ויאמר אל אהרן קח לך עגל כו' ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' (ט', א'). ילקוט: אמר משה לישראל יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם עבירה שאתם מתייראים כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה' (כאלו כתיב לזבוח במלאפו"ם) שנזבח כבר.

והדבר פלא מאין נתוודע להם הדבר הזה עד אשר יבטיחו ויאמר עליו תדעו שנתרצה כו' עבירה שאתם מתייראים כו'.

ונקדים לזה מאמר כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה וכו' יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ', ו') ובמשל הזה בא הנביא ע"ה לבאר לנו ענין נכבד להורות אותנו ולהאיר עינינו להתבונן מן הנראה אל הנסתר. כי הנה אל הצומח יש ב' זמנים יש לו זמן שהוא מחובר ויש לו עת שהוא תלוש וכל הימים אשר הוא עומד מחובר אל השורש אשר בארץ גזעו הוא הולך הלוך וגדל ועושה בדים וישלח פארות, לא כן בהיותו תלוש ימולל ויבש הולך ומתמעט. כן בין המדברים יש כח פנימי במתנותיו אשר יתן וישפיע אל זולתו אם יתן בעין יפה מגודל אהבתו וחסדו יהיה דבר המתנה מוצלח ביד המקבל וכאמרם ז"ל באיוב מעשה ידיו ברכת (איוב א', י') מלמד שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (בבא בתרא ט"ז, ב') ולהיפך הזהיר החכם ואמר אל תלחם לחם רע עין (משלי כ"ג, ו'). וכן למעלה מזה הענין כל מצות התורה יש לעושיהם ב' אופנים אם הם מחוברים אל שרשיהם או לא, כמאמרם ז"ל במדרש (ריש תרומה) משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אתד עשה לי שאדור אצליכם שאיני יכול להניח בתי, כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש (פרשה ל"ג, א'). ואם אמנם לא באתי בסוד ה' להבין תכלית הדברים הנכבדים האלה, אבל במה שהרשינו נתבונן ביסוד הענין, כי בא להורות לנו כמו מי שיש ברצונו לעשות לו פרדס לנטוע בתוכו כל מיני מגדים ומיני בשמים הגדלים במדינות הרחוקות ואם יקח איש מן הנטיעות האלה לנטוע אותם בארץ הזאת שאינה מגדלת פירות כאלה תהיה מלאכתו לריק, והעצה לזה לקחת את הנטיעה עם האדמה אשר תחתיה וכאשר יעשה מקום בגינתו אל הבושם ואל האדמה אשר עם הבושם כמשפט הכורם המשכיל אז יצליח יקוה לעשות ענבים ויעש.

כן הדבר בעניננו כ"א אמנם הוא יתברך נתן לנו תורתו החמודה מן השמים ידענו גם ידענו שכל התורה והמצוה צריכים להיות מחוברים אל שרשה למעלה למען ימשך ממנו יניקת כל המעשים. וכמו שהתורה בכללה היא שורש כל העולם כמאמרם ז"ל ואהיה אצלו אמון אומן (בראשית רבה א') כי רק בכח התורה בא אל המציאות כל הבריאה ותולדותיה ובכחה מתקיימים כל צבאיה, ובשפעתה נמשך המציאות אל כלל העולם כמאמר על שלשה דברים העולם עומד על התורה כו' (אבות א'). כן תדע ותאמין כי הקב"ה הוא ממשיך המציאות בתמידות אל התורה ואל כל צבאות הבריאה. (ועיי' בספרנו ספר המדות בי"ד משער עבודת האלהים בשיורי המדות באור הדברים) רגע אחר רגע ממש כהנופח בכלי שפיו פתוח אשר כל עוד שיפיח ברוח פיו יהיה נפוח ובהתימו יצא הרוח וכמאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט', ו') ובגמרא כי מפטרי רבנן מהדדי אמרי הכי מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א) כלומר בהווה הוא משפיע בהם חיות (עי' למעלה פ' משפטים על מאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה) ולכן אמר יתברך ויקחו לי כו' היינו שיקחו אותי עמהם.

וזהו מאמר המדרש נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור אצליכם. וזהו מאמר בצלו חמדתי וישבתו ופריו מתוק לחכי (שיר השירים ב', ג') וזה בחי' העוסק בתורה לשמה בעבור אהבתו ויראתו ודבקותו בו יתברך אז עילת עשיית מצותיו אהבת בוראו. לא כן העושה בעבור עילה אחרת הנה העליון ב"ה רחוק מכליותיו, וזה שאמר ר' מאיר ע"ה על העוסק בתורה לשמה שהוא זוכה לדברים הרבה (אבות ו') כי התורה תהיה פועלת כל פעולותיו ותשיג לו חמודות סגולותיו.

אבל על ההיפך נאמר ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו כו' ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך (ישעיה ס"ד, ה') כי משפט המצות לחבר את המצוה אל המצוה לחבר אותה אל שרשה הוא האדון המצוה אותה. וזה רק אם האדם יעשה אותה בלב טהור ורוח נכון ותתלהב נפשו באהבת המצוה אז היא נותנת חיים אל עושיה, כהאדמה הנותנת חיים אל צמחיה, לא כן אם יעשה המצות כמצות אנשים מלומדה אז אין אל המצוה שום חבור אל השורש העליון, וגם הוא למטה הוא נפרד מן המצוה עד שהנביא ע"ה נשא עליו המשל הזה כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה יבש חציר נבל ציץ, כמשפט כל הצמחים אחר שנתלשו ונעקרו ממקום חבורם. וכמאמר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז', כ"ד) כלומר שבכל רגע הולכים ומתמעטים כמשפט הנוסע לאחוריו לא לפניו כי בכל פעם יתמעט כח מעשיהם.

וזהו מאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מ"ג, כ"ב) והעד - כי הלא יגעת בי ישראל כ"א היתה עבודתך עבודה תמה היה ראוי לך בכל יום ללכת מעלה מעלה להוסיף נעימות עוז ותעצומות ללכת מחיל אל חיל, כי זה הוא עד גדול ומופת נאמן על העושה לשמה מאהבתו את בוראו אשר צוה לעשות כן, כי אז יחליף כח ועצמה ירבה, והמצוה עצמה תתקפהו ותאמץ לבו ביתר כח ועוז לקיימה ביתר שאת ויתר עז, ועתה יגדל כח העושה אחר העשיה יותר ממה שהיה לו קודם כמאמרם ז"ל הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות (אבות ד', ו') וזהו ולא אותי קראת יעקב והעד כי הלא יגעת בי ישראל.

ואולי זהו מאמר לא תלמד לעשות (דברים י"ח, ט') ודרשו ז"ל אבל אתה למד להבין (סנהדרין ס"ח, א') ולכאורה יפלא מדוע תלה הדבר בלמוד אם על הלמוד לא הזהיר כי לא הזהיר רק על המעשה א"כ היה לו לומר למוד ולא תעשה. אבל האמת כמו אשר למוד המצוה וכוונתה נותנת כח ואומץ לקיים המצוה כן למוד התועבות אולי יביאנו לעשות אם לא שיכוון בעת למוד עניני המכשף שלא לעשות וזהו שהזהיר לא תלמוד לעשות.

המורם מדברינו כמו שעיקר המצוה וחיותה מסבת כוונת העושה לעשות רצון המצוה כן עיקר חיות העבירה כוונת העושה למרוד בהאדון אשר צוה עליה, אשר ע"כ עונש על העושה בשוגג הוא יותר מעונש העושה במזיד.

ומטעם זה עצמו אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה ולהיפך מיתת העבירה היא החרטה והדאגה והעצב על עשייתה, וע"כ כאשר ראה משה ע"ה דאגת ישראל ועצבונם ויראתם מן החטא התנחם ואמר להם כמבשר טוב תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם. והמופת כי הלא העבירה שאתם מתייראים כבר נזבחה לפני המקום מסבת יראתכם אשר אתם יראים ודואגים עליה, וא"כ אחר אשר אתם יראים ומתעצבים ודאי היא זביחה לפני המקום והקרבנות אינם כ"א להעבירה ולהאבידה ולמחות אותה מכל, והענין יקר: