ובילקוט (במקומו): זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להם משה אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'.

ולבוא אל באור המאמר נקדים לבאר מה שאמר הנביא כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר כו' (ישעיה ח', י"א). ונזכיר עוד לזה מאמר כי עדת חנף גלמוד (איוב ט"ו, ל"ד) דע כי חז"ל אמרו חזקיה אמר שמא ח"ו נטייה דעתיה דקוב"ה בתר רובא כו' בא נביא ואמר לו קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. ואיה איפוא נרמז פה שהוא קשר רשעים ומה גם כי בע"כ בא למעט שאין קשר רשעים נקרא קשר גם לדבר הרשות בעבור כי רשעים הם בשארי המעשים וראוי לעמוד על טעם הענין כי אין מהצורך להזהיר על זאת שלא ישמע לרשעים במה שהם מתאספים לעשות רע, כי אז הריבוי הוא חסרון יותר כמאמר כרובם כן חטאו לי (הושע ד', ז') וא"כ בע"כ תסוב מליצתו על כלל המון הקושרים שאין קשר רשעים קשר גם לדבר רשות ועילת הדבר לא ידענו למה ומדוע.

והנראה בבאור הענין על דרך מאמר שלמה המלך ע"ה נסו ואין רודף רשע (משלי כ"ח, א') התחיל במאמר נסו לשון רבים וסיים בלשון יחיד ואין רודף רשע. אבל הנראה כי החכם ע"ה בא להודיענו מה בין קשר חכמים המתועדים לעשות דבר, ובין קשר רשעים המתאספים, כי אסיפת חכמים משפט כל אחד מהם להתיעץ עם נפשו לדלות בתבונתו מים עמוקים מעצת לבו לשקול הדבר בפלס חכמתו אם זך וישר עצתו, וכאשר לבבו יבין כי לא נכון הדבר, בפיו יענה ויאמר שמעו נא חכמים מלי ויציע עצתו לפניהם כאשר עם לבבו. אכן משפט חברת כסילים לא כן הוא, רק משפט כולם ללכת כל אחד אחר עצת חבירו לאמר אחר כי רבים והמוני בני אדם מסכימים לדבר זה ודאי הוא ישר וטוב, וע"כ אינו מכריח את עצמו ואינו מטריח את נפשו ודעתו לחקור בתכלית הדבר ואז גם כי הדבר נעשה באסיפת אנשים והסכמת המונים המונים אבל באמת כלם הולכים לתומם, לא דעת ולא תבונה בהם רק כשועלים כו' וא"כ אין ראיה ממה שראינו רבים מסכימים לדבר זה.

וזהו מאמר כי עדת חנף גלמוד¹ וקרא חנף אל אותו שהולך אחר עצת אחרים בלא דעת עצמו, ותיאר אותו גלמוד יען כי כלם קשורים בדעת האחד שוגג ומשגה אחרים. ממש כאותו שמתחיל לברוח בבהלה והרואה אותו שהוא רץ במרוצה וצועק יפחד גם הוא וישא את רגליו לרדוף, ולשעה קלה ינוסו כלם, ועיקר רדיפת כל הרודפים נשען על הרודף הראשון, וזהו נסו ואין רודף רשע רבים הם אשר ינוסו ואשר יברחו ואין רודף גם את אחד מהם.

footnotes: ¹ וזהו מאמר כי עדת חנף עוד אפשר על דרך אחר קצת כי ידענו אשר הדבר המוסכם ע"פ עצות וחקירות מאנשים רבים הוא יותר מקובל ונאמן מהדבר המוסכם מאדם פרטי, אבל זה אינו בלתי אם הנאספים החוקרים על הדבר אין כוונתם אל הזולת רק להעמיק בתכלית ואמתת הענין הטוב הוא או לא. לא כן אם בהסכמתם על הדבר כוונו כל אחד לפי ענינו הטמון בחבו להפיק תועלת עצמי או לזולת מהכוונות, הלא אז אין לשפוט על הדבר המוסכם מפיהם יותר מעל המוסכם מאיש פרטי, וזהו כי עדת חנף גלמוד כי כל אחד הוא מובדל ומרוחק בטעם הסכמתו מהסכמת אנשים זולתם. ומה יקרו לי בזה דבריהם ז"ל שני ת"ח ומחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם שנאמר והדרך צלח כו' יכול אפילו שלא לשמה ת"ל על דבר אמת וענוה צדק (שבת ס"ג, א'). ר"ל כי כאשר עסקם בתורה יהי' לשמה אז כאשר ינצחו וכאשר ילחמו בשער זע"ז הלא אין כוונתם רק לברר האמת הקב"ה מצליח להם להוציא ההלכה לאמתה של תורה, לא כן אם עוסקים שלא לשמה אז כל אחד מושך לעצמו רק להצדיק את דברי פלפולו ואינו מטריח נפשו לרדת אל עומק דברי חבריו אולי צדקו יותר, רק בגאוה ובוז יצדד כל אחד רק להצדיק את עצמו א"כ איככה התברר הלכה אצליהם, וזהו יכול אפילו שלא לשמה ת"ל על דבר אמת וענוה צדק, כי לולא כן שלהם חברת חכמים כ"א חברת מנצחים, והבן:

וזהו מאמר ישעיה ע"ה כה אמר ה' אלי בחזקת היד כאותו שבא על חבירו ביד חזקה להתאבק עמו לסתור טענותיו, כי היה טענה אל ישעיה הלא כבר יש לי לנטות אחרי רבים וכן אחר המונים מבני אדם. על זאת אמר אלי בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ר"ל לא תתחבר אל אנשים כאלה אשר כל אחד התנצלותו עמו כי ע"כ הוא מסכים בעבור ראותו כי רבים מסכימים וא"כ אין הריבוי ראיה על טוב הענין הנדרש.

הוא הדבר והוא הענין מה שהקב"ה אוהב אנשים כבירים ורוצה ברוב אסיפתם עד שנאמר בהם הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל"ו, ה') עד שאמרו חז"ל בשלשה אומר נברך בעשרה אומר נברך אלהינו במאה אומר נברך לה' אלהינו באלף כו' ברבוא כו' (ברכות מ"ט, ב') וכפי מרבית אסיפתם כן יגדל חשיבותם. וכל זה הוא בעבור כי עם רוב אסיפתם וקבוצם ישקיף וירא יתברך כי כל ההמון הגדול הזה טוב כוונתם וסוד עצתם קולע אל מטרה אחת וכאמרם ז"ל במדרש כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעת אחת וטעם א', הקדוש ב"ה אומר להם היושבת בגנים כשאתם קורין חברים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני, אבל כשישראל קורין ק"ש בטירוף הדעת זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונים לבם ודעתם רוה"ק מצווחת ואומרת ברח דודי עכ"ל המדרש (שיר השירים רבה פרשה ח', ט"ו).

והדברים היקרים והנעימים האלה ראוים הם לכתוב אותם על לוח לבבנו שיהיה לזכרון בין עינינו כל היום תמיד, כי אין חפץ לה' במתפללים וקוראים אחד אחד זה מקדים וזה מאחר רק אם יטו שכם אחד לעבוד עבודתם כלם יחד ואז הן אל כביר ולא ימאס, וכל עוד שירבה קבוצם ואסיפתם יוסיפו ביקרם בעיני ה' יתברך עם השקפתו ממכון שבתו, כי אנשים כבירים גופות נפרדות נפשותיהם משולבות ויחד חוברות אחת אל אחת בעצה אחת ובדעה אחת ובמחשבה אחת כאמור ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א' י"ז, כ"א).¹

