ויביאו את המשכן אל משה, מדרש: ר' תנחומא בר אבא פתח לרקמות תובל למלך בתולות אחריה מובאות לך (תהילים מ"ה, ט"ו), מהו לרקמות זה המשכן שהוא מצוייר, מהו תובל למלך זה משה שנקרא מלך, תובל שהביאו לו המשכן, בתולות אלו ישראל כו', מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו (פרשה נ"ב, א').

והדבר פלאי, וכי לא מצא הכתוב מעלה אחרת שהיתה במשכן בלתי המעלה שהיה המשכן מצוייר עד שתיאר אותו במאמר לרקמות. אתמהא! עוד מהנכון להרגיש וכי יאות להם ז"ל לעקור ההוראה הפשוטה ממלת מובאות שהיא מדברת על רעותיה הבתולות אשר זכר תחילה, והמדרש הסב הדבר על המשכן שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו וכאלו היה נכתב בכתוב בתולות אחריה רעותיה הביאו לך.

ונקדים לזה עוד מדרשם ז"ל בשעה שאמר הקב"ה שיעשו המשכן אמר משה וכי אלהים אני לעשות כזה, אמר לו כתבניתם אשר אתה מראה בהר כו', כך אמר הקב"ה למשה עשה אתה מה שלמעלה למטה ואני מניח שלמעלה ויורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה, ע"כ (ילקוט תרומה). והפליאה נשגבה איה איפה הדין נותן כך לאמר אם תעשה למטה כאשר למעלה אני מניח כו'.

אבל כלל הענין בזה הוא עם מה שכתבנו למעלה (פרשת בשלח על מאמר אז ישיר משה) בביאור מאמר המשורר ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה כו' (תהלים קמ"ד, ג') שאין הכונה בדבריו כההוראה הפשוטה כי מדוע יבחר לו דרך כזה לקטרג על האדם אשר עשה ה' לאמר מה אדם ותדעהו. אבל רצה בזה לבאר העילה הגורמת חביבות ישראל אצל הקב"ה אשר רז"ל הפליגו ואמרו חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת. והוא כי ידוע כי הדבר המצוייר והמתחפש בתואר דבר אחר יהיה יותר נכבד ויותר אהוב מעצם הדבר שהוא מתחפש בצורתו. כמו אם תעשה דמות אדם מעץ או מאבן ותרכיבהו בתחבולות גדולות עד שימצאו בו מעשים כמעשה אדם היינו שילך מעט או ידבר איזה מלות כמה ירוצו יעופו אנשים לראותו אותו, ואת תנועותיו ודבוריו, ואם תאמר לאחד מדוע תרוץ לשמוע מלות אחדות אנכי אדבר עמך דבורים למכביר, הלא נגד פניך יענה כי התנועות המועטות אשר תמצאנה בו חביבות ואהובות לאשר באמת עץ הוא. כן הדבר בהמלאכים עם שהמוחלט הוא כי בריאת המלאך היא יותר נכבדת מבריאת האדם, עם כל זה הלא המלאכים הם מעולים וזכים מעצם הבריאה ואם כן אין חידוש בכח גבורותם ומעלתם, לא כן האדם אשר מצד הבריאה הוא כחומר חותם והתורה תלמדהו להועיל ותצרף אותו עד שיעשה מעשה מלאך, לכן הדבר הזה מעלה חן לפניו יתברך יותר ויותר ממלאך. וזהו כשואל וכמתמיה לאמר ה' מה אדם ותדעהו, והתשובה - אדם להבל דמה, כלומר מסבת היותו דומה להבל ומתחפש בצורה נכבדת ובתנועות מעולות כאחד מצבאי מרום זה הוא חביבותו וחשיבותו:

ומזה נקח דמיון על המשכן כי משה ע"ה חשב באמור אליו יתברך לעשות לו משכן שההכרח לעשותו על דוגמת משכן שלמעלה מאורות עליונים היינו בנין רוחני ודק מה שאין בכח בשר ודם לעשותו, וזהו שהתפלא ואמר וכי אלהים אני לעשות כזה, אמר לו כתבניתם כו', כלומר הדמיון שלמעלה ותבניתו אני מבקש, ועוד יתרון לזה על שלמעלה כמשפט אל המתדמה והמתחפש למצוא חן יותר מהעצם ולכן אם תעשה למטה כמו שלמעלה מניח אני שלמעלה. וזהו דברי הילקוט ויברך אותם משה אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'. הנה מאמר נועם מוסב על השראת השכינה כענין הכתוב לחזות בנועם ה', ונתן טעם לאמר כי ראויים התחתונים להשרות שכינתך בתוכם, יען ומעשה ידינו כוננה עלינו היינו אשר גם על ידי קצרי יד נתכוונו למטה מעשים מצויירים בתבנית שלמעלה ולכן ראויים אנחנו יותר ממלאכי השרת שאין להם כי אם הידיעה ולא המעשה:

ומעתה זהו מה שכוונו ז"ל במאמר שלפנינו לרקמות זה המשכן. רצו בזה לבאר לנו אשר כל חשיבות המשכן וחביבותו הוא על היותו ציור על משכן שלמעלה, לא שנאמר אשר למטה היה חשיבותו העצמי יותר נכבד. וזהו מה שכתוב לרקמות תובל למלך, זה המשכן שהיה מצוייר, ואין המאמר מדבר מציורי הגוונין אשר בתוכו, אבל כוונו לומר שהמשכן שלמטה היה מצוייר בדוגמת משכן שלמעלה אשר על כן היה ההכרח להביאו אל משה בכלות מלאכתו לכל מעשהו למען אשר עיניו יראו יביטו בו להכירנו אם הוא דומה אליו בציור שלמותו כמראה אשר ראה בהר.

וזהו שסיים הכתוב ואומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו, וכדברי רז"ל (בילקוט תרומה) וירא משה כו', כאשר צוה ה' והיכן צוה ועשו לי מקדש כו', ככל אשר אני מראה אותך כו'. ומעתה המשך המאמר כך הוא לרקמות זה המשכן שהיה מצוייר, תובל למלך זה משה, בתולות אלו ישראל רעותיה שהן רעיו של הקב"ה, מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו.

ונמתיק הדבר על פי דמיון למלך שבא לעיר אשר אנשיה עניים ודלים ותשורה בידם אין להביא לפני המלך, ויהי בתוכם עשיר אחד ישר וטוב לב אשר יש לו כח לעמוד בהיכל מלך מפני חשיבותו, גם להקריב לפניו אשכר כמשפט למקבל פני המלך, אך מפאת ישרו וטובו רצה לזכות את כלם, מה עשה צוה עליהם לעשות כלי נחמד מורכב מחלקים רבים וכל חלק היה צריך בעל מלאכה אחר אשר לזהב לזהב, אשר לכסף לכסף, עד אשר בכל חלקיו ופרקיו יהיה לכל בעל מלאכה חלק בו איש לא נעדר, ובכלות מלאכתו הביאו לפני המלך ורמז לכל בעלי המלאכות שילכו אחריו, ויהי כבואו לפניו עם הכלי היה המלך משתעשע מאד במלאכת כל פרקיו והרכבתו אחד אל אחד, ושאל אותו על כל דבר ודבר מי עשה את זה ומי עשה זה, ויקרא אליהם איש איש למלאכתו אשר עשה והיה מראה את המלך, לאמר זה עשה חלק זה, ופלוני חלק זה, עד שהביא את כל העיר אל המלך.

הנמשל מבואר במאמר שלפנינו לרקמות תובל למלך כו', בתולות אחריה רעותיה אלו ישראל שהן רעיו של הקב"ה, לאמר אשר תכלית הדבר מה שהיה המשכן מובא אל משה היה אך למען אשר יבואו בני ישראל עמו, אשר כל אחד הובא והעלה חן לפני המלך מפאת חן מלאכתו, שכל אחד עסק בחלקי הרכבתו אשר ע"כ היה ההכרח אשר כל אחד יביא חלקו אל משה במה שהקימו המשכן, ולא היה די שיבחרו להם אחד דהיינו בצלאל שהיה ראש לכל החרשים והבונים בנין הנבחר הזה כי הוא סיבב להם שיעלו חן כלם ע"י המשכן. וזהו רעותיה מובאות לך, היינו שהם עצמן הובאו אל המלך למצוא חן לפניו.

וכל דברינו באים מבוארים בדברי המדרש (סוף פרשתנו) דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג', י"א) וכו' בנות ציון בנים המצויינין כו', בעטרה שעטרה לו אמו, זה המשכן (פרשה נ"ב, ה'). היינו כי על המשכן עצמו היו ישראל מצויינים ומצויירים על ידי מלאכת כל אחד וטהרת כונתו, ונדבת לבו אשר בזאת היו נושאים חן בעיני ה' יתברך להשרות בהם שכינתו. והבן: