הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל הארץ מצרים וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכו' ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן (מ"א, ל').

ראוי להעיר בזה, א'. ונשכח כל השבע הוא ענין מתנגד אל הטבע כי החוש יעיד ההיפך כי כל עוד שיגדל הרעב יותר יהיה מוזכר השובע ההיה בימים הקדומים והעד זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם (איכה א', ז'). ב'. הלא מה שכתוב וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה כלשון רש"י ז"ל, ואיככה ידומה שכחת השובע לבליעת הפרות, כי שם הפרות הרעות אכלו את הטובות, והשבלים הטובות נבלעו בשבלים הרעות ולא היו עוד, מה שאין כן בדבר הפתרון כי שבע שנים הטובות יהיו נמשכים כל הזמן ההוא באושר טובם באין מחסור דבר, עד כי יבואו שבע שני הרעב אחריהן או אז מסבת גודל הרעבון יהיו נשכחים אחר כך כמו שאמר הכתוב ולא יודע השבע בארץ כו' אחרי כן, ג'. כי לכאורה מקרא מסורס הוא ויותר מהנכון היה שיאמר ואחרי כן לא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא.

ואחשוב בהבנת הענין כי הנה באין ספק כל מה שאמר יוסף לפרעה לא היה בו מאומה מן היתרונות, זולת את שראה בחלומו והנדמה לו ממש, אותה הגיד לפרעה, למען העמידו (על נכון) על גדרי המראות שראה בחלומו למחלקותיהם. ומעתה נתבונן בדרכי בני אדם ובסדרי עניניהם כי בעת שיברך ה' את הארץ בדגן תירוש ויצהר ויהיה שבע גדול בארץ הלא אז ייטיבו לבם לאכול לשבעה מכל אשר תתאוה נפשם וכל מה שישאלו עיניהם לא יאצלו מהם, וישבעו ויתענגו מכל חלב הארץ וכמליצת החכם ביום טובה היה בטוב (קהלת ז', י"ד). והנה ברצותו יתברך להביא על הארץ שבע שני שובע ואחריהן רעבון ומבלי יודיעם על הדבר היו המבורכים בימי השובע מתענגים על דרך פזרנות כמשפט ברבות הטובה, ויאכלו מכל על צד המלוי והריוח ולא ידעו להזהר להכין להם צדה לעת הרעב. על כן הוא יתברך כרב חסדו הראה כל זאת את פרעה בחלומו והודיעו על הדבר למען ידעו כולם להזהר בשני השובע. וזהו צחות לשון יוסף עליו השלום הנה שבע שנים באות שבע גדול כו', ועם כל זאת אין ביד האדם למלא משאלות לבו לאכול מברכתה כמשפט בימים המבורכים יען וקמו שבע שני רעב אחריהן על כן ונשכח כל השבע כו' כלומר בל יעלה על לבבם כי הימים ימי שובע. והוסיף עוד לבאר דבריו ואמר ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן, ומלות ולא יודע אינם על דרך המגיד עתידות אבל על דרך האזהרה וכמצוה לבל יתוודע ענין השובע בארץ אף בימי השובע, מסבת ידיעת הרעב שיהיה אחרי כן. היינו כי גם בימי השובע לא יאכלו יותר מכדי סיפוקם אבל ימעיטו בהם מהתענג ומרוך כי מהצורך לאסוף ולכנוס בר ולחם ומזון עבור ז' שני הרעב.

ועתה יהיה הפתרון דומה ממש אל החלום, אשר הפרות והשבלים הרעות בלעו הטובות, כמו כן יהיו שני השובע מובלעים בפחד הרעבון שיהיה אחרי כן כי גם בימי השובע לא ערבו אל נפשם לאכול לשבוע. זהו שכתב רש"י ז"ל ולא יודע השבע בארץ הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה, כי כן היה עצת יוסף ולא יודע השבע כו' שלא תהיה השובע ניכרת בארץ.

ועם דברינו אלה יותר שאלת קדמונינו עליהם השלום על מה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו' האם שאל ממנו עצות, ולדרכנו יתכן כי לא היו דבריו על דרך העצה כי אם הוא כפתרון הבליעה, כי זולת זה למה ראה מראה הבליעה בחלומו, ומלות ועתה ירא פרעה המה גמר דבריו בפתרונו, והבן.

והנה בשנתבונן בדברי יוסף עליו השלום נראה בעליל כי בעת שפקד עליהם לקבץ אוכל השנים הטובות רמז להם שאיננו בטוח בהתבואות שלא ירקבו. והוא שסיימו ז"ל במדרש הנזכר לעיל: ותחלינה נכנסו חולניות עד שהם יושבים על השולחן בקשו אפילו פת קיבר ולא מצאו, אמרו לא כך אמר יוסף והיה האוכל לפקדון (פרשה צ', א'), אשר לכאורה הנראה מדבריהם הוא שכוונו לגנות את יוסף והוא תמוה כי הלא לעיניהם ראו כי נעשו דבריו בתבניתם וצלמם. וביותר יפלא לשון הכתוב ותחלינה כו' כאשר אמר להם יוסף, א'. כי הוא אך למותר מי לא ידע זאת שיוסף אמר כן, ב'. כי הוראת הכתוב היא כי הכל היה כמו שאמר יוסף אין נגרע דבר, הלא הוא אמר והיה האוכל לפקדון וסוף הדבר היה שנרקב כל מה שנקבץ על ידם, וכאשר ביארו ז"ל מלת ותחלינה. אמנם יוסף עליו השלום בדעת שפתיו רמז להם בעצמו כי אין הדבר מוחלט אצלו שיהיה האוכל שמור בקיומו לשנות הרעב רק על דרך האפשרי אמר להם. אשר על כן לא גמר אומר ויהיה האוכל לפקדון כי אם והיה כו'. והוא בשום לב על מה שהגיד אליהם יוסף פעולת ענין הקיבוץ מה שאין ממשפט המצוה זולת לומר דבר הצואה ולא יותר, וכאשר הרופא בשיצוה על החולה משפט הנהגתו במאכלו ומשתהו הנה הפעולה תשאר בכח הידיעה של המצוה ולא יאמר לו דבר מהצומח מסבת אזהרתו. אבל הנה לפעמים מצינו שהמצוה יציע להמצווה פעולת דברי הצואה, והוא באם הרופא איננו בטוח בהסמים שצוה אותו עליהם שיהיו פועלים בו בהחלט לחבוש מזורו, הלא אז משפט הרופא לומר אל החולה ראה אנכי מצוה עליך דברים ידועים והם באפשרי כי יועילו לך אם תהיה זהיר בעצמך מהדברים המכלכלים מחלת החולים ותחזר אחר מה שמסב שלמות הבריאות, או אז יעשו הסמים פעולתם וכל תועלתם אך בידך הוא.

ועל דרך זה ממש היה מאמר יוסף אל המלך יעשה פרעה ויפקד כו', וחמש את ארץ גו', והיה האוכל לפקדון, כלומר בל תדמו בנפשכם כי אחר שתעשו כן יהיה האוכל שמור לפקדון בהחלט, אבל עוד מהצורך לכם זכות ורחמים גדולים שיהיה קיבוץ התבואות שמור בקיומו. וזהו והיה האוכל על דרך אפשרי כלומר יוכל להיות שיהיה האוכל לפקדון באם תפיקו רצון מה' לבל ירקבו.¹

footnotes: ¹ ועל דרך זה היה מאמר ה' יתברך אל נח והקימותי את בריתי אתך כו' (בראשית ו', י"ח). ובמדרש (מובא ברש"י): ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ואחר כך אמר אליו עוד ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה. הא לך כי מה שכתב והיה לך כו' איננו כעל דרך ההחלט בשכבר אמר ברית אתה צריך כו', אך לאחר שאמר לו יתברך והקימותי כו' יתכן לשון והיה על דרך האפשרי, והבן:

ומעתה יצדקו דברי המדרש אמרו לא כך אמר יוסף והיה האוכל לפקדון. והרצון כי הם לא כוונו להאשים את יוסף וללעוג על דבריו כי נכזבו, אבל הודו בפיהם כי יוסף רמז להם בדבריו שאינו כמבטיח וכמחליט שהאוכל יהיה לפקדון אשר על כן לא אמר ויהיה האוכל כו' רק והיה וכנזכר לעיל, וזהו לא כך אמר יוסף והיה כו'. ועל פי דבריהם ז"ל הקרוב לומר כי זהו הרמוז במאמר כאשר אמר להם יוסף שהוא מוסב על מלת ותחלינה כפי מדרשם ז"ל נכנסו חולניות שאפילו פת שבסל נרקב, ולבל נשאל עליו הלא צוה לצבור בר ואיה איפה עצתו, על זה סיים הכתוב - כאשר אמר להם יוסף, כי באמת גם הוא אחז בלשונו מלה אפשריית ולא החלטיית, והבן.