם שמים, ומאכלה בריאה התורה ומצות ומע"ט. וכמו שהמתפרנסים שנים כך המפרנסים שנים הם, היינו כי פרנסת הגוף תבוא ע"י הגוף ע"י שיעבוד את האדמה ובשארי עבודות להשיג מחייתו, ופרנסת הנשמה תבוא ע"י חריצות הנפש וכחותיה החכמה והשכל והדעת והתבונה. וכל זה היה בהיותנו על אדמתנו איש תחת גפנו ותחת תאנו, היינו מתפרנסים מעסקי הגוף, והנפש וכחותיה היו פנויים מובדלים ומופרשים לעסק התורה והיראה, לא כן עתה בזמן החורבן שאין בידינו להתפרנס לא מן הגורן ולא מן היקב כי אם ע"י חרישת הלב, כי כל היום יחרוש החורש ויתהפך במזימותיו תחת מסבות שונות, עד כי יום בלילה לא שכב לבו מלחשוב ומלחקור על פרנסתו מאין תבוא, וא"כ מיגעים אנחנו את נפשנו בעבור השגת הפרנסה, ואין שני זרזרים ישנים על דף אחד (ב"ר ע"ה) כי אם לבבנו ונפשנו מלא דאגה ואנחה במועצות סבות הפרנסה אין עוד מקום ומשכן אל החכמה ועסק התורה לחנות בלבנו אשר ע"כ נאמר עלינו שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין (ישעיה נ"א, כ"א) כ"א ממחשבות ותחבולות בסבות פרנסת גופותינו. זה שהפייטן מקונן ואומר הלא אדם יסודו מעפר כאותו שבא ממרחק ואינו רק כעובר אורח בעוה"ז וגם וסופו לעפר עכ"ז - בנפשו יביא לחמו הכי מן הראוי שישמש התושב את האורח, הלא האורח הוא פחות במדרגתו מאד, כי מאין מוצאו ומובאו הלא יסודו מעפר עוד מעט ילך לו לדרכו וסופו לחזור אל עפר ואין מן הדין שתהיה הנפש היקרה רק כמשרתת אצלו, ובנפשו יביא לחמו כמאמר רשב"י ע"ה מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (ברכות ל"ז, ב'). ומעתה נתבאר מאמר המסורה הנזכר כי הוא יתברך אמר נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (ישעיה ס"ה, א') כי האב זה משפטו - שהוא מחזיק בביתו ריש דוכנא ונותן לו מזונות על שלחנו, בעבור ירדה בו בהנער, והאב קובל בפני בנו ראה נא ההוצאה הגדולה אשר אני מוכרח לעשות בעבורך, להחזיק גם הפחות הזה על שלחני. וזהו: נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני, ואני נותן לרשעים שפע רב, והכל רק בעבורך, אבל ישראל אומרים אין רצוננו במנהיגים האלה שהם ידריכו אותנו אבל שלח לנו משיח צדקנו והוא יורנו מדרכיו.

וזהו למה קודר אתהלך בלחץ אויב שהוא מדריך אותי עם מכאובות ויסורים מוטב שלח אורך משיח ואמתך אליהו איש האמת (עיין ילקוט במקומו) המה ינחוני כו'. וזהו המשך מאמר המסורה למה קודר אתהלך בלחץ אויב, מוטב אתהלך בתם לבבי כלומר בלא תנהל רק בתם לבבי אתהלך בקרב ביתי והיכן היא אתהלך לפני ה' בארצות החיים:

ועם דברינו אלה מה מאד יתבאר מאמר הכתוב ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כו' ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויאמר נחמיה כו' היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה (נחמיה ח', ה'-ט') וראוי לבאר מה בכו בעת שמעם את דברי התורה והתורה נתנה בשמחה כאמרם ז"ל ביום חתונתו זו מתן תורה כו' (שמות רבה נ"ב). והנראה בזה בהזכיר מאמר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כו' (דברים ל"א, כ"א) וראוי לבאר מהות העדות אשר התורה תעיד לפנינו. אמנם נשוב לדברינו שזכרנו כי האדם כולל שני חלקים גוף ונפש ושניהם צריכים מזון, הגוף כמו שהוא עפר מן האדמה כן מאכלו ומזונו ג"כ נצמח מן האדמה, והנפש כמו שהיא מן השמים כן מאכלה לחם שמים תורה ומצות ומע"ט. ומה טוב ומה נעים שבת אחים בארץ ישראל אשר אז כל מזון וכל מחיה אשר לקח הגוף והכניס לתוך פיו לפרנסתו הספיק זה לפרנסת הנפש ג"כ, כי כל פרוסת לחם שאכל האדם היה מלא תורה ומצות כרמון, כאשר יצא לחרוש שדהו קיים מצות לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, בא לזרוע קיים מצות שדך לא תזרע כלאים, בא לקצור שדהו קיים מצות לא תכלה פאת שדך כו', לקט, שכחה, מעשר ראשון, ושני, ותרומה, וחלה, ובכורים וכדומה כמה מצות אשר בפת. והיה ממש כמאמר ותורתך בתוך מעי (תהלים מ', ט') והיה מתקיים בנו מאמר מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (שם פ"ד, ב') והטעם - לבי ובשרי ירננו אל אל חי כלומר כי שני חלקי האדם לקחו ערובתם גם יחד זה התענג מן האכילה ושתיה והנפש גם היא לקחה ערבותה מהקדושה אשר בהמאכל שהיה מלא מצות. לא כן עתה בזמן החורבן כי נעדרה הפרנסה גם משניהם הגוף עוללים שאלו לחם ואין עניים נאנחים ואביונים נאנקים, הנשמה מר צורחת על בטול תורה ומצות אם באונס ובהכרח מגודל התלאות אשר על הגוף. והקב"ה מנחם אותנו על צרות הגופות לאמר כי לצד התכלית יאי עניותא לישראל כו' (חגיגה ט') וז"ש כשואל ומתמיה מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו כו' (תהלים מ"ב, ו') כאומר עוד חזיון למועד ועוד ידו נטויה להטיב לנו באחרית הימים. ועל זאת אנחנו משיבים ועונים אלהי עלי נפשי תשתוחח, כי נפשי עלי תאבל על דלות ענינה ושפלות מצבה כי היא עניה מתורה וממצות וממע"ט גם הלחם אשר נאכל לחם מגואל הוא כי בטרם נשיגם כמעט לא יחדל פשע כמאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים כו' (יחזקאל ד', י"ג) כי פרנסת האדם אינה מושגת עתה כ"א אחר יגיעות רבות וטרם יסגל האדם טרף לביתו מוכרח לעבור על כמה עבירות שבין אדם לחבירו כמאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב כו' ודמים בדמים נגעו (הושע ד', ב').

אמנם ההבדל בין דלות הגוף ובין דלות הנפש כי דלות הגוף עכ"פ הוא ענין מורגש לעצמו ומורגש הוא גם לאחרים כמאמר הזאת נעמי (רות א', י"ט) כי הוא דבר הנראה לעין וניכר בפני האדם, לא כן דלות הנפש שאין האדם מרגיש הקלקול וההפסד הנעשה בנפשו ואצלו יזדמן כי פניו יאירו וייטיב גהה ונפשו עליו תאבל מכש"כ בני אדם אחרים ודאי אינם מרגישים כמאמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כו' (ירמיה י"ז, ט').

וזהו מאמר הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי (תהלים קמ"ב, ד') ר"ל כי הזולת אינו מכיר בי, ואני לעצמי ג"כ אבד מנוס ממני כי גם אני לעצמי אין אני מרגיש מאומה, וא"כ מכל צד אין דורש לנפשי, כי לא כענין הגוף ענין הנפש כי כאשר יסע אחד למרחקים על יום השוק וימצא שמה אחד מקרוביו ומיודעיו שלא ראה אותו ערך עשרים שנה ויותר, ישמח עמו שמחה גדולה מאד וישאלהו וידרשהו בשלומו ובשלום ביתו, מה מעשיך מה עסק פרנסתך, אבל זאת לא שמענו שישאל אותו מה שלום נפשך ונשמתך אם טהורה היא כמו שנתנה לך, וזהו אין דורש לנפשי כי על שלום הנפש אין דורש ואין מבקש, לכן זעקתי אליך ה' כו' כי אתה לבדך היודע ומכיר את חסרוני חוס וחמול נא עלי:

אכן הקב"ה הפליא עצה אל האדם שיבחין ויכיר את חליי נפשו, משל לאחד שהיה חולה מאד והיה הולך ודל בכל יום מכחות הגוף ומשמן בשרו רזה, ומחמת הרגל האדם עם עצמו ועם בני ביתו שהיה הולך ודל מעט מעט לא היו רואיו מרגישים, כי מה שנחסר מדריגה אחר מדריגה אינו מרגיש לעין, ולאחר ימים כבירים עלתה לו ארוכה ומרפא עד כי קם ממטתו והלך על משענתו אמר בלבו כי עתה הוא כבתחלה כאשר היה טרם נפל תוך מקרה מחלהו, והלך אל הארגז להוציא את מלבושיו ללבוש אותם לצאת לשוק וכאשר העלה את המלבושים על גופו התחיל לבכות ולהתאונן עד מאד לאמר עתה עיני רואות כמה הוכחש גופי, עתה עיני רואות כמה יבשו עצמותי, בלה בשרי ועורי, כי ידעתי אשר הבגדים היו ערוכים לי כמדתי ועתה אני רואה כי יש בהם סרח העודף גם בארכם גם ברחבם, והם תלויים עלי כפולים בכפולים הרבה.

הנמשל כי מצות התורה מכוונות ונמדדות לכחות נפשנו שע"כ קראו להם חכמינו ז"ל לבושי יקר (עיין זוהר ויקרא ק"א, א') למשל מצות ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו', ה') היתה האהבה נטועה במזג נפשנו, וכן היראה והקדושה והנדיבות וכדומה. כי אם היו המדות האלה נעדרות בכח נפשנו איך יתכן לפקוד אותנו עליהם ואיככה צוה יתברך ואהבת את ה' אלהיך אם אין באדם כח זה בע"כ נאמין כי הכח ההוא הוא נצר ומטע נאמן ממטעי כחות הנפש אשר נטע בו הבורא יתברך. כאמרם ז"ל על מאמר עמד וימודד ארץ (חבקוק ג', ו') מדד הקב"ה כל הנפשות ולא מצא אומה מוכשרת לקבל את התורה אלא ישראל, אמנם בחלותם בעת שגלו לבבל והיו משוקעים שם ימים רבים בלא תורה היו הולכים ודלים יום יום ולא היו מרגישים הפגם הגדול אשר השיגו בנפש והחסרון שלא יוכלו למלאות לא ידעו ממנו מאומה, בלתי כאשר נתרפאו וזכו לישועה ולגאולה ועלו מבבל לירושלים לייסד את הבית היה נדמה בעיניהם כי הם הם אשר היו תחלה טרם גלו מירושלים באין מחסור כל דבר.

אכן כאשר קבץ ואסף אותם עזרא אל תוך העזרה ויפתח הספר לעיני העם כאותו שרוצה לנסות ללבוש המלבושים שלו על העצמות היבשות, ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא כאותו שמתבונן ומביט במראה מלוטשת ורואה איך חשך משחור תארו צפד עורו על עצמו. אז אמר להם נחמיה היום קדוש הוא לה' אלהיכם כי ר"ה היה אז אל תתאבלו ואל תבכו, וביאר ואמר מה היתה סיבת הבכיה כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, כי כאשר שמעו את דברי התורה שהיה עזרא קורא לפניהם אז הסתכלו בעצמם כמה הם רחוקים ממנה. כי כאשר קרא לפניהם ענין המדבר מיראת ה' הסתכלו כי היראה אין עוד בנפשם וכאשר שמעו ענין אהבת ה' או קדושת ונדיבות ושארי הענינים אז היה להם נס להתנוסס להבחין ולהבין הפסד הכחות והשחתת הנפש אשר בהם כי אין המצוות מורגשות עוד אצליהם כאלו זרים המה מהם, ע"כ חרדה גדולה נפלה עליהם בראותם כמה ירדו פלאים וכמה חשך משחור תארם, ואיך דרכי ציון אבילות ושעריה שוממין. וזהו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, וזהו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כלומר כאשר יתקלקלו נפשותם ותאבד מהם הרגשת מחסורם ולא יבחינו אל מחלתם כאשר יאבו לעמוד ולדעת רוע ערכם יביטו בתורה ובמצותיה אז ידעו איך היו מאירים בראשיתם ואיך עתה יועם זהב תארם ואיך עתה ישנה הכתם הטוב:¹

footnotes: ¹ ומה לנו עוד צדקה אשר ע"ז יסדו לנו חז"ל (יומא פ"ז, ב') מאמר אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. ואמר בזה הרב מוה"ר אלקנה ז"ל כי אמרו חז"ל (ערובין י"ג) נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא והקשו התוס' ממאמר (ע"ז ה', א') בואו ונחזיק טובה לאבותינו, ותירצו הכא איירי בסתם בני אדם אבל הצדיק אשריו ואשרי הוריו עכ"ל. נמצא כי הרשע ביום מותו הוא ג"כ בדעה זאת כי נוח לו שלא נברא יותר משנברא, זהו שאנחנו מתוודים עד שלא נוצרתי איני כדאי והיה נוח לי שלא נברא אבל גם עכשיו שנוצרתי הנני ג"כ בדעה זו כמו עד שלא נוצרתי היפך דעת הצדיק:

ומעתה אם הדור שהיה בימי עזרא ונחמיה ודניאל וחבריו ושרי הקודש שהיה להם, שהיו באמת עשירים גדולים בתורה ועבודה ונבואה ורוה"ק ועכ"ז לבשו חרדה ואימה בהסתכלם נפילתם וקלקולם שעלתה להם בערכם מסבת היותם שבעים שנה בארץ לא להם. על אחת כמה וכמה ירדנו אנחנו שכבר אנחנו משוקעים קרוב לב' אלפי שנה עד שחכמינו ז"ל אמרו אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם כו' (שבת קי"ב) וגם אלו שאמרו כך היו תנאים קדושים משרתי עליון עכ"ז העריכו עצמם ללא כלום נגד הראשונים שהיו בזמן הקודם א"כ מה דמות נערוך לנו. הן כבר בימיהם היה מי שאמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ומי שמקבל תוכחה (ערכין ט"ז, ב') ומה עוד נאמר אנחנו ומה יש לנו עוד צדקה, ועלינו נאמר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) ואם נבוא אנחנו להביט תמונתנו לראות במראה התורה אז במראה אלינו יתודע כמה יש לנו לאונן ולקונן על דלות ערכנו ושפלות מצבנו,¹ והמופת ע"ז כי כבר מובטחים אנחנו מפי רז"ל שאין הקב"ה מניח את ישראל בצרה יותר מג' ימים שנאמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו', ב'), וכן היה בימי מרדכי ואסתר ועתה העולם רובו ככלו טבועים ברעות רבות וצרות אשר לא שערום אבותינו בחולאים רעים רח"ל וברעב ויגון ושאר מקרים זה כמה שנים, וכמה דמעות שפכנו ע"ז וכמה תפלות ובקשות העתרנו אל ה' ואין מענה, הקצור קצרה יד ה' מפדות כו' אין זאת כ"א כמו שנזכיר על דרך עני אחד היה דופק על פתחי נדיבים והיה לו עיר אחת אשר שמה היו מכירים אותו ומשפחתו, והיו נותנים לו מתנות גדולות בזכות אבותיו הישרים, אבל נזדמן אליו מקרה חולי ובאמצע הדרך חלה מאד ויתאמץ בכל עוז לבוא אל העיר אשר שמה יש לו מכירים לאמר כי שם ירחמו עליו כמשפטם, ויבוא שמה וידפוק על פתחיהם ולא ענו אותו דבר, כי לא הכירוהו כי נשתנו פניו, ויצא אל רחוב העיר ויזעק בקול מר לאמר ראו כמה מכתי אנושה עד כי אין מי שיכיר אותי כמאמר מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהלים ס"ט, ט').

footnotes: ¹ הבט ימין וראה מוסר השכל בדברי חכמינו ז"ל על כן יאמרו המושלים כו' ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם (בבא בתרא פ"ח). משל לסוחר גדול שהיה עושה מו"מ על כמה אלפים אדומים ולא היה יכולת בידו לחשוב חשבון לדעת מעמדו כי לא היה בקי בחכמת המספר והיה במחשך מעשיו, לימים שמע על סוחר אחד ממיודעיו שברח מנכסיו והניח אחריו חובות הרבה שהוא חב לאחרים, וכאשר שמע זאת התחיל להטיח ראשו בכותל לומר עכשיו רואה אנכי דלות מעמדי איך טבעתי ביון מצולה, ואיך יהיה אחריתי מר ממנו הרבה, כי אהיה לשמה ולקללה לכל באי שערי עירי. הנמשל גם כי דרך כל איש ישר בעיניו ואינו רואה חוב לעצמו עכ"ז אותו אשר ירצה לעמוד על האמת יביט על הצדיקים העשירים הגדולים וישא מרום עיניו להביט בהקדושים אשר בארץ המה כמו דוד המלך ע"ה וחבריו שנאמר בו שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פ"ו, ב') וכמה הפליגו עליו מגדולת ערכו עד כי הוא הוא משיח אלהי ישראל. ועל כל זאת אם תעמוד על חשבונו איך העריך עצמו לעני ואביון ואמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (שם מ"ט, ו') ואם אש אחזה בלחים מה יעשו אזובי קיר אשר כל ימיהם הולכים בחושך כצל מות ולא נוגה להם כנפל טמון ואין חשבון ואין דעת. וזהו ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם, כלומר אם אין בידינו לבחון את מעמדנו בואו ונראה את החשבון הערוך מאת אחרים אז יקל עלינו מאד לדעת החשבון אשר עלינו:

הנמשל כל עוד שהיו בנו מדות של אבותינו הקדושים כמאמר כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (יבמות ע"ט א') ולכן כאשר היינו צועקים היינו נענים כי האבות היו ממליצים טוב בעבורנו. לא כן עתה שנאמר עלינו גם תנין חלצו שד כו' בת עמי לאכזר (איכה ד', ג') כבר נאמר עלינו כי אברהם לא ידענו כו' (ישעיה ס"ג, ט"ז) ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים שנאמר עליו גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (ישעיה מ"ט, ט"ו).

ולא נתעלם ממה שהזהירו אותנו חז"ל (בילקוט תהלים כ) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב אמר הקב"ה לישראל כשתהיו מתפללין על צרות הבאות עליכם שתפו צערי עמכם, באור זה על דרך אחד היה חבוש במאסר והיה נידון להמיתו, והיה שם זקן אחד וחמל עליו ולקח כל כסף וזהב שלו ונתן משכון בעבורו בכדי שיניחו אותו למרחקים, ויקבץ ממון אולי יוכל לפדות את עצמו בכסף מלא ויצא האיש למדינות רחוקות ויהי שם ימים רבים והיה בדעתו שלא לשוב לביתו עוד, ויפגע בו איש אחד ויכירהו ויאמר לו הוי נבל איך שכחת את טובת הזקן אשר עשה עמך ואשר חמל עליך להוציא אותך חפשי ממאסר והניח את ביתו ריקם בעבורך, ואתה מניח אותו ואינך נותן לב לפדות את משכונו ולהשיבו אל נוהו.

הנמשל כי כאשר היה עלינו חוב גדול לפני המידת הדין חמל עלינו הקב"ה ונתן את כל כלי תפארתו ביד זרים למשכון בעד חובותינו כמאמר. המדרש (ריש פקודי) משכן משכן שנתמשכן שתי פעמים בשביל עונותיהם של ישראל ועשה זאת מחמלתו הנפלאה שלא נאבד לכליון ח"ו והיתכן שנשכח מלהתפלל על כבודו כי גלה ולהניחו ריקן וזהו שתפו צערי עמכם: