שור או כשב או עז כו' מדרש: הדא הוא דכתיב צדקתך כהררי אל (תהילים ל"ו, ז') מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') (פרשה כ"ז, א').

ונבאר תחלה מאמר דוד המלך ע"ה נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו כו' און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס (תהלים ל"ו, ב'-ה') אשר לדעתי כל יסוד מאמר זה ללמדנו דעת ודרך תבונות איך להתרחק ואיך להנצל מיצר הרע. כי הנה רבותינו ז"ל אמרו שהיצה"ר מתחלתו הוא קטן ואח"כ הוא נעשה גדול כאמרם מתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכי' ולבסוף כעבות העגלה (סוכה נ"ב) עד שיהיה קשה מאד לפרוש ולהנזר ממנו, ואנחנו קבלנו מפי רז"ל במדרש: עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי וכו' (מיכה ו', ג') אר"י בר' סימון אמר הקב"ה עשרה מיני בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז כו' (פרשה כ"ז, ו'). וא"כ יקשה איך הטריח יתברך אותנו לכבוש היצה"ר וכל התאוות שהם גדולים וחזקים כמות.

והנראה בזה עם מה שכתבנו למעלה (פ' ויקרא) על מאמר הגמרא (ברכות י') מה הקב"ה יחיד בעולמו אף הנשמה יחידה בגוף (עי' ויקרא רבה ד') והנשמה מכלכלת דרכיה ע"י המחשבה והשכל והדבור ויט לה עזר על זאת מפי סופרים וספרים ע"פ התורה אשר יורוה ועל המשפט אשר יאמרו לה תעשה, וכחות היצה"ר אינם בלתי ע"י כלי הגוף ואינם רק כחות דמיונות כמו הקנאה, והתאוה, והכבוד, שאינם רק דמיונות שוא בלא טעם וריח והדבור אין בהם לפתות את האדם בדברי שכל וענין חכמה, ואז כאשר יתן אל רעיוניו ואל עשתונותיו לחשוב מחשבה טהורה, כמו לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, אז כהנדוף עשן כן ינדוף ויהדוף את הדמיונות אשר עברו עליו, וימחה את שמם מעל לוח לבו שלא יעשו רושם בו כל מאומה, וזה יקל על האדם מאד.

ומעתה קטטת היצה"ר וקלותו וגדלו וכבדותו כך הוא - למשל מי שלוחם עם חבירו וחרבו בידו יכולת בידו לנצח את חבירו, לא כן אם חבירו יקח חרבו מידו אז יכפל כח חבירו עליו ולא יהיה לו מנוס ממנו.

הנמשל כי החכם הוא חגור תמיד חרבו על ירכו כמאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר (ברכות ה') וא"כ בהזדמן אליו התעוררות מכחות דמיונות מכח התאווני והכעסני, מיד יעשה בחכמתו ויתחיל לעיין במחשבתו שכר עבירה כנגד הפסדה וינצל כצבי מיד ובקלות מאד. אמנם אם תמתיק בפיו רעה עד שתתגבר בו תאותו עד שיצייר אותה בשכלו ויטה המחשבה והדבור ג"כ אל התאוה שישלימו הם את תאותו אז נאבדו ממנו כל כלי מלחמתו.

וזהו נאם פשע לרשע ר"ל כאשר הרשע הגביר תאותו כ"כ עד אשר הכניס התאוה אל כח הדברי עד אשר ינאם נאם וידבר בחטא ופשע אני מחליט עליו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו¹ כי החליק אליו בעיניו כו', ר"ל מתחלתו לא היה קשה עליו להלחם ולעמוד על נפשו כי רק החליק אליו בעיניו ויוכל להעצים עיניו מראות ברע, אבל כאשר דברי פיו און ומרמה כאשר כבר הגיע הפשע אל כח הדברי אז חדל להשכיל להיטיב, און יחשוב על משכבו ואח"כ יתיצב ג"כ על דרך לא טוב ואח"כ רע לא ימאס (עי' למעלה ריש תזריע), והמופת על זה שכל גודל היצה"ר וחזקו הוא מסבת האדם עצמו אשר יתן לו מקום ליכנס אל דבריו פנימה הלאה הלאה (עיי' פרשת בראשית מה שכתבנו בבאור לפתח חטאת רובץ בשם אדמו"ר הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא נ"ע) והעד - כי הלא יש ויש כמה דברים העומדים ברומו של עולם ואין שליטת היצה"ר עליהם כל מאומה, כמו אכילת השקץ והעכבר וכדומה ממאכלות האסורות, או היתעורר היצה"ר באדם לחטוא בהקרבנות שיפגלם, או לעשות בהם פסול אחר, ואם היה רצון הקב"ה להכביד העבודה על האדם באין ספק היה שולט על הכל בשוה, אבל באמת חלילה לאל מרשע, כי לא ברא היצה"ר להעיק לבריות ח"ו ולא ברא אותו כ"א לתיקון העולם להמשיך האדם אל הדברים שהם מוכרחים לקיום העולם, ויאכל וישתה לקיום גופו לבד.

footnotes: ¹ ומזה יעלה בידנו טעם נכבד על מה שהחמירה התורה כ"כ בעון המסית עד שאמרו ז"ל אין טוענין למסית (סנהדרין כ"ט), כי אותו אשר לא העלה ואשר לא הביא את אשר בזדון לבו על דל שפתיו עוד לו תקוה, אבל אותו שכבר הביאו זדון לבו עד אשר ינאם נאם וידבר בפשעיו ויסית גם את אחרים עליו נאמר נאם פשע, כאשר יהיה אל הרשע תדע כי אין פחד אלהים לנגד עיניו.

וזהו צדקתך כהררי אל מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים כי לא יקחו מהעוה"ז רק להחיות נפשם ואת הנותר יוותרו לפרנס את אחרים, וכל זה יקל על האדם כאשר יתנהג בארחות החכמה וכאמרם בסמוך עמי מה עשיתי לך כו' לא הטרחתי עליכם כו' להתייגע בהרים להביא לפני קרבן כו', אבל כל הכבדות אשר על האדם האדם עצמו עשה לו זאת וכמו שביארנו. (ועי' עוד מה שכתבנו מזה בפרשת פקודי על מדרשם ז"ל כל אלין דאבוה ואני אמרתי לריק יגעתי והבן).

ראה נא מה שסיפר הכתוב בהנשים המקטרות לאלהים אחרים ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו (ירמיה מ"ד, י"ז). כל המאמר הזה יצא עתק מפיהם היפך מדרכי החכמה והקבלה אשר רוב טובה מונעת השלמות מן האדם וטוב לאדם אם לא יקח מן העולם רק ההכרחי ואת המותר יחרים כמאמר מלי כריסא זני בישא (ברכות ל"ב) ואלה האנשים אמרו הלא אנחנו נשבע לחם ועכ"ז ונהיה טובים כו', והוא שקר מבואר כי כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', עד אשריך בעוה"ז כו' כי גם בעוה"ז יהיה טוב לך כי זה כלל גדול לא הטרחתי עליכם כו' כמאמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי: