ובגמרא: האי צדוקא חזייה לרבא וכו' אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו',¹ אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג') ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם (שם) (שבת פ"ח).

footnotes: ¹ בגמרא (שבת פ"ח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע יצאת בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו. ענין מאמר מי גילה רז זה כו' נראה על דרך שזכרנו במקום אחר על מאמר (ברכות מ') שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק מדת הקב"ה אינו כן רק מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק. באור זה כי צרכי הנפש אינם כצרכי הגוף כי בצרכי הנפש מחוייב האדם לעמול בעמל ויגיעה כמאמר (מגילה ו') יגעתי ומצאתי תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וכל עוד שיש בכח הצדיק לאזור חיל מול יצרו לא יעזרהו ה' כי הוא בכלל הכל בירי שמים חוץ מיראת שמים אבל בראותו יתברך שכבר לחם עם היצר יפי יכלתו ואין לאל ידו עוד יותר או אז ישלח עזרו מקדש. וכבר רמזנו זאת במאמר הנזכר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, היינו אם כבר עשה האדם מה שיש ביכלתו לעשות וטם לא יעזרהו ה' על המותר הזה מה שאין ביד האדם לכבוש אותו אז ה' לא יעזבנו בידו, וזהו מאמר מדת הקב"ה מלא מחזיק היינו אם כבר עשה מה שיש בכחו לעשות כמאמר אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמתא לחכימין ריקן אינו מחזיק אם לא עשה מאומה לא יעזרהו ה'. ומדת בשר ודם בהיפך היינו צרכי הגוף לא כן המה כי כאשר יאמר האדם בכח ידי עשיתי אז לא יהיה לו מאומה אבל ראוי לו להחליט על עצמו שאין בכחו לעשות מאומה. וכבר יש מי שפירש אם אמרתי מטה רגלי ואין בכחי לעשות אז חסדך ה' יסעדני, וזהו כל אשר דבר ה' נעשה בכל כחנו וכפי יכלתנו על ידי זה נשמע מאת ה' גם דברים שאין ביכלתנו וזהו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע קרא אל המלאכים גבורי כח, יען כי אנחנו יש לנו חסרון גדול כי אין בנו כח למלאות עצמנו תורה ומעשים טוים בלא עזר מלמעלה כמאמר (יומא ל"ח) הבא לטהר מסייעין אותו אבל המלאכים שאין בהם יצר הרע יכולים לעשות בלא עזר. וזהו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו רוצה לומר עושי דברו מעצמם כדי שיזכו לשמוע בקול דברו יותר מהשגתם גם כי באמת אינם משיגים יותר כמאמר שרפים עומדים אבל רצונם ותשוקתם כן הוא כי עושי דברו כדי לשמוע בקול דברו. אמנם ישראל משיגים באמת יותר מכדי כחם ואם כן יפה אמרו נעשה ונשמע לא אמרו לשמוע רק ונשמע כמחליט ואומר ודאי נשמע לא כן בהמלאכים נאמר עושי דברו כדי שיזכו לשמוע ולא כן הדבר כי המה עומדים לא הולכים. והנה המלאכים אינם בעלי הגוף רק שכליים נפרדים ומדת הקב"ה היינו עניני הנפש מלא מחזיק ועל כן הם עושים תחלה כדי לשמוע אחר כך אבל אנחנו אשר כל עסקנו בעניני הגופות ומה גם קודם מתן תורה שלא ידעו עוד עניני הנפש ובגוף הוא בהיפך ריקן מחזיק שלא יעשה האדם מאומה רק הוא יתברך ואיך ידעו שהמה צריכים להקדים נעשה לנשמע וזהו מי גילה רז זה כו' לשון שמלאכי השרת משמשין בו. עוד שם ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהיה קבורתכם והקשו בתוס' הלא אמרו אל משה נעשה ונשמע ומה היה ענין אל הכפיה. אמנם באור הדבר על דרך אב קרא רופא לביתו בעבור בנו החולה ויאמר הרופא שיקח מן הסמים הידועים ויתרפא וימאן האב לומר הנה בני רך וענוג מאד איך יקבל סמים מרים כאלה והמציא לו הרופא רפואות מתוקות אבל הנער חשב כי גם אלה מרים הם כמשפט כל מיני רפואות וימאן לקבל והאב פתח את פיהו בעל כורחו וישפוך הסמים אל פיהו, ויהי לשעה הזכיר הנער את אביו ויאמר לו הגיע העת לקבל עוד הפעם מן הסמים ויתפלאו השומעים ויען הנער מה תתפלאו תחלה חשבתי כי מרים הם עתה אחר אשר טעמתי והמה מתוקים כדבש בכל לב אקחם. כן התורה היקרה קודם שקבלוה חשבו כי מרה היא היה מהצורך לכפותם אמנם לאחר אשר טעמו את מתקה אמרו נעשה ונשמע כי על כן לא נזכר מאמר נעשה ונשמע רק בפרשת משפטים אחר אשר טעמו מנופת צוף אמריה (עיין כלי יקר שכתב כך בשם חכמי ספרד כי מאמר נעשה ונשמע היה אחר עשרת הדברות לא כדעת רש"י ז"ל עיין שם פרשת משפטים) כי אם הרפואה מרה היא טובה רק מצד אחד שמביאה לתכלית טוב כי יתרפא על ידה וכאשר הרפואה מתוקה היא טובה מב' צדדים גם הרפואה כי נעמה היא גם התכלית, כן נשמע הוא הלמוד המביא אל התכלית הוא המעשה כמאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכן אמרו נעשה ונשמע כי גם שניהם טובים אבל תחלה אמרו כל אשר דבך ה' נעשה לא אמרו רק נעשה אבל על הרפואות חשבו כי מרים הם. וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה משכני תחלה בכפיה ואחר כך אחריך נרוצה ואמרנו נעשה ונשמע והטעם הביאני המלך חדריו וטעמנו מנופת צוף הרפואות אז נגילה ונשמחה בך כפל גם על הרפואות גם על התכלית. אמנם על זה ישאל השואל אם כן למה לא כפה הר כגיגית גם על עמון ומואב כי אם היו טועמים את מתקה היו מקבלים אותה וביותר כמה פעמים לא אבו ישראל לקיים התורה והוא יתברך כופה אותם בעל כורחם בגלות ויסורים כמאמר אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אמנם באור הענין על דרך דמיון עשיר גדול חלה את חליו אשר ימות בה ויבוא אליו אוהבו אשר כנפשו לבקרו התחיל לבכות לפניו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ ומה יהיה בבני זה הילד וינחם אותו והבטיחו שהוא יהיה לו לאב, ויקח את הנער לביתו ויקח בעבורו עוד נער אחד מבני עניים למען היה לו לחבר בבית הספר ולא היו פונים אל הלמוד רק להתהולל בחוצות וילך ויתפוש את בן אוהבו ויכהו ויסרהו מכות נאמנות לאמר הלא הבטחתי לאביו להביאו אל שלמות לעשות עמו שדוך הגון לא כן הנער השני אני מצדי הנני מקרבו ולא מרחקו ואם הוא בעצמו מרחיק את עצמו אין אני ערב בדבר. כן הדבר בעם בני ישראל כי הוא יתברך הלא הבטיח אל האבות ונשבע אליהם לעשות חסד עם זרעם ואם לא יקבלו התורה לא יהיו כדאי והמדת הדין יעכב לכן כפה עליהם ההר בעל כרחם למען יהיו ראויים לקבל הטובות שהבטיח להאבות מה שאין כן אל העמים.

וראוי לקרב המאמר להבין תשובת רבא בכונה עצמיית ולא להניח המאמר להיותו אך בדרך מליצה.

אמנם לדרכנו יתבאר הענין על נכון כי הנה ביארנו ההבדל בין ישראל ובין הזולת, אשר בישראל הנה הטוב מעורב ברע, ולא כן הזולת שאינם רק רע. אולם המופת על זה יתברר לנו מקבלת התורה, כי לכאורה לא ידענו מה זאת היה להם לישראל לקבל את התורה מיד ולא דאגו מאומה על היצר הרע שבקרבם שלא יהיה להם לשטן, והאומות חששו ופחדו ממנו.

אבל הבנת ענין זה הוא בהקדים חקירה אחת בדבר המתאוננים והוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו שם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר (במדבר י"א, ד') אשר בהתבונן מעט הנה הכתוב הזה יבאר לנו ההבדל העצום אשר היה בין ישראל ובין הערב רב לאמר כי האמנם גם בני ישראל עבר עליהם ריח תאוה להכין להם שאר, עם כל זה היו מתאוננים בקרב לבם על התגברות היצר ונפשם מרה להם על רוח עועים המסכסך אותם לרגל ולהתאוות, ואם בהזדמן היה אחד בא אל איש ישראל ויאמר אליו אם רצונך אשקוד על רפואתך להשקיט אותך משאון רגשת התאוה ודאי היה חפץ בדבר בכל לב ובכל נפש, בהיות גם הוא יודע ומרגיש כי התאוה היא דבר שוא והבל, רק שבהכרח יתאוה כי אכף עליו היצר הרע ומתגבר בו ולא יכול לו. לא כן האספסוף כי עליהם העידה התורה לאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו כי בחרו בהתאוה בנפש חפצה ואלו היה יכולת בידם לכבות רשפי תאוותם לא היו רוצים, וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל, לאמר כי הם בכו במר נפשם על היותם עלולים להקרה להם כן.

ומעתה הוא עצמו ההבדל בין ישראל ובין הזולת כי הנה כבר העידה לנו התורה אשר גם אם ימדוד אדם את תאותו יהיה דומה בעיניו שאין ביכלתו לדחותה מעל עצמו ידע כי שקר בימינו, כמאמר בראתי יצר הרע בראתי תבלין, כי כאשר ישליך האדם כל עסקיו בתורה הנה המאור שבה מחזיר למוטב, ולכן גם כי ישראל היו יודעים את יצרם כי ברע הוא, עם כל זה בטחו בישועתו שעל ידי הגותם בתורה יכנע לבבם הערל וגחלת התאוה תכבה. אך כל זה הוא באותו אשר לבבו חפץ לבטל התאוה ולהפריע אותה לא כן אותם שנאמר בהם התאוו תאוה הנה הם לא אבו לא בהתורה ולא בישועתה כי לפי בחירתם יותר טוב להם להתענג ולהתהולל עם התאוה. וזהו מאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וישירו בדרכי ה' כו' (תהלים קל"ח, ד'), כלומר זאת היו יודעים שאם יקבלו התורה וילמדו אותה ויהגו בה תתבטל מהם התאוה, אבל ברוע בחירתם לא היו חפצים להשבית אותם מהם:

ומעתה מה יפה השיב רבא ואמר אנן דסגינן בשלימותא כו', והוא על פי דמיון לשני אנשים עורים שהיו הולכים מעיר לעיר מבית לבית לקבץ, אחד היה איש טוב והשני איש רע ובליעל, היינו שהא' היה מצטער ודואג הרבה על טלטלה גבר ועל בזיון הקבצנות, רק מחמת דוחק היה מוכרח לזה, והשני היה אוהב את הטלטול כי ניחא ליה בהפקירא, פעם באו לעיר אחת שהיה שם רופא גדול אומן חכם ברפואות העינים האחד עשה השתדלות הרבה לבוא אל הרופא שירפא את עיניו, השני לא היה רוצה כי אמר הלא העורת היא לו אבן פנה למשען פרנסתו ואיך יניח אותו ויעזבהו, והרופא בשמעו זאת הנה אל אותו שהיה שוקד להתרפא נתן אומר יהי רצון שיתן לך המקום סבה לפרנסתך הטובה ממנה למען תחיה אתה וזרעך בעושר וכבוד כאשר יש את נפשך, ואל השני אמר הלואי שלא יפסוק הדלות ממך לעולם כי בו בחרת.

וזהו ממש מאמר רבא על שאלת הצדוקא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא ר"ל כי מאסנו בעצם וראשונה מהתגאל בהבלי התאוה וכל ישענו וחפצנו הוא רק בטהרת הנפש ותשועתה רק במקרה אכף עלינו היצר כתיב בן תומת ישרים תנחם, היינו כי בתם לבבנו היינו חרדים לבקש ישועתנו ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם כי בחרו בתאוה לשוכבת חיקם ומאסו את הישר ואת הטוב ולכן ילפתו ארחות דרכם לשוד ולכפן: