וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה', י') ובגמרא: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה ומעשרות לומר לך כל מי שאינו נותן תרומותיו ומעשרותיו לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וגו', ולא עוד אלא סופו שנצרך להם שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו, ואם נותנן סוף מתעשר שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה (ברכות ס"ג, א').

ונבאר דבר דבר על אופניו, אשר בהשקפה הראשונה אין הדבר מובן מה ענין העונש שיהיה אל המעכב תרומותיו ומעשרותיו ואינו נותנם אל הכהן שיהיה נצרך לכהן ע"י אשתו.

אבל הבנת הדבר ע"פ משל לגדול אחד שהיה שלם בכל המעלות, בתורה ובחכמה, ובמדות טובות, לימים נתדלדל ויט שכמו לסבול להיות נודד ללחם איה, וילך מעיר לעיר לבקש מחיתו, ובכל מקום בואו היו מכבדים אותו לשמע חכמתו ושלמותו, ויהי הוא בא אל עיר קטנה ואנשים בה מעט, וכאשר שאלו אותו מה מעשהו, מה עשה הטמין והעלים כל מעלות שלמותו וכל כלי מלאכת חכמתו, רק אמר להם שהוא רופא אומן של מכה טריה להמציא ארוכה ומרפא, אמר לו חבירו פליאה דעת ממני איך חכם כמוך אחר כל החכמות אשר טפחת ורבית אין אתה משבח את עצמך רק במלאכה פחותה ובזויה, ויען ויאמר אם אגיד להם דבר חכמה ובינה הלא כמו זר יחשב בעיניהם כי ראיתי אותם שהמה אנשים פתותי ערך, דלים מחכמה, ורקים מבינה ולא ידעו ולא יבינו חשיבות המעלות הרמות, לכן בזאת חכמתי עמדה לי לשבח עצמי במלאכה בזויה, וקראתי עצמי רופא אומן כי דבר זה הוא נודע בפעולתו וצורך מלאכתו גם לקטני הערך.

הנמשל הכהן הוא מעוטר ומוכתר בכל המעלות ומדות יקרות לשרת בהם את פני המלך הכבוד יתברך כמאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב', ז') ונאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך גו' (תהלים ס"ה, ה') ולהעלות עולה ולהקריב מנחה ולהוריד השפע, ולטהר ולקדש לכל איש, וגם היה מוצלח אל הזדמנות ענין פחות וגרוע - סוטה שנסתרה היה הכהן משקה אותה לברר האמת, הנה החכמים ושלמי הדעת וקדושי ישראל היו מכבדים את הכהן בעבור הבחנתם המעלות הרמות והנשגבות אשר בו, ואשר על ידו יתמלאו משאלותיהם, יוריד אליהם כל השפעותיהם, יטהרם, יקדשם ויכפר על חטאתיהם, אבל מי שיש לו תרומות ואינו נותן אותם אל הכהן בע"כ אינו מבין ואינו מרגיש המעלות היקרות המעולות אשר בו, לכן הקב"ה יגלגל עליו שיצטרך לכהן ע"י אשתו, ואז לבבו יבין ויבחין גם הוא ממעלת הכהן וסגולתו גם כי נבער הוא מדעת ולא בינת אדם תבונתו:

ומעתה נמתיק מאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן, וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואיש את קדשיו גו' דע כי משפט וחק הכהנים והלוים רחוק מן השכל מאד, כי כפי הוראת מאמרי תורתנו הקדושה הנה הנם המובחרים והקרובים אלו כמאמר הנ"ל אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך גו', וא"כ יפלא בעינינו וכי קצרה יד ה' ח"ו מלחלק להם חלק ונחלה בכל שבטי ישראל שיתפרנסו מידו יתברך מטל השמים ומשמני הארץ, לא לפרנסה כהאוכלים לחם דמעה בבושה וכלימה שיהיו מקבלים מתנות מאת העם כעניים ודלים כמאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו גו' (דברים י"ח, א') ובפרטות נאמר באהרן קדוש ה' ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל (במדבר י"ח, כ') וראוי להתבונן בעומק ענין זה.

ולבי אומר לי כי יש לזה ב' טעמים אחד הוא קרוב אל השכל אבל רחוק מן האמת, ואחד בהפך קרוב אל האמת ורחוק מן השכל. הקרוב אל השכל הוא שהיה רצונו יתברך לעשות את השבט הזה חפשי בישראל שלא יהיה עליהם עול העוה"ז וכבדות פרנסתם, לחרוש ולזרוע, לפתח ולשדד האדמה, וכל עבודה בשדה למען יהיו פנויים למלאכת שמים, ולכן צוה יתברך אל העם שיתנו להם מתנות ונדבות ממה שחננם ה' כמשפט כל עניים ואביונים שמחוייבים אנחנו להחיותם ברעב. אכן לפי הטעם הזה הלא ימר דבר הנתינה אצל הנותן לאמר למה לא חלק הקב"ה להם פרנסתם בדרך נס על דרך שהאכיל את ישראל מן במדבר, כן היה ראוי להאכיל את הכהנים תמיד ולא יהיו למשא על העם. וכבר מבואר במדרש שזאת היתה תרעומת קרח ועדתו (במדבר רבה י"ח) משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כו'.

אמנם דע כי יש דרך אחר אל ענין זה ואולי הוא האמת והוא בהקדים מאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג', י'). ומה מאוד ראוי לתת טעם על ההפלגה כזאת לאין צורך, הלא הקב"ה לא עביד ניסא למגנא, ולמה לו יתברך לתת הרבה כ"כ עד בלי די, ורבותינו ז"ל עוד ביארו ואמרו מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די (שבת ל"ב) וזה צריך טעם הלא אחר שאומרים בשפתותיהם שכבר יש די ראוי להיות די ומה לו יתברך לתת עוד עד שיבלו שפתותיהם כו'.

ולבוא אל באור זה נזכיר עוד מאמר רבותינו ז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח, א') וראוי לבאר ענין המשל איך ובמה הוא דומה אל הנמשל.

והנראה לדעתנו בזה עם מה שכתבנו למעלה (פ' וירא) בבאור ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר ה' גו' היפלא מד' דבר למועד אשוב גו' וכלל הדברים מהמבואר שם כי הנה ידענו כי מדות הקב"ה שלא כמדות בשר ודם כי בשר ודם בכל עניניו ועסקיו תחזינה עינינו אך מהירות אך חפזון השתדלות וזריזות לרוץ ולעוף, למהר ולהחיש מעשהו, כמו כאשר יחלה אדם מעט הלא נראה כי ימהר ויבקש להביא אליו רופא, ומה ענין מהירתו, למה אינו ממתין למחרתו או ימים או עשור. אכן התשובה בזה כי אדם אינו רק אדם, אינו יודע מה ילד יום לכן בהכרח ישקוד על הדבר וימהר על רפואתו להחיש מפלט לו בטרם תכבד מחלהו עליו, וטרם יבואו המים עד נפש, כי אז תהיה רפואתו והצלתו רחוקה ממנו, וכן כאשר יבוא אליו הרופא ויתן לו רפואות האם תעשינה ידיו תושיה להקים את החולה ממטתו ע"י כף אחת קטנה אשר יתן לו מהסמים, דבר זה אין ביד הרופא מעולם אבל יוכל להועילו מעט מעט להביאו אל הבריאות בהדרגה, מדריגה אחר מדריגה כי הטבע יפעל בהדרגה לא בקפיצה. אכן מדותיו של הקב"ה לא כן המה מה תאמר אצלו יתברך כי הקב"ה צריך למהר ולשקוד על הרפואה, הלא כבר קבלנו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כי תשועתו של הקב"ה תוכל להיות גם ברגע האחרונה וכן תשועתו אינה באה במדריגות כי ישועת ה' כהרף עין. הבט ימין וראה את אשר ספרו רבותינו ז"ל (במדרש ואתחנן) בנוהג שבעולם בשר ודם עושה לו פטרון שהוא מתקיים עליו והוא נתפס באנקלוטי' הלכו ומצאו לפטרונו ואמרו לו בן ביתך נתפס, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג היכן הוא והיכן פטרונו, אבל הקב"ה אינו כן אמרו לפניו מלאכי השרת משה בן ביתך נתפס אמר להם אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא עומד לפני פרעה הרי הוא נידון ליהרג, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג הצילו הקב"ה מנין שנאמר ויצילני מחרב פרעה. כלומר כאשר כבר היתה החרב על צוארו אז הצילו יתברך ועשה את צוארו כעמוד השן, כי כן הוא מדתו יתברך להושיע ברגע האחרונה וכהרף עין, משא"כ בשר ודם כאשר ירצה להציל את חבירו בע"כ הוא צריך להקדים את עצמו בהשתדלות רב בטרם יגמרו דינו, אבל הקב"ה מניח את האדם לעשות ולדון כפי מה שירצה, הניח את המן להתקצף על מרדכי ולעשות העץ ובגמר מלאכתו לכל מעשהו ויתלו את המן.

הוא הדבר והוא הענין בשרה אמנו כי באין ספק האמינה ולא כחדה בדבר ההבטחה, אבל היא הלכה בשיטת המלאכים הנ"ל שמיהרו את עצמם לראות בהצלת משה, כן היא גם היא היתה חרדה ונמהרה לראות צמח ישועתה טרם עמדה על הפרק ועתותי ההריון החרוצים ממנו יתברך כי האמונה היתה בה שתהיה נפקדת, אבל אמרה בלבה הלא אשה זקנה בקמטי בלותה איך תתעבר ותלד, בע"כ כי תשוב לימי עלומיה ויתחדש כנשר נעוריה בכדי שתוכל לקבל הריון, והיה משפטה על החזרת כח הנעורים כמשפט החולה החוזר לבריאותו אשר החולה החוזר לבריאותו גם הוא חוזר אך מעט מעט ויום אחר יום נראו בו סימני הבריאות בכל פעם יותר עד שהוא שב לאיתנו, כן היה בדעת שרה כי גם בישועתה תראה בעיניה סימני התשועה מעט מעט, ואחר שנתבשרה על בשורת הזרע תהיה נהפכת לאשה אחרת ותתחיל לשוב אל משפט הילדות, והלכה בכל פעם והסתכלה במראות לראות את פניה וראתה כי היא כתמול שלשום, עומדת גם היום בקמטי בלותה כאשר מתחלה באין השתנות כל מאומה, ופניה היו לה עוד כאשר היו, אז ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה, כלומר וכי אפשר זאת אחר שתבלה בזקנה ושיבה אז תהיה לי עדנה, ואדוני גם הוא זקן מאד כלומר והלא מהראוי היה שיתראה בנו סימני ילדות לעשות דרך ונתיב אל הישועה. על זאת אמר יתברך למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד כבר קרבו הימים ללדת ואני זקנתי, היפלא מה' דבר, כלומר וכי בשר ודם אני שהוא מוכרח למהר ולהקדים מעשיו לעשותם ולסדרם מדריגה אחר מדריגה, אבל אני רב להושיע גם בבוא העת להכיל הדבר, וזהו - למועד אשוב אליך גו' ולשרה בן, לאותה הרגע שיהיה ראוי אל הבן ההוא שיצא אל אויר העולם ודאי יצא, ומה לך לסימנים ומה לך למדריגות.¹

footnotes: ¹ לאותו רגע שיהיה ראוי וכו' אמר הכותב עם הדברים הנאהבים והנעימים האלה אני מבין עתה מאמר אדוננו משה רבינו ע"ה אל האלהים יתברך בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד', י') אשר יפלא מאד על שפת יתר שאמר גם מתמול גם משלשום גו' מה לנו אל מה שהיה תמול שלשום הלא היום הקב"ה משלחו ואינו יכול לדבר זה יספיק מאד לתשובתו. ונתבונן ג"כ בדבר התשובה שהשיב לו יתברך ויאמר ה' אל משה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'. הנה התשובה כמו שהיא כתובה לפנינו כבר יש בה די על שאלת משה רבינו ע"ה באין מחסור כל מאומה, ורז"ל במדרש באו והעמיסו בה דברים הרבה ולכאורה הם ללא צורך לדבר התשובה, וז"ל מי שם פה לאדם מי שם פה למשה כשהיה נידון לפני פרעה על דבר המצרי, או מי ישום אלם או חרש שלא היו יכולים לדבר כנגד משה, או עור שנעשו הכל כעורים וכחרשים ולא ראו איך ברח משה מידם (עיין רש"י) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר אמר ר' אבהו מורה אני דברים לתוך פיך כחץ כמה דאת אמר או ירה יירה. והדברים סתומים מה צורך לפרוט כמה נסים אל דבר התשובה שהשיבו יתברך וביותר מה דחקו של ר' אבהו לפרש מאמר והוריתיך כמאמר או ירה יירה. אמנם לפי הדברים האלה הענין מבואר מאד כי משה רבינו ע"ה גם הוא ודאי היה מאמין בו יתברך שירפאהו ויוכל לדבר, כי אחר שהוא יתברך שולח אותו ויודע בו שהוא כבד פה איך יתכן לאיש אלם לעשות אותו מליץ ולשלחו לפני מלכים להמליץ. אבל משה רבינו ע"ה היה חושב שתהיה רפואתו כדרך רפואת כל חולה במדרגות מעט מעט, כן היה חושב אשר הקב"ה בדברו אליו יהיה דבורו של הקב"ה לסגולה לפעול במשה פעולת הדבור ולרפאות את פיו ולשונו. והנה בהתחילו יתברך לדבר עם משה ודבר עמו יום א' ושני ימים וביום השלישי וביום הרביעי עד שעברו שבעה ימים כמבואר במדרש (ש"ר ג') והביט בעצמו כי הוא כמו שהיה בלי השתנות כל מאומה ואינו מרגיש גם אפס קצהו מסימן רפואה, אז התפלא מאד ואמר רבש"ע בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך גו' כמה ימים כבר עברו אשר אתה דובר אלי ועוד לא נעשה עמי דבר שאהיה ראוי ללכת בשליחות זאת. ע"ז השיבו יתברך מי שם פה לאדם או אלם או חרש גו' וכבאור המדרש שנעשו הכל כחרשים וכסומים והכל היה ברגע אחד, לכן ועתה לך כלומר מה לך להמתין על הרפואה אבל עתה כמו שאתה כבד פה ובעוד היותך כבד לשון לך אל פרעה והוריתיך אשר תדבר. וא"כ יפה הרגיש ר' אבהו מהו והוריתיך כי אם תפרש כמו מורה ומלמד הלא ללמד שפה לאחר כמה ימים וכמה שנים יחלופו, לכן יפה ביאור מורה אני דברים לתוך פיך כחץ ברגע אחת כאשר תהיה אצל פרעה ותצטרך לדבר עמו אז ברגע ההיא תוכל לדבר והבן. ועל דרך זה כבר כתבנו למעלה (ריש פרשת וארא) שזאת היתה תמיהת משה רבינו ע"ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, כי ראה כי השעבוד קשה על ישראל כמו שהיה, ועוד עם כמה הוספות ואם היה זמן גאולה בהכרח כבר היה נראה ומורגש כי הגיע הקץ בא הקץ, כמו שאנחנו רואים בהעושים במלאכה אשר בהתחלת המלאכה תכבד העבודה על כל העוסקים בה זה במעצד וזה במקבות בכשיל וכילפות, וכאשר המלאכה תעמוד על גמרה תתמעט העבודה מעט מעט עד כלה, ומשה רבינו ע"ה בא אל בני ישראל והנה הם עומדים בטיבו ולבנים כאשר מתחלה והתפלא מאד. ע"ז השיבו יתברך מה תתפלא עלי הלא כבר נאמר כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם (ישעיה נ"ה, ט') וזהו לכן אמור לבני ישראל אני ה' הוא המדבר בצדקה רב להושיע גם כהרף עין. וזהו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם כי אצלו יתברך אין ענין אל מדרגות אבל והוצאתי אתכם ממש מתחת סבלות מצרים ובפעם א' תפסק העבודה מכל וכל:

ומעתה יפה המשילו חז"ל ואמרו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי הנה בקריעת ים סוף היה ב' מניעות. א'. הקטרוג הגדול שהיה עליהם הללו עובדי ע"ז והללו כו' ולכן גם כי תנאי התנה הקב"ה עם הים מששת ימי בראשית שיהיה נבקע לפני ישראל, עכ"ז המקטרג היה עומד ומקטרו. ב'. כי רצון הקב"ה היה שישראל ימסרו את נפשם וירדו אל תוך הים, והם לא כן חשבו והעולה על רוחם היה כי מי הים יתמעטו ילכו הלוך וחסור לאט לאט טרם יבואו אל חוף הים, וזאת אינה ממדתו יתברך לעשות נס כל עוד אשר יש מקום אל הטבע וכמאמר דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ג, ט"ו) אמר הקב"ה למשה אין להם לישראל אלא ליסע מן היבשה אל הים יסיעו רגליהם מן היבשה אל הים אז יראו הנסים שאעשה להם וכו', ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן (שמות רבה פרשה כ"א ח'-י'). היינו באשר אין עוד מקום אל דרך הטבע שיחיה האדם כאשר המים למעלה מן חוטמו אז הוא צריך אל הנס. אבל אך מעט מן המעט היו מן הקופצים מן היבשה אל הים נחשון בן עמינדב קידש שם שמים וקפץ אל תוך הים (במדבר רבה י"ג) אבל המוני בני אדם עמדו על שפת הים, וכאשר ראו שנבקע הים אז נכנסו גם הם כמאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות י"ד, כ"ט) לא כאשר בהראשונים שנאמר בהם ויבואו בני ישראל בתוך הים (ואח"כ) ביבשה ע"כ - והמים להם חומה מלא, אבל אותם שהיו מקטני אמנה נאמר בהם בהיפך הלכו ביבשה בתוך הים, כאשר ראו את היבשה אז הלכו אל תוך הים, ע"כ כתב בהם והמים להם חמה חסר שהיה עליהם קטרוג גדול מאד. (הדבר הנכבד הזה שמעתי בשם אדונינו הגר"א מווילנא נ"ע אבל אח"כ מצאתיו בספר כלי יקר).

סוף דבר כי קריעת ים סוף היה קשה, גם שהתנה הקב"ה עם הים מששת ימי בראשית (שמות רבה כ"א) עכ"ז היה קשה ע"י ב' דברים א'. הקטרוג הגדול שהיה עליהם ב'. המהירות כי מיהרו ושקדו לראות את הנס, בעוד שאין מן הצורך לעשות את הנס ומה גם לדעת חז"ל שלא היה מן הצורך כלל שיצאו מן הים באותו צד שנכנסו (עי' תוס' ערכין ט"ו, א' ד"ה כשם). והנה במזונותיו של אדם תמצא ג"כ ב' מניעות האלה בצלמם ודמותם, א'. גם כי כבר קבלנו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה (ביצה ט"ז) וא"כ אחר שכבר נכתב ונחתם כמה ירויח היה מהראוי שיזדמן לו חלקו בלא יגיעה ובלא דאגה, אבל המקטרג עומד ומקטרג הלא עבר עבירה פלונית ופלונית ואינו ראוי לקבל הטובה. ב'. כי המדה העליונה מחייבת בפרנסת הבריאים רק מה שהם צריכים ביום זה לא לתת להם מה שיצטרכו למחר, ומה גם לאחר כמה ימים וכמה זמנים. וכן התנה הקב"ה עמנו בתחלה בעת קחתו אותנו לו לעם והבטיח לנו מזונות על שלחנו נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט"ז, ד') אבל רק דבר יום ביומו כי למה לו על מחר, הלא החיים אשר הוא חי עוד לא קבל על יום המחר כמ"ש בספר הזוהר (בראשית רבה ב') על מאמר כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה גו' (ישעי' מ"ב, ה') ת"ח עובדין דקוב"ה לאו כעובדין דבו"ד בו"ד עביד עובדא ואגמיר ליה, קוב"ה עביד עובדא ולא אגמיר ליה, אלא בכל שעתא ושעתא בכל רגעא ורגעא, ועל דא לא אמר ברא שמים רקע הארץ נתן נשמה רק בורא השמים, רוקע הארץ, נותן נשמה, הכל בפועל בינוני כי בהווה הוא נותן ומחיה חיים כמאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט', ו') (עיין במורה בכ"ט מראשון) וא"כ אם עוד החיים אין לו ביום זה על יום המחרת, למה לו מזונות על יום המחרת. אכן לפי טבע האדם למה שהוא אדם קשה לו מאד ענין ההנהגה הזאת כי יפחד וידאוג כל היום תמיד מה יאכל למחר, וכבר נזדמן גם בימי הראשונים אשר הדור היה דור דעה עכ"ז נאמר ויותירו אנשים ממנו עד בוקר (שמות ט"ז, כ') כי בו"ד אינו מוכשר לסבול זאת, ורוב ההמון היה מת מן הדאגה אם לא השפיע לו ד' עודף על צרכו להשקיט לו מדאגת מחר. וא"כ יפה המשילו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי בשניהם תמצא ב' המניעות שאמרנו הקטרוג והחפזון, היינו מה שממהרים את עצמם לראות פרנסתם בעוד שאינם צריכים ולהשקיע ולהרגיע את האדם להנעים לו החיים בהכרח להשפיע לו מזונות גם שיש עליו ב' מניעות הנ"ל.

מי כהחכם יתברך היודע פשר דבר והפליא עצה הגדיל תושיה איך לצאת ידי מידת הדין שיהיה גם הוא מחייב לתת לאיש מחיתו ולבלתי שמוע לקול המקטרג, וגם לתת לו עודף על צורך מחיתו גם שאינו צריך לזה עתה. והוא במה שצוה ואמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל גו' וע"ד פרט אמר אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. ואתה הסכת ושמע משל לסוחר זקן שהיה צריך לנסוע על הים הוא עם בניו עשרה ויותר, והנה הסוחר הזה גם כי בביתו יש לו כמה משרתים ומשרתות אבל בדרך לא יקחם עמו להרבות ההוצאה, ומה גם על ימים ונהרות שמה יקוים מאמר טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב, ט') והנה העשיר הזה היה איש זקן איך יבשל לעצמו את תבשילו שהוא צריך, והבנים בניו גם הם אינם מוכשרים לתקן תבשילים רק אחד ביניהם שהיה יכול לעשות לבשל ולתקן כפי הראוי, אבל האב הרגיש כי הנער הזה אין לבו טוב על אחיו ודאג בלבו הלא כהיום ימצה אתם וכדי להכעיסם לא יאבה לבשל בעבורם, מה עשה התחכם ע"ז בטרם יצאו מביתם ובהכינם להם לחם ומזון לדרך אמר בלאט אל המשרת כאשר תתן צדה לדרך על הספינה בע"כ תזמין ותתן גם כלים לתקן בהם המאכלים, הזהר מאד ושמור על נפשך שלא להעמיד שמה קדירה קטנה וכאשר תמצא קדרה קטנה שבור אותה, וראה להעמיד שמה רק קדרות גדולות ורחבות והטעם כי כאשר יהיה להנער כלי קטן לא יבשל כ"א בעבור עצמו, אבל כאשר ירצה לבשל בקדרה גדולה הלא מעט מאכל אי אפשר לבשל ובע"כ יהיה מוכרח לבשל קדרה מלאה, וכאשר הקדירה תהיה מלאה אז יהיה התבשיל מספיק בעבור כלם.

הנמשל כל בני ישראל צריכים השפעת הברכה והטוב אבל אין בכחם להשיג זאת, ושבט לוי כהני ה' משרתי אלהינו ידם רב להם ליגע בצינור השפע ולהוריד הברכה כמאמר המדרש (במדרש רבה ה') הנה עין ה' אל יראיו (תהילים ל"ג, י"ח) זה שבטו של לוי (פרשה ה', א') וזהו טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו (תהלים קי"א, ה') כי יראתם וצדקתם בטוחה לעולם ויהיו ראויים להשפיע להם ברכות. אכן מה יהיה או מה נעשה אם יראה הלוי להמשיך ברכה והשפעת הטובה רק לעצמו ומה לו לאחרים, לכן אמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, קדירה קטנה בפני עצמך לא תבשל לך כי אם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל, בתוך הקדירה הגדולה שיש בה די בעבור כל ישראל שמה יהיה חלקך מעורב. ומעתה בנקל יזכה הישראל להשיג שפעתו באין מעצור המקטרג כי הברכה תבוא בעבור הלוי וזכותו וגם השפע תבוא בריוח מאד, גם שאינו צריך עתה אליה כי הלא מהצורך לתת לו ברכה גדולה יותר מדי למען התרומה והמעשר אשר יפריש יהיה ללוי חלק בפני עצמו, כי אם היה ללוי חלק בפני עצמו איך היו ישראל מושפעים על ידם, וזהו הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי כלומר רק טרף כדי סיפוקם ומזונות מצומצמין, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, כלומר לא אביט על די שלכם לבלתי להשפיע לכם יותר מן הצורך מאחר שאתם צריכים להעניק לכהנים וללוים די ספוקם בע"כ אתם צריכים להשפעה עודפת יותר מדי הסיפוק.

וזהו שאמרו חז"ל עד שיבלו שפתותיכם מלומר די משל לתינוק בא מבית הספר ואומר אל אמו מהרי נא ותן לי לאכול, ובתוך כך ראתה בעד החלון כי אביו גם הוא בא מן השוק ורוצה לאכול ותקח הקערה ותלך אל הכירה והכף בידה והתחילה לתת אל הקערה התבשיל מתוך הקדירה, והנער עומד אצלה ואומר אמי אמי כבר יש די לפני, והיא נותנת עוד הפעם אל הקערה והנער צועק למה לי כל כך הרבה, אז אמרה לו אמו שוטה וכי בעבורך אני נותן כל כך ראה נא גם ראה כי אביך הולך ויבוא תיכף ובעבורו אני מרבה. כן ממש אם יתפלא הישראל ויאמר הלא כבר יש לפני די סיפוקי ולמה לי עוד, אבל הקב"ה לא יביט על מה שהישראל אומר די, אם עיקר השפע בא רק בעבור הכהן והלוי א"כ ההכרח לתת לו יותר מדי בעבור אשר התרומה והמעשר אשר יפריש ללוי יהיה בה ללוי די, וזהו עד שיבלו שפתותיכם כו' כי בטרם יגיע להם הטרף ודי ספוקם בע"כ יגיע אל הישראל מאה פעמים ככה.

וזהו מאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה והיה ראוי לומר איש הנותן לכהן, אבל הכתוב בא לבאר שבע"כ יתמלא משאלותיו ויהיה מתברך מאה פעמים יותר מכדי סיפוקו למען יהיה כדי שיעור שיתן ממנו לכהן. וזהו מאמר הגמרא לו יהיה ממון הרבה כדי שממנו יתן לכהן ומאמר איש אשר יתן לכהן רומז על ברכה גדולה כל כך שממנה יפריש ויתן לכהן וכדבר האמור:

כלל הדברים כמו שנתן הקב"ה נחלה לישראל היינו הקרקע אשר משפטה שנותנים בתוכה המובחר מהתבואה היינו הזרע אשר זורעים בהשדה וע"י הזרע תוציא הארץ תבואה הרבה מאד. כן כח השבט לוי אצל הקב"ה כי כל מי שנותן להם א' מחמשים או מששים יצמח לו עי"ז חמשים פעמים ככה ויותר, והיא הזריעה לפני ה', והאיש אשר נתאמת בלבו הסגולה היקרה הזאת הלא יעשנה בשמחה גדולה ישמח ויגיל בנתינתו לכהן כמו בזריעתו בקרקע. לכן כאשר רצה הקב"ה להסיר מעליו תלונות בני ישראל הראה לעין כל ע"י המטות אשר צוה להניחם באוהל מועד והנה פרח מטה אהרן (במדבר י"ז, כ"ג) הנה בזאת החליט לעיני העדה למען ידעו ענין הכהן וסגולתו כי בו בחר ה' לשרת ולברך בשמו, וגם בפרשה הזאת אשר לפנינו המדברת מגזל הגר נתן הקב"ה ראיה על זה במה שצוה ואמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן (במדבר ה', ח') והטעם כי הוא כאלו זורעים האשם בקרקע השייך אל כל קהל ישראל וממילא יצא פרי תבואה אל כל ישראל, וזהו המשך המאמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה, כלומר שיהיה כאלו זורע בקרקע ולזמן יגיע לו כפלי כפלים הרבה פעמים ככה, ואמר ההיפך ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה כי מי המונע א"ע מלזרוע שדהו לא ישאר בידו כ"א הזרע אשר לא זרע, כן המושך ידו מלתת לכהן לא ישאר בידו כ"א מה שהיה ראוי לתת לכהן:¹

footnotes: ¹ וחוץ לדרכנו נוכל לבאר הסמיכות לפרשת גזל הגר לבאר לנו אופן הגזילה על דרך חדש כי כאשר יתן תרומות ומעשרות יתברך כמאמר (תענית ט') עשר בשביל שתתעשר ואם לא יתן תרומות ומעשרות הוא כגוזל מן הכהן והיא גזילה ע"ד הפוך משארי הגזילות כי כל הגזילות הגוזל לוקח מיד הנגזל ופה נקרא גזלן על שלו על שאינו נותן לכהן.

ועם דרכנו נמתיק מאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם (דברים י"ב, י"ב). כי הנה גם כי חקר אלוה מי ימצא ומחשבותיו בהם נפלאו מבינת אנוש, אלהים הבין דרכם, עכ"ז גם הטעם אשר אמרנו נכון הוא מעם האלהים יתברך ונבין מאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי גו' (תהלים כ"ג, ה') גם מאמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (שם ד', ח') באור זה כי העוה"ז מעורב בו טוב ורע גם יחד, היינו כי מציאות עוה"ז וברכתו היא טובה וברכה רק בעסק והעבודה לאסוף ולהכניס היא רעה לרוב בני אדם, כי מלבד העמל והיגיעה עוד יזדמן בהם הרבה עונות, כמו קנאה וחמדה וגזל וכדומה אשר ע"כ חלק הקב"ה העוה"ז על הרוב לשני מחלקות כמאמר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים (קהלת ב', כ"ג) כי הרשעים הם המאספים והישרים יחיו בנותר. וזהו נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו ולכן הרחיק הקב"ה את ידידיו כל שבט לוי מאסיפת הטוב, אך איה איפוא ישמח הלוי עם הישראל גם יחד, ע"ז בא הכתוב לבאר כי האף אמנם אשר שניהם אוכלים מקערה אחת ושמחים על כל הטובה אשר השיגו עכ"ז כוונת שמחתם אינה שוה.

משל לשני עשירים היו בעיר והיה ביניהם שנאה גדולה, ולזמן התחתן אחד עם בתו ולקח לו חתן ממשפחה יקרה הנודעת לשם ולתהלה, והשני נתקנא בו למאד ויהי ב' וג' שבועות אחר החתונה הרגיש בהנער מדות מגונות ותועבות גדולות וימר לו מאד וישלח לקרוא את השדכן ויספר לפניו את אשר קרהו, ויבקש אותו לאמר ראה ועשה כחכמתך שיתן לבתי גט פיטורין ואני אתן את שכרך, ויאמר לו טוב הדבר והתחיל לדבר על לב הנער עד כי נתן לאשתו גט פיטורין, מה עשה השדכן הלך אל העשיר השני והתחיל לדבר עמו אודות בתו הבתולה ויאמר אל השדכן הרבה ארבה מאד מוהר השדכנות אך תנה לי את החתן הזה ויחלץ חושים ויוציא אותו מבית חותנו לאמר אתור לך מנוחה אשר ייטב לך, והביאו בית העשיר הזה והתקשר עמו ויהי בעשותו המשתה הזמין גם את חותנו הראשון בתוך הקרואים, ויהי אחרי אכלם ואחרי שתייתם התחילו לשמוח כמשפט הנהוג והיו מרקדים והולכים במחול אבי הכלה ואבי המגורשת מן החתן הזה והם שמחים וטובי לב מאד מאד גם יחד, וישאלהו אחד בסתר לאמר לשמחה מה זו עושה איך תשמח כ"כ בשמחה שאינה שלך, ענה ואמר אבי הכלה הוא יעלוז לבו על שהשיג החתן הזה ואני אגיל ואשמח על שהוצאתי אותו מביתי כי נפשי יודעת מאד אותו ורוע ענינו ברוך שפטרני ממנו.

הנמשל כבר ידענו כי הקב"ה ייפה לכל אחד ואחד אומנותו (ברכות מ"ג, ב') והישראל שמח באספו את התבואה, והלוי ישמח על שעשה אותו הקב"ה חפשי מן העמל הזה. (וזהו ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם גו', והלוי אשר בשעריכם גם הוא ישמח כמו שאתה תשמח על הנתינה אשר חלק ד' לך כן ישמח הלוי על כי אין לו חלק ונחלה אתכם והוא חפשי מכל העמל והטורח הזה):

עוד יתכן בבאור מאמר ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה ומאמר הגמרא הנ"ל לו יהיה ממון הרבה, ומאין יצא להם ז"ל הלמוד הזה שיהיה לו ממון הרבה. והקרוב בעיני כי הוא ע"ד מאמר הנביא ע"ה לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיה ס"ה, כ') והרצון בזה כי אם אמנם יחוייב אל האדם להיות ראשיתו מצער עכ"ז טובותיו הראויות לו בנערותו ישולם לו לעת זקנתו, נוסף על הטוב המיועד לו לעת הזקנה. כי זה כלל גדול כי הטוב המיועד לאדם בעוה"ז אם יעדר ממנו בעבור איזה סבה עכ"ז הטוב ההוא לא יתבטל ויאבד, כ"א או שיתנהו יתברך אל איש אחר הטוב ממנו, כמאמר חז"ל (חגיגה ה') הנהו שני מאי עבדת בהו אמר אי איכא אינש דמעביר במליה מוסיפנא להו ליה או שלאחר זמן יתן יתברך את הטוב ההוא אל זה האיש בעצמו והיינו לעת זקנתו. וזה נכלל במאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב גו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם גו' (ישעיה נ"ה, ו') וכמאמר ושלמתי לכם השנים אשר אכל הארבה גו' (יואל ב', כ"ה) וכמו שכתבנו מזה באורך בחלק הראשון (פ' ויצא על מאמר וידר יעקב נדר).

וזהו שאמר הכתוב ואיבתי את איביך וצרתי את צורריך גו' את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ב, כ"ב-כ"ו). לאמר שונאיך אשר ילחמו נגדך יפלו לפניך לבסוף, וזהו ואיבתי גו', אבל אתה אל תדאוג ותאמר מי ישלם לי הזמן אשר הייתי בצרה ע"י הרודף. לזה אמר את מספר ימיך אמלא, מה שהיית נחסר בימים הראשונים יתמלא לך באין גרעון כל מאומה, ומעתה ענין המאמר כך הוא מי שאינו נותן תרומותיו ומעשרותיו אל הכהן יתדלדל עד שיהיה נצרך להן, וא"כ היכן תשאר ברכתו שהיתה ראויה לו ודאי תנתן לאחרים הראויים לכך, כענין מאמר הנ"ל אי איכא אינש דמעביר במליה מוסיפנא להו ליה, ואם אח"כ יחזור בתשובה יחזיר לו הקב"ה מה שהיה חסר בעת היותו חוטא. וזהו איש אשר יתן לכהן לו יהיה כלומר הוא עצמו יאכל טוב ברכתו ולא תנתן ברכתו לאחרים וממילא יהיה לו ממון הרבה בכדי להשלים לו הימים הראשונים ויצטרפו לו עתה הממון מזמן העבר עם הממון מזמן ההווה ויהיה לו ממון הרבה: