אל הארץ אשר אראך. מדרש: ולמה לא גילה לו כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. (פרשה ל"ט, ט').

הנה מהראוי לעמוד על ענין סבת השכר על כל פסיעה שלא יהיה זולת אם לא יגלהו מיד אנה ילך.

והקרוב לדעתי בזה הוא, דע כי ההולך ממקום למקום יהיה הליכתו לאחד מב' סיבות אם בעבור צרכו לבוא ולהגיע למחוז חפצו, או מפאת היותו מוכרח לעזוב מקומו לאיזה סבה¹ וההבדל למתי יפעל ההולך פעולת הליכתו, כי ההולך למקום חפצו איננו פועל מאומה עד כי יבוא אל המקום ההוא, לא כן הבורח אחרי כי כל עיקר הליכתו הוא אך לכוונת ההרחקה והעתקה ממקומו הנה הוא פועל בכל פסיעה ופסיעה כי כל עוד שירבו פעמיו ירחיק נדוד, ועתה דע לך כי מה שצוה הוא יתברך לאברהם לך מארצך כו' היה מכוון לב' סוגי ההליכות האלה האחד כי חפץ בו ה' יתברך שיתרחק מחוץ לארץ ושישכח ארצו ומולדתו ובית אביו. כמו שביארו ז"ל במדרש לך לך מארצך וממולדתך כו' ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהילים מ"ה, י"א) כוונו בזה להודיענו רצון ה' יתברך במצוה זו מאת אברהם אבינו עליו השלום שהוא כי יתרחק אברהם נדוד וישכח ארצו ומולדתו, ויאמר לאביו ולאמו לא ראיתי כמשפט גר שנתגייר שהוא כקטן שנולד (יבמות כ"ב, א'), וזהו שהביאו ז"ל שמעי בת כו' ושכחי אמך ובית אביך.² הב'. כי היה מרצונו יתברך שיבוא למקום קדוש הוא א"י אשר שם ישביע בצחצחות נפשו ואשר שם יהיה להקב"ה קורת רוח בעבודתו. וכמבואר במדרש ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלות הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל. (פרשה ל', י').

footnotes: ¹ כי ההולך למחוז חפצו מקומו מוזכר לו מעת צאתו מביתו ויודע אנה הוא הולך, לא כן הבורח ממקומו הוא עצמו איננו יודע איה איפה הוא הולך אבל עיקר מגמתו להתרחק ממקומו ואל אשר ישאו אותו רגליו שמה ילך. ובזה יתכן מה ששאל המלאך להגר אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת, (בראשית ט"ז, ח') אשר בההשקפה הראשונה לא ידענו מדוע לא השיב זולת על שאלת אי מזה באת ולא על השאלה הב' אנה תלכי. ולדברינו יצדק מאד כי תשובתה על הראשונה היא מספקת גם על השניה. באמרה מפני שרי גברתי אנכי בורחת והבורח הוא עצמו איננו יודע אנה ילך (עיין מזה בקול יעקב שיר השירים על מאמר מה יפו פעמיך בנעלים): ² וכאשר נעמיק עוד בטוב העיון בהבנת דבריהם יעלה בידנו כוונה היותר נמרצה מה שרצו ז"ל בסמיכות הכתוב שמעי בת כו' אל מאמרו ית' לך לך מארצך כו'. והוא כי הוקשה להם ז"ל דברי הפסוק שאינם על הסדר כי הלא האדם היוצא והעוזב מקומו ללכת אל ארץ אחרת הנה ההרחקה הראשונה הוא מדלתי ביתו וחוצה, ואז הוא נפרד מבני ביתו, ואח"כ כצאתו את העיר מתרחק גם מבני משפחתו, ועדיין הוא בארץ מולדתו, וכאשר יצא גם ממדינתו אז הוא נפרד גם מארצו. והנה הכתוב מונה הליכתו והתרחקותו לאחור באמרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך לכן הביאו ז"ל הכתוב מה שעל ידו יתבאר ענין הצווי. והוא כי באמת מה שצוה ית' על אברהם לך לך מארצך כו' אין הרצון בו על התרחקות גופו לבד אבל העיקר כי לבעבור שיהיה נבדל ומרוחק מהם ישכחם ויסירם מלבו ויהיה נפשו מובדל מנפשות החטאים האלה, ומעתה יהיה הדבר להיפך כי קל מהרה ישכח אדם ארץ מולדתו יען כי איננה אהבה התקועה בלב כ"כ, ויותר יכבד על האדם שכוח בני משפחתו להיותם עצמו ובשרו ומה גם זכרון אביו ובית אביו כי נפשו קשורה בנפשותם. וזהו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כי כן הוא מטבע השכחה וזהו שכוונו ז"ל הדא הוא דכתיב שמעי בת כו' ושכחי עמך ואח"כ ובית אביך. והבן.

והנה לב' סוגי ההליכות האלו ההיו באברהם אבינו עליו השלום (כפי הצעתנו) יהיה רומז הכתוב שלפנינו, והוא כי במה שכתוב לך לך מארצך ירמוז על סוג האחד שהוא ההליכה וההרחקה מבית אביו, ומה שכתב אל הארץ אשר אראך מוסב על הסוג השני שזכרנו והוא ההליכה לארץ ישראל. ועל זה יצדק קושיתם ז"ל ולמה לא גלה לו הארץ מיד, והוא כי בשיצטרך בעל הבית לדבר דבר עם איש סודו ואיננו רוצה שיהיה משרתו עמו בבית, היצטרך לומר לו צא מביתי הלא יעשה בערמה ויצוהו ללכת אל אחת המקומות וממילא לא יהיה אתו בבית. והוא שהוקשה להם ז"ל אם חפץ ה' באברהם שיבוא אל ארץ ישראל לא היה מהצורך לו לאמר כי אם לך לארץ ישראל, ומההכרח יניח מקומו ויצא מחוץ לארץ. וזהו למה לא גלה לו הארץ מיד, כלומר ולא לפרוט לו בתחילה לך לך מארצך, והתשובה כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, והוא עם הכלל המונח למעלה כי שכר ביאתו לארץ לא יגיע לו אלא כשיבוא שמה כי אז יהיה נשלם פעולת ההילוך, אולם בעבור פרידתו מארץ העמים והתרחקותו מהם יחוייב לו שכר מיד בהעלותו ובפרידתו מהם וכל עוד שירבו מספר צעדיו ותרב ההרחקה יגדל שכרו כי בכל פסיעה הוא פועל הרחקה יתרה. על כן לבעבור שלא לקפח שכרו היתה מחכמתו יתברך להעלים ממנו ושלא לגלות את אזניו במצות ביאת הארץ, כי אם היה מגלה לו אוזן על זאת שוב היה נפקד ממנו שכר יציאתו מחוץ לארץ בהיות יציאתו כבר מוכרחת בשביל לבוא לארץ ישראל, על כן אמר לו יתברך לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך, ולא גלה לו עתה כ"א דבר ההליכה ומצות ההרחקה, כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה המגיע לו מפאת מצות ההרחקה.

וכדי לבאר דברינו עוד יותר נזכיר עוד מאמרם ז"ל במדרש: לך לך, לך אני פוטר מכיבוד אב (פרשה ל"ט, ז') עיין שם. אשר ההוראה בזה הוא שרצה יתברך להפריד אברהם אבינו עליו השלום ממולדתו להשכיחו אבותיו ומשפחתו, ויהיה כגר ויתום שאין לו אב ואם. והנה מזה נקח לבאר מאמר בעל ההגדה: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען. (יהושע כ"ד, ב'-ג') ההערות בזה רבות, ונזכיר קצתם, אחד. מה שכתוב מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו מהראוי היה לומר מתחילה היו אבותינו עובדים עבודה זרה (כי הלשון שאומר עתה יורה כי עובדי עבודה זרה לא היו זולת אבותינו וכאשר דייקו ז"ל אדם, אתם אתם קרואים אדם כו' שהוא גם כן מוכרח אך ממה שהקדים מלת אדם למלת אתם לשלול הזולת מתואר הזה מה שאין כן אם היה אומר אתם אדם. כמו כן פה כשאומר עובדי עבודה זרה היו אבותינו שולל בזה זולתם לומר כי אך הם עבדו עבודה זרה, אתמהה). ב'. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם מלת מעולם חסרה מובן. ג'. ואקח את אביכם את אברהם היה לו לומר ואקח את אברהם אביכם.

ונבוא אל הענין בהזכיר מדרשם ז"ל: ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא? אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו (בראשית פרשה ע"ו, ד'). הורו לנו ז"ל שלא היה ביד עשו לומר אלהי אבי אברהם כו' כי אינם נחשבים לאבות זולת אל הבנים האוחזים מעשיהם הטובים בידיהם, ולא אל האוחז מעשים זרים וההולך בדרכים אחרים כי הוא מפריד ממנו קרבת אבותיו, ועל כן כמו שיצחק לא היה מכונה אבי עשו מצד שעשו עבד עבודה זרה, כמו כן מאז הכיר אברהם את בוראו נפרד מתרח מהיות עוד נקרא אבי אברהם, על ידי מה שהוא עבד עבודה זרה וכדברי המדרש שזכרנו לך אני פוטר מכיבוד אב.

ומעתה גם אנו נאמר על כולנו בני ישראל אשר קודם מתן תורה היינו מכונים על שם בני נח על אשר ממנו נבנה הארץ אחר המבול, אמנם מאז קבלנו התורה אבדו כחם, ומאברהם ולמעלה אין להם שם אבות כי נפסק החבל, נמצא אשר קודם מתן תורה היו נקראים אבותינו גם מאברהם ולמעלה עד נח, אולם מזמן מתן תורה אין אנו חושבין האבות אלא מאתנו עד אברהם ולא ממנו ולפניו, כי נפרדו איי הגוים האלה מאתנו. וזהו מה שכתוב מתחילה רצה לומר קודם מתן תורה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, כלומר גם העובדים עבודה זרה היו מכונים אצלנו על שם אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ומאז נוטל הכבוד הזה מהם מלהקרא עוד אבותינו, וזהו שאמר שנאמר כו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כלומר אותם אשר מעולם היו אליכם לאבות והוא קודם מתן תורה. ואמר תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם כלומר מאז לקחתי את אברהם להיות הוא אביכם, ומלת ואקח הוא על דרך ואקח את הלוים (במדבר ח', י"ח) כלומר אותו בחרתי והוא יהיה לכם לאב והבאים אחריו, וזהו ואקח את אביכם את אברהם ואולך אותו בכל ארץ כנען כו' כלומר הבדלתיו מבית אביו ולקחתיו להיות הוא אביכם.

עוד ביאור על מדרש הנזכר לעיל בשנציע לשונם ז"ל עוד יותר, והוא: ולמה לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתיה דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן ויאמר קח נא את בנך את יחידך כו' (בראשית כ"ב, ב') ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי משהא הקב"ה ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג', ב'), קום צא אל הבקעה ושם אדבר אתך (יחזקאל ג', כ"ב). (פרשה ל"ט, ט').

וכדי להבין טעם הענין נקדים חקירה קטנה במצות מעשר בהמה שאמר הכתוב כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' (ויקרא כ"ז, ל"ב) ובגמרא: כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כו' (בכורות נ"ח, ב') ומהראוי לחקור בטעם הדבר מה יבצר אם יקח האדם מעדרו אחת מעשר או עשרה למאה ויהיה קורא עליהם שם מעשר, ומדוע צותה התורה דוקא על ידי פתח קטן. אבל כלל הענין הוא עם מה שידענו כי עבודתנו את ה' יתברך מתוארה עבודה בחיריית, לבעבור כי אין להאדם בעבודתו זולת הבחירה ורצון הטוב והסכמתו לעשות רצון מצוהו, אבל המעשה עצמה איננה נגמרת בלתי עם עזר אלהי יתברך כמאמר רז"ל: הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'), ולנו אין לנו חלק בעבודתנו כי אם רצון הלב וחפץ הנפש לבחור בטוב לפני אלהים.

וזהו שאמר המשורר עליו השלום חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך (תהלים קי"ט, נ"ז) כלומר כל חלקי בעבודתי הוא אך מה שאמרתי וגמרתי בלבי לשמור דבריך. אשר על כן מחשבת האדם ידה רב לה עשות חיל להרע ולהיטיב, ועל ידי בחירתו והסכמתו בלב כל מעשיו עולים ויורדים כמו הקרבנות וההקדשות נדרים ונדבות, מעלתם איננה זולת מפאת מחשבת האדם הישר ובחירתו הטובה אשר נדבה רוחו ולבו אותו, ועל ידי מחשבתו והסכמת לבבו נעלה הדבר והיה קודש, וכמו כן כל עניני מוקצה לעבודה זרה או מפגל בקדשים הכל הוא על ידי דעת האדם ומחשבתו כי גדול ורב חיל המחשבה להרע ולהיטיב.

ומעתה הקרוב אצלנו לומר טעם הגון בתיקוני הבהמות המעושרים אשר קודם עישורם היה איסור טבל עליהם ובלתי מתוקנים, ואחר שנתעשרו העשירי היה קודש והתשעה גם הם נתעלו ויצאו מכלל טבל הבלתי מתוקן לכלל חולין מתוקנים, אשר לכאורה לא ידענו מאיזה סבה נתעלו התשעה ומה עילת תיקונם הלא לא נעשה עמם דבר. אבל לדברינו יתכן כי לבעבור שלא ידע מקודם איזה מהם יצא עשירי וגמר בלבו ומחשבתו הטובה על כל אחת ואחת אם יעלה עשירי יהיה קודש, ולבעבור שהיו כולם בכלל הספק והסכמתו בלב נתעלו גם הם ונתקנו יען כי רצונו הטוב היה חופף על כולם בהסכמה מוחלטת לתת לה' מה שיעלה. לא כן אם מתחילה ידע האדם ויקדים מחשבתו רק על אחת הידוע לו שיהיה מעשר על כולם, מאיזה צד יתעלו התשעה אם לא היה דעת בעלים עליהם לשום צד קדושה, ולכן היה ההכרח שיהיה עישורם על ידי פתח קטן כמו שזכרו רז"ל.

ובזה נבוא אל ביאור מדרשם ז"ל הקב"ה משהא ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר. הרצון כי מדרכו יתברך לסתיר עצה ומגיד לאדם באופן שלא יתברר לו מהות רצונו יתברך ואופן וסבת קיומו על איזה צד שיהיה, ועבור כך רבות מחשבות בלב צדיק לחפש ולחקור בדבר ה' מה הוא שואל מעמו, ויעלה במחשבתו אולי כך חפץ ה' ומסכים בדעתו לעשותו, עודו מדבר אל לבו והנה יבוא במחשבתו אולי באופן אחר רצה ה' וגמר בלבו גם עליו, ובין כך לבו מלא הסכמות לעבודות שונות כפולות ומכופלות, ועל ידי זה שכרו רב מאד כפי רוב המעשים שהכין עצמו אליהם. מה שאין כן אם הוא יתברך יגלה לו הדבר מיד ויאמר לו מגמתו ורצונו באר היטב אזי לא יהיה בלבו זולת הבחירה ורצון הטוב לאותו דבר פרטי, ואין לו אלא שכרו המגיע לקיום מצוה זו¹ וזהו מה שאמרו במדרש ולמה לא גלה לו הארץ מיד כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, רצה לומר כי בשיגלה יתברך את אזניו איה איפה יהיה הליכתו אזי בחירתו והסכמתו תהיה גבוליית, אך אל הדרך שאמר לו ה', וה' יתברך להיותו חפץ חסד היו דבריו אל אברהם עליו השלום בלתי מבוארים ואמר לך לך כו' אל הארץ אשר אראך, ואברהם לאשר לא נתברר לו הדרך אשר אמר ה' שעבד והכין עצמו והסכים בדעתו על דרכים שונים, על צד הספק למלאות רצון יוצרו אל כל אשר יחפוץ, ובזאת שכרו הרבה מאד. וזהו שסיימו ז"ל דאמר רב הונא הקב"ה משהא ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר, אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים אשר אומר אליך כו' וכל הנזכרים ומכוון למה שאמרנו.

footnotes: ¹ ואולי על זה ירמוז מאמר משה רבינו עליו השלום ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' (שמות י', כ"ו) כלומר לא נוכל לדעת מהות עבודתנו ואיכותה בשום פעם ועל זה יתכן מלת נדע שאמר שהוראתה עתיד ולא אמר ואנחנו אין אנו יודעים:

והן זאת היתה גם כן כוונתו יתברך בצוותו את אברהם על אודות בנו, כי אם היה אומר לו מיד קח את יצחק לא היה נמצא אתו זולת ההסכמה על יצחק, אבל עתה היה לב אברהם כלול הסכמות שונות. כי כששמע מאמר ה' יתברך קח נא את בנך, היה לבו על אחד מב' בניו, או אחד מהנפשות אשר עשה כי גם המה נקראים בניו, וכמבואר במדרש, וגמר בדעתו על כולם את שיבחר ה' יקריב אליו. ואחר כך כשאמר לו את יחדך עדיין לא ידע מי מבניו, כמאמר המדרש זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, עד שגמר אומר את יצחק. וזהו למה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, כלומר כי כל דבור היה נושא כוונות כפולות, והוא גמר והסכים על כולם על כן מגיע לו שכר על כל דבור ודבור.