ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע כו' ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך (ט"ו, ה'). ילקוט: אמר אברהם נסתכלתי באצטגנינות שלי וראיתי שאין אני מוליד, אמר ליה הקב"ה צא מאצטגנינות שלך מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד.

והמאמר תמוה מאד א'. הכי אברהם עליו השלום טעה באצטגניניו הלא מכבר אמרו ז"ל אצטגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם, ב'. מה שכתוב מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד, כי גם אם נחליט שכוונו בזה על שידוד המערכת בשגם הוראת הכוכב הוא עתה שלא יוליד ישוב ויראה לו בו שיוליד, ועל דרך שאמרו ז"ל מאי דעתך דקאי צדק במערב מהפכינא ליה כו' (שבת קנ"ו, א') אם כן היה מהראוי שיאמר מאותו כוכב כו' אני אראה לך שאתה מוליד, והיה מדבר מתמורת ושידוד הכוכב שיעשה עבורו, אבל מה שכתוב אני מראה לך מורה כי עתה הוא יתברך מראה את אברהם ומגלה לו שהוא מוליד ואברהם ראה בהיפך, אתמהה!

ונקדים לזה דברי הנביא ישעיה לחזקיהו המלך צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב' כ', א'). ובדרש: כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעוה"ב, אמר ליה אמאי כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה כו', אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלי, אמר לו כבר נגזרה גזירה עליך, אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י', א'). והנה כדי לבוא אל ביאור המאמרים נציע עוד דברי הנביא ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב, ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה' כה אמר ה' אלוקים הנני מצית בך אש וכו'ואומר אהה ה' אלהים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם שים פניך אל ירושלים והטף אל מקדשים והנבא אל אדמת ישראל, ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כ"א א'-ח'). ומהראוי להתבונן על השנות סגנון הנבואה אשר אחת דברו ושתים שמענו. גם מהראוי להבין מה ענין התערה שאמר ומה מליצתה,

אבל הבנת הענין הוא עם מה שידענו כי סגנון הנביאות נאמרו ברוב על דרך משל חידה ומליצה, רצוני שלא נאמרו גלויים ומפורשים לאמר כה יהיה וכזאת יבוא, אך תבוא ברוב מעוטף ומוצנע תוך מחבואות החידות והמליצות. ועילת הדבר הוא עם המוזכר בדרוש הקדום על מאמר הנביא כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג', ז'). והוא כי כל כוונתו יתברך בשלחו אמרתו ארץ על ידי עבדיו הנביאים איננו אך למען ישמעו וייראו ויחדלו מדרכיהם הרעים ולא יהיה הדבר ולא יבוא. ויען אשר ברית כרותה לשפתים גם לבני אדם כמוזכר ברז"ל (סנהדרין ק"ב) כי הדבור רב חילו לעשות פעולתו גם בלא דעת, אשר על כן שוט לשונו יחביא תוך ענינים זרים מבלי להשים לדבריו מוצא באם חמה וכעס ענינו, רק ילבישם רמיזות וחידות ישים כסותם, ומה גם לדברי פי מלך עולם יתברך שמו אשר כל פעל במאמרו וכאשר הפליג הנביא כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם (ישעיה נ"ה, י"א). וכמאמרו יתברך הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיה כ"ג, כ"ט) וכמוהו רבים. על כן מרוב חנותו וחסדו יתברך מסתיר ענין הנבואה האיננה טובה תוך מעטפות החידות והדמיונות למען לא תפעל קל מהרה חלילה.¹

footnotes: ¹ והוא מה שאמרו ז"ל (מדרש פרשתנו) עשרה לשונות נקראות נבואה כו' קשה שבכולם חזון שנאמר חזות קשה הוגד לי עיין שם. אשר הוראתם ז"ל לדעתי הוא כי הנביאות לא ישתוו תמיד בסגנון אחד אבל ישתנו לפי העת, רצוני בהשקפתו יתברך על עמו אשר אם אך ישמיעם דבריו על ידי הנביא מיד ישובו לתוכחתו אז היה מצפין דבר הנבואה בחידה רחוקה ובסגנון צרור וחתום, אבל בראותו כי כבד לבם מהשיב אזי יגלה ענין הנבואה מעט יותר והוא על ידי משל וכדומה. והנה הם ז"ל מנו עשרה לשונות זו מזו והם לפי כבדות הנבואה והתגלותה ביותר ומטעם המדובר:דבר הנבואה כמוס ושא נא עיניך וראה כי כל דברינו אלה נקבצו באו יחדו בסיפור הנביא עליו השלום הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי, וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כו' ויהי דבר ה' אלי לאמור הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם כו' עד ושב הגוי ההוא מרעתו כו' ונחמתי על הרעה כו' שובו נא כו' ואמרו נואש כו' עד כה אמר ה' הלוך וקנית בקבק יוצר חרש כו' עד ושברת הבקבק לעיני האנשים כו' ואמרת כו' ככה אשבור את העם הזה כו' כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד כו' עיין שם (ירמיהו י"ח-י"ט). והענין מבואר פשוט כי מתחילה היה הוא יתברך מגיד דברי החזיון במשל כלי היוצר אשר ביד העושה במלאכה לשוב ולעשות כלי אחר גם אחר משחתו כן בידו יתברך להנחם עוד על הרעה אשר הוא חושב עליהם בשובם מדרכם. אבל אחרי כי לא שתו לב אל החזיון הקל הזה ואמרו נואש שלח יתברך אליהם חזות קשה ונפרץ בדמיון הבקבק אשר אנוש לשברו ולא יוכל להרפא עוד. וימתקו הדברים להמעיין בפנים בדברי הנביא:

ואעידה לי עדים נאמנים על דברינו כי כנים הם, כי בשדברו הנביאים טוב על ישראל יהיה אמרתם מפורש באר היטב בלי שום משל ומליצה רק עצמיית הנבואה, אבל ברצותו יתברך להעיר על עם בני ישראל בתשובה ושלח להם עבדיו הנביאים ליעדם על החזיון הקשה אז מרוב חמלתו יעטוף למו החזות במחלצות והם החידות והמליצות. והוא ממש על דרך אם יכה איש את זולתו בלהט החרב הבלתי לוטה ומוצנע תוך תערה בקל יכהו נפש, אבל ברצותו להקל מעליו ולהמעיט מכת החרב אזי יתננה תוך תערה ויכהו, ובזה תהיה התערה מפסקת ותחצוץ בעד המוכה ממכת מכהו. כן ממש הקב"ה מחמלתו עלינו נתן דבר הנבואה כמוס ומוצנע ומעוטף במעטה החידות והמשלים למען לא יעשו פעולתן קל מהרה, לא כן אם ישלח ידו על פי הנביא ויתן לו החזיון בפיו באר היטב ויפשיטנה ערומה בלי שום משל וחידה הוא ממש כמו שמוציאים חרב מתוך תערה. וזהו וישם פי כחרב חדה (ישעיה מ"ט, ב').

והנה בעת עלה אף ה' יתברך וחמתו להשחית קודש הקדשים בית המקדש וירושלים, ולפגוע בנאמני ארץ כביכול אמר אל לבו יתברך לנצור על דל שפתיו בלי להוציא דברים כאלה מפורש בחזיון נגלה ומבואר לכן היה דברו יתברך אל הנביא על דרך משל, והשומעים במעט ההתבוננות ידעו ויבינו הענין הנרמז בו וימהרו ויתנו לב לשוב מדרכיהם הרעים. וזהו שאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה הרומז על ירושלים והנבא אל יער השדה נגב רומז על בית המקדש, הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש רומז על צדיקים ורשעים. אבל אחר שהיה להם דברי ה' יתברך כמהתלות ואמרו הלא ממשל משלים הוא אז אמר יתברך בן אדם שים פניך אל ירושלים והטף אל מקדשים והנבא אל אדמת ישראל. כלומר צוה יתברך להגיד להם חזון נפרץ מבואר ומפורש בלי שום חידה ומשל. וזהו והנבא אל אדמת ישראל ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה, ובזאת והכרתי ממך צדיק ורשע כי חזיון כזה עלול לפעול בקל כמשפט החרב הבלתי נתונה בתערה.

ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים שלפנינו אבל עוד אשא משלי עליהם וימתקו בעזרת ה'. כפרי אחד היה לו כלי כסף וזהב ותכשיטים הרבה מאד והיה ירא ופחד עליהם להניחם אותו בביתו, ויתנם לרעהו אשר לו בעיר הקרובה אליו למען יהיו שמורים אתו כמוסים בסתר אהלו. ויקר מקרה כי באו גנבים שודדי לילה ויוציאו משם כל כספו וזהבו וסגולתו, ויהי בבוקר שלח העירני הלז שליח מיוחד להכפרני להגיד לו מקרהו, ויהי בשמעו את הדבר הרע הזה, זירז אנשיו אשר אתו, וירק את חניכיו לשלח אותם על הדרכים והנתיבות אלה מפה ואלה מפה, לחפש אחרי הגנבים אולי ימצאו הגנבים. השליח בראותו זאת ענה ואמר לדעתי הרפו והניחו ידכם מזה למה זה לריק תעמלו נפשכם להפסיד גם הכסף הנמצא אתכם. אמר לו הכפרני הלא תגיד לי למה באת הלום, ויאמר הנה רעך העירני שלחני להודיעך אודות הגניבה. אז ענהו הכפרני אך עתה בינה אמריך והשכילה מוצא שפתיך, כי הנה למה זה חלץ חושים לשלחך להגיד אלי ולהודיעני הדבר אם לא כי לבבו יבין אשר בעמל נפשי בחיפוש הגניבה עוד בידי למצא אותה, והנה עתה ביאתך הוא ענין מתנגד לעצתך הנבלה ודבריך כחשים.

הנמשל הוא מה שאמרנו כי כל כוונתו יתברך בשלחו אלינו נביאו להגיד לנו בשמו דבר הנבואה הוא אך למען נחפש על מוצאה ומאין תבוא. (רצוני לבקר אחר העילה המסבת הנבואה) ונשרש אחריה על ידי שובנו עדיו יתברך בתשובה. והן על דבר זה ממש שלח הקב"ה את ישעיה הנביא לחזקיהו עליו השלום לאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה על שלא עסק בפריה ורביה, וכשמוע חזקיהו את דבריו אמר אם כן הב לי ברתך, וישעיה ענהו כבר נגזרה גזרה. על זה אמר לו חזקיהו בן אמוץ כלה נבואתך וצא. כלומר הלא כל עיקר בואך אלי אינו אך להודיעני מדבר הנבואה, אם כן כלה נבואתך וצא כי הלא לך לב לדעת אשר עוד לאל ידי למלא חסרוני ולהפריע החזיון המיועד, כי לולא כן למה זה שלח אותך יתברך אלי על חנם ולמה לו להודיעני אם מכבר הדבר מוחלט.

והנה עתה יופיעו דברי היקוט הנזכרים לעיל. כי ברצותו יתברך להודיע את אברהם על אודותיו ואין עוד נביא, היתה מחכמתו יתברך להודיע על פי כסילי ומזרות השמים ומשמשיהם. והרצון בזה היה (על דרך שאמרנו) למען יבקש מלפניו יתברך על בנים וכאמרם ז"ל למה היו אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, לכן הראה אלהים אותו בכוכבים שאיננו מוליד. ואברהם הבין גם כן כי הוראת הכוכבים חוק הוא שאין לעבור גבולו. וזהו שאמר נסתכלתי באצטגנינות שלי וראיתי שאין אני מוליד. על זה אמר לו יתברך צא מאצטגנינות שלך, כלומר לא ידעתי ענין הוראת הכוכבים ואיכות רמיזתם כי אדרבה אתה הראת לדעת ולהשכיל ההיפך. וזהו מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד. כי אם כדעתך למה לי להראות ולהודיעך דבר אשר לא תחליפנו ולא תמירנו.