footnotes: ¹ והוא כוונתם ז"ל במדרש תנחומא (פ' תשא) וישבו לאכל לחם אמרו נאכל ונשתה ואח"כ נעלהו ונהרגהו, אכלו ושתו באו לברך אמר להם יהודה אנו מבקשים להרוג נפש ונברך לאלהינו אין אנו מברכין אלא מנאצין, עד כאן. כי אחרי אשר כל עילת מציאות מצות הזימון אצלינו הוא אך על ידי מה שבאסיפתנו יחדיו בלבות מצומדות ואחד באחד יגשו באהבה וחסד בעצה אחת ומחשבה אחת אשר אסיפתנו וקרבתנו נאה לנו ונאה לעולם, כמו אז נתוסף אצלינו קדושה יתירה וג' מאתנו ראויים לזימון ועשרה לנברך אלהינו וכן מאה ואלף. לא כן עדת החנף אסיפתם היא בבחינת אישים פרטים ולא תבוא בהם שום מעלה עודפת. אבל עוד נופל עליהם מאמר פיזור הרשעים הנאה להם כו' ואיך שייך אצלם חובת זימון. והוא שאמר יהודה אל אחיו אם נעשה כדבר הזה לאחינו בשרינו הלא טבענו בדתי הרשעים ונמוסם, ומעתה איך נברך ברכת הזימון וזהו אנו מבקשים להרוג נפש ונברך אלהינו:

וזה היה מאמר משה רע"ה אחר מעשה המשכן בהקהל כל העדה יחד ועיניהם היו נשואות וצופות להשראת שכינת כבודו יתברך הזהיר אותם ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, כלומר מהצורך לכם לייחד לבותיכם ולעשות מצותיו יתברך אך למען שמו ולמען ינחת בם. וזהו אשר צוה ה' תעשו וביארו ז"ל אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כלומר כל כוונתכם לא תהיה רק לשרת אותו יתברך כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, כלומר אך בכוונה לעשות נחת רוח לפניו יתברך ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה':

עוד יתכן בבאור זה בהזכיר דבריהם ז"ל צדיקים לבם ברשותם רשעים הם ברשות לבם (בראשית רבה ל"ד). והרצון בזה כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם כי מימי נעוריהם גם עד זקנה ושיבה דעה אחת והנהגה אחת מנהלת אותם, כי אינם תרים אחר שרירות לבם התאווני ולא אחר הכעסני כ"א אחר חפץ השכלי והשכל נמשך ונקשר במשפטי התורה. וא"כ כל ימי חייו אשר הוא חי הוא אחד במנהגיו ודרכיו כמאמר אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה (שיר ו', ט') רומז על הטבע שנולדה עמו ברה היא ליולדתה רומז על הרגל משפחה כמבואר בדברי הראשונים ז"ל וכלם מתנהגים על פי חפץ הקב"ה ותורתו החמודה. וכמו אשר האדם יחידי במחשבתו והנהגתו כן כל ישראל אם כי הם רבים בגופותיהם הם קשורים ומאוחדים זה לזה מצד רצונם הטוב, כי כלם מנהג אחד ודרך אחד להם. ולא בלבד הדבקים בה' אלהינו חיים כלנו היום המתאחדים עמנו יחד בעולם, אבל גם המתים שכבר מתו ועברו מארצות החיים האלה חלקם בחיים את אשר ישנו פה ואשר איננו פה כי עוד היום יאירו עינינו באור תורתם וחכמתם ודעתם כאשר נביט על ספרי קדשנו אנחנו רואים אותם רשומים בשמותיהם מורים אלינו דרכיהם ואור נתיבותיהם באלו הם חיים ועומדים לפנינו זה עתה. לא כן הרשעים כי כל אחד אינו מתאחד במנהגיו אבל הוא חלוק במעשיו מיום אל יום, כי אתמול ראינו אותו שוחק ופניו רצויים ועתה הוא נעצב מלא זעם ועברה קולו כנחש ילך, לשונו כאש צרבת, פעם אוכל למכביר פעם שותה שיכור פעם מפקיר עצמו וביתו מפני כבוד המדומה. כש"כ שלא יתחברו שנים יחד, וכש"כ הרבה מהם, וכש"כ המתים הכל נשכח המה ומעשיהם ומנהגיהם כעופרת במים אדירים כמליצתם ז"ל שאומרים אלהי אברהם אלהי יצחק כו' שמא אומרים אלהי נמרוד. ולכן יקר משפט מנהגם זה מחיוב שיראה עליהם כבוד ה' כמו שהוא יחיד בעולמו כך עמו יחידים אבל כל זה בלכתם אחר התורה והעבודה לא כן ההולכים אחר יצרם.

ומעתה הנה כל הדברים האלה כלולים במאמרו הנכבד שאמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' הנה בא להבינם הטעם המחייב שיראה אליהם כבוד ה' בעבור יושר מנהגם לעד לעולם וכלם מבטלים רצונם מפני רצון העליון יתברך ואם כי רבים וכן שלמים הם עכ"ז כלם כאחד יחשב. וזה שביאר הילקוט אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, וכשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם יחידית וכמאמרם ז"ל (ברכות) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כו' ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה':

אמנם עוד יותר נעמיק בהבנת דברי המאמר שלפנינו כי באין ספק היה למשה רבינו ע"ה דבר נכבד במאמרו זה לישראל וכלל בו תנאי גדול בעבודת אלהים עד שהיה מהצורך אליו להעיר את לבם עליו. ויתבאר לדעתי על דרך מאמרם ז"ל משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א', ד') ובמדרש: (במקומו) ר' יוחנן אמר ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה אחריך נרוצה (פרשה א', כ"ה). באור זה הנה כוונת ר' יוחנן ליישב מאמר משכני הלא אותו אשר הוא רץ ורודף אחר דבר אין צורך למשוך אותו, אבל דע כי לפעמים יזדמן שיהיה מהצורך למשוך את הרץ ואת הרודף כמו תינוק אשר יש לפניו בית הספר ובית המשתה ושניהם בדרך אחד התינוק רץ שיגיע אל כוונתו אל בית המשתה ואביו מושכו להביאו אל בית הספר.

וזהו מה שביאר ר' יוחנן משכני אחריך נרוצה ומה מהצורך למשוך את הרצים לזה אמר - ממה שהכנסת אותנו לארץ טובה ורחבה אחריך נרוצה, ר"ל כי היינו רצים בעבור להגיע אל בית המשתה ואנחנו מבקשים מאתו יתברך משכני היינו ליישר לבבנו אחריו באמת ובתמים לטהרנו ולהמשיכנו לדבקותו יתברך. וזהו וכאשר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ולא ביופי וציורי הארמון, כי הכהן הגדול בבואו אל הקודש פנימה אם היה נותן לבבו בעת ההיא להשתומם על המראה אשר ראו עיניו הבית ביפיו היה מועל בהקדש אבל על כל יופי וחן הביהמ"ק והכלי שרת תכסה אהבה. וזהו נגילה ונשמחה רק בך כתינוק אשר לא ראה את אביו זה כמה ולימים זכה לראות את אביו והוא יושב בבית אשר אין כמוהו ביפיו והדרו וציוריו הנפלאים, והתינוק בבואו שמה וראה את אביו לא פנה אל כל יופי הבית ולא הרגיש בכל הודו והדרו.

וזהו מ"ש ר' אבין (במדרש שם): זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהילים קי"ח, כ"ד) אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה (שם ל"ב). ר"ל כי בכל מקום אשר יש שם אהבת ה' אין אהבה אחרת מורגשת ומוחשת אם אהבת מקום ידוע ואם אהבת הזמן כלה תחת צעיף העלטה ינוחו ישקוטו עם אניות אבה, יחדיו יחלופו.¹

footnotes: ¹ ובזה יתבארו דברי הכתוב וישמחו העם על התנדבם כי כלם בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה (ד"ה א', כ"ט). הורה בזה כי שמחתם לא היתה על שנתמלא חפצם כי בקרוב יבנו הבית, אבל שמחתם היתה מה אשר זכו לעשות מצוה גדולה להתנדב לה', וע"כ בשמחתם היו משמחים גם את לב דוד מלכם, לא כן אם היה כל שמחתם בעבור היות בנין הבית קרוב ונכון בידיהם, איככה היו עושים שמחם כזאת לעיני דוד אשר כבר ידעו כי הוא לא יבנה הבית רק שלמה בנו, ואיך תצא כזאת מתחת ידם להקל בכבודו ולהראות לפניו שמחה בענין אשר קללה תחשב לו. כאמרם ז"ל כל מי שהיה רוצה לקלל את דוד היה אומר אימתי יבנה הבית, אימתי בית ה' נלך (עי' ירושלמי שקלים פ"ב) לכן דייק הכתוב ואמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וכל שמחתם היתה על כי זכו למצוה גדולה ויקרה כזאת לעשות אותה בלב שלם, לזאת וגם המלך דוד שמח שמחה גדולה:

ומעתה יתבארו דברי הילקוט הנ"ל כי בא משה רבינו ע"ה להורות לעם ישורון יסוד ושורש העבודה שלא יתערב בה שום מחשבה אחרת רק שאמר ונעשה רצונו ולא תקנת פעולה אחרת לא זאת לבד להיות נזהר ממחשבת הכבוד להתפאר ולהתהדר בה אבל גם כוונה שהיא אמתית למעלה להטיב אל העובד אם בעוה"ז ואם בעוה"ב כמאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר צונו (דברים ו', כ"ה) רק בעבור כי כן צוה עלינו. וגם כי כוונתו יתברך בהמצות להטיב אלינו כמאמרו תחלה ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה כו' לטוב לנו כל הימים כו', אבל אצל העובד הוא פחיתות גדול תהיה המחשבה מה שתהיה היא מוציאה את העובד מגדר עבודת ה' אל בחינת עובד את עצמו, כי העבד הנאמן לא יתכן שיעמוד וישרת ויכוון בעבודתו אל ענין מה, כי ראוי ונכון לו לעשות רק רצון אדוניו כאשר אמר וכאשר צוה, ואז הוא נקרא תמים במעשיו. כמו שהורו ז"ל במתק שפתם עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם (נדרים ס"ב, א') וסוף הכבוד לבוא, היינו מה אשר הקב"ה רוצה יבוא לך ממילא רק אתה קום ועשה ואין לך רשות לכוון עבודתך בעבור ענין אשר יערב אל לבך,¹ וקח לך דמיון מה שאמרו חכמינו ז"ל עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה אינה עבודה (פרה פרק ב'). כן גם בעבודת האלהים יתברך כל אשר תעבוד ותעשה לצרכי עצמך אינה עבודה, כמאמר עושי דברו רק לשמוע בקול דברו, וגם כי הקב"ה יש לו כוונה בעבודה זאת שהיא לטובת העובד אבל אתה מה לך אל החקירה, אתה עשה מה שאמר לך יתברך, וזהו מאמר משה רבינו ע"ה אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחיד בעולמו כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, היינו שלא תהיה רק עבודת עבד לא לשתף בזה תועלת עצמך ועבודתך, ואם תעשו כך וירא אליכם כבוד ה' כמאמר הנזכר וסוף הכבוד לבוא.

footnotes: ¹ עשה דברים לשם פעלם וזהו מאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים ק"ג, כ') אשר רבותינו פירשו הדברים על ישראל לא על המלאכים, וזה לשונם במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר הלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו (ויקרא רבה א'), הא אינו מדבר אלא בתחתונים. והבאור בזה כי מאמר גבורי כח כו' מורה על גבורת העובדים גם כי כי המה ערומים בדעת ויודעים ומשיגים פעולת כל מצוה וסגולתה כי הכל להצלחתם ולכל חייתם יגבירו בכח ועושים דברו רק לשמוע בקול דברו היינו רק בעבור שהקב"ה אמר כן:

אמנם עוד נשאר לנו לבאר מאמר אותו יצה"ר העבירו מלבבכם כמדבר אל דבר ידוע וכמורה באצבע עליו, מה מנו יהלוך אם יאמר העבירו את היצה"ר מלבבכם. ולבי אומר לי בזה על דרך שמצאנו מאמרם ז"ל לעתיד מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה (סוכה נ"ב). והדבר נראה כמו זר איך יתכן שיהיה היצה"ר נראה בפנים שונים, אבל דע כי משפט היצה"ר עם פתויו את בני אדם אינו שוה בכלם, אבל יבוא לכל איש לפי מהללו, כי אל איש המוני יבוא היצר ויפתה אותו לאכול ולשתות ולהשתכר ולעסוק בדברי הוללות, וכל זה זיופו ניכר מתוכו כי אם ירצה האדם רק להביט אל גמר הענין הלא ימאסהו כשקץ והעכבר, ועליו המליצו ז"ל מתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכיא (שם, שם) לא כן יצה"ר של חכמים העוסקים בתורה ועבודה. הקטנים והפחותים שבהם מפתה אותם לעשות מעשיהם שלא לשמה, והגדולים מהם הוא מסית ומדיח אותם לעשות על מנת לקבל פרס בעוה"ב, והיותר גדולים יש לו דרך חזק ואמיץ לשלוט גם עליהם, במה שמשביעים את הנשמה תהיה צדיק ואל תהי' רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע (נדה ל') וזאת ידענו מכל גדולי הצדיקים היקרים המסולאים בפז שהעריכו עצמם לעפר ואפר תולעת ולא איש, ולא בשפתי מרמה ח"ו נאמר זה מפיהם אבל לפי גודל השגתם הבינו קצורם בעבודה עד שאמר החסיד ז"ל לולא האמנתי כו' (תהלים כ"ז, י"ג) ובגמרא למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם אם לא שמא יגרום החטא (ברכות ד', א'). ועל יצר כזה אמרו צדיקים נדמה להם כהר גבוה כי טענתם נגדם אמת ועליהם נאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה', י"ט)¹ כי באמת המה צדיקים וישרים תמימים בכל מעשיהם ובעיני עצמם הם כרשעים.

footnotes: ¹ לפי גודל השגתם הבינו קיצורם בעבודה ואולי זה הוא עומק כוונת דבריהם ז"ל עשרה יקרים יש בעולם ואחד מהם הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (ויקרא רבה ב'). כי אין כח נפלא כזה להצדיק כל אדם אשר נוכח פניו ולהרשיע את עצמו, ועל דבר זה נאמר אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים ל"ו, ז') ובגמרא (חולין): אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה. כי היצר הרע בא אליהם ומראה להם גודל צדקתם והפלגתם בעבודה, והאמת אתו ומי הוא חזק ואמיץ כמוהו, ועכ"ז הם מכלימים אותו וזה פרי הסכלות לבלי יבחן הצדיק מעלתו ויקר תפארתו והוא בעיני עצמו כרשע:

וזהו מאמר משה רבינו ע"ה אחרי ראותו אותם בבחינה נפלאה בקדושה ובטהרה ועמדו כלם בזריזות להתקרב לפני המלך הכבוד ית"ש אמר להם אל תדמו בנפשכם אחר היותכם במדריגה גדולה כזאת שאין אתם מתיראים עוד מהיצה"ר ואין לכם עוד להשתמר מפגיעתו, לא כן הדבר כי עוד נהפוך הוא, כי שלכם גדול מכלם כי אם יכניס בלבכם הרהור גאוה משהו, נפסדה כל עבודתכם כמאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ', כ"ג). וזהו מאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא תעלו על לבבכם שום רעיון אחר, וזהו אותו יצה"ר העבירו מלבבכם רמז להם לאמר גם אם נקיים אתם מן היצה"ר הרגיל בהמוני בני אדם עכ"ז הזהרו באותו היצה"ר המיוחד אליכם אל רום מדרגתכם ותהיו כלכם בעצה אחת ויראה אחת כו'.

ומעתה נמתיק מאמר הגמ' הנ"ל הללו בוכים והללו בוכים כו' עד כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא. וענין בכיית הצדיקים איך יכולנו לכבוש הר גדול כזה כי ישערו בעצמם כי לא היה זה בכח ידם בלתי בכח עליון אשר מלא ידם לכבוש אותו אשר ממנו יתברך לא יפלא דבר וא"כ יהיה שלול מהם תפארת עושיהם וכח זכותיהם. אבל הקב"ה ברוב חסדיו נוער כפיו מזה כאלו לא עשה כלום ותולה הכל בכח ידם לאמר כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, כמשפט מאמרם ז"ל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו (ברכות י') לאמר כי הגדיל לעשות. וזהו ואף הקב"ה מתפלא עמהם כו' גם בעיני יפלא (וכמ"ש למעלה סוף פקודי) וענין פליאתו יתברך מבואר מאד, כי פעולתה להחליט מעשיהם להם כמאמר הנ"ל התולה בזכות אחרים כו'. אמנם כל זה הוא על תמיהת הצדיקים כי הקב"ה ישאיר הפליאה במקומה לא כן בתמיהת הרשעים היאך לא יכולנו לכבוש חוט השערה והמה רוצים ג"כ לתלות הדבר בו יתברך שנתן כח ביד היצה"ר כל כך, ואם הקב"ה יהפך עליהם התלונה הלא יתחייבו לאין מרפא. אבל כבר ידענו מפי חז"ל שלש מקראות אלמלא לא נכתבו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל ואחד מהם ואשר הרעותי (ברכות ל"ב) א"כ מצאנו ראינו כי הקב"ה בחסדו מבטל הפליאה שהם מתפלאים ותולה בעצמו, לכן יפה דייק הכתוב ואמר כי יפלא בעיני שארית העם הזה, אשר תואר זה מורה תמיד על השרידים בעם, והם מעט מן המעט, עליהם אמר והיה כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא. לא כן הפליאה השנית לא יתפלא יתברך עליה כי אם יתפלא תתהפך התלונה על הרשעים איך לא היה להם יכולת לכבוש גם חוט השערה ויתחייבו, והקב"ה חס על מעשה ידיו. לכן על פליאת הרשעים לא יתפלא והבן.

ובזה יתבאר לנו מאמר נפלא והוא במדרש (ריש פרשתנו) חכמות בנתה ביתה זה הקב"ה שברא את העולם דכתיב בי' ה' בחכמה יסד ארץ, (משלי ג', י"ט) חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ימי בראשית כו' שלחה נערותיה תקרא זה אדם וחוה על גפי מרומי קרת שהגביה אותם וקרא אותם אלהות הדא הוא דכתיב והייתם כאלהים, אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הם הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש בשביל כך חסר לב אמרה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (פרשה י"א, א'). וראוי לעמוד על כוונת המאמר בדרך כלל ובדרך פרט! יפלא מדוע לא העתיק המדרש לשון המקרא כמו שהוא מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי כו' עזבו פתאים וחיו כו' (משלי ט', ד'-ו') והמדרש מסיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ונקדים לזה מאמר ר' חנינא בן עקשיא ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר כו' (סוף מכות) וזה צריך התבוננות ושום שכל מה השמיע אותנו ר' חנינא בן עקשיא ע"ה במאמרו זה.

אמנם הענין יתבאר יפה עם הצעת חקירה אחת, דע כי בכל מקום הריבוי משובח והמועט מגונה, ויש דבר בהיפך אשר הרבוי רע לו והמועט משובח. למשל אם יקנה אחד כלי או חפץ שהוא רק נתח אחד והוא של כסף או של זהב, כל שהוא יותר גדול יהיה יותר חשוב, אבל אם תראה חפץ מורכב ומוכלל מכמה חלקים ונתחים דקים כמו מורה השעות וכדומה מן הכלים המורכבים אשר רק עם שלמות כל החלקים הוא כלי אחד ואם יהיה נחסר אחד מהחלקים או יתקלקל אחד מתכונתו או יהיה נעתק ממקומו והיה נסתר פעולת הכלי מכל וכל, א"כ רבוי החלקים הוא סבה רבה לסתירתו והפסדו, ומעוט חלקיו הוא סבה גדולה להאריך קיומו ולהמשיך שלמותו.

בצלם ובדמות הזה ברא הקב"ה העולם ומלואו מורכב מחלקים דקים נפרדים אשר בהיות החלקים בהרכבתם ובקשורם יהיה שלם, וכן צורת האדם שלמותו וקיומו הוא בשלמות חלקיו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. וכך אנחנו מברכים אשר יצר את האדם בחכמה כו' שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ואם היה האדם נברא נתח אחד בעצם פשוט היה יותר מוחזק להתקיים בהמשך קיומו כי הרבוי הוא חסרון. הוא שאמרו חז"ל במדרש הפוך רשעים ואינם זה דור המבול (ב"ר ל') בא להורות כי כל מי שעסקיו בתאוות אשר כל שלמות תאותו אינו בלתי בהיות העולם ומלואו בשלמותו וטובו וגופו עם כל חלקיו ונתחיו בשלמות אז ישלים חפצו, אבל סתירת בנינו והפסד הרכבתו יותר עלול אליו מאשר הוא ראוי אל הקיום, כי בהכרח כל מורכב סופו להתפרד וסתירתו יש לו סבות רבות עד אין מספר. לא זאת לבד שאם יחסר נתח מנתחיו חלק מחלקי הרכבתו או נתח מנתחי העולם יסתר כל שלמותו ויאבד כל שמחתו ושלותו, כ"א גם בהיות החלקים שלמים רק משונים בסדר זמניהם או מקומותיהם הראוי לפרטי צבאיהם ג"כ יגיעם ההפסד והכליון. וכן היה הפסד דור המבול כי לא נעשה בהמונם דבר חדש תחת השמש, רק ירד גשם בלא זמנו ובלא שיעור הראוי למקומו, ועל ההיפך אמר ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו. באור זה דע כי כמו אשר העולם ומלואו האדם עם גופו וחלקיו כלם מורכבים מחלקים שונים, כן גם התורה גם המשכן והמקדש כלם מורכבים הם מכמה פרטי חלקים ונתחים ידועים. וא"כ היה ראוי כמו כן בהחסר אחד מהם יתבטל כלו, אבל לא כן גמל ה' עלינו כ"א גם כי שלמות הצדיק הוא כאשר יקיים התורה כלליה ופרטי חלקיה, אכן מי שחסר לו פרט אחד מחלקיה עכ"ז לא הפסיד את מה שבידו ושכרו אתו על החלקים אשר קיים ועשה, אחד המרבה ואחד הממעיט זה למד מקרא שכר מקרא בידו, זה למד משנה שכרו יותר, ויותר מזה בעלי גמרא.

ומעתה מה אשר הרבה הקב"ה תורה ומצות אין בזה סבה ח"ו לקרב את ההפסד ולסבב את החורבן והתקלה כמשפט מורכב מכמה חלקים רבים ונתחים מתחלפים, רק בהיפך בעבור כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהרבות בשכרם ולהעניק לכל אחד וא' כפרי מעלליו, לכן הרבה להם תורה ומצות וכל אחת היא טובה בפני עצמה, כש"כ בהתחברות כלם. ומה נאוו בזה דברי המשורר ע"ה למנצח על שושנים לבני קרח כו' (תהלים מ"ה, א') ר"ל כי בא לשבח את הקב"ה על שהרבה לנו תורה מנתחים הרבה, ממש כמו השושנה שיש בה עלים הרבה מחולפות בגוונים שונים, ושלא תאמר כי כמקרה המורכב גם היא יקרה אותה, וא"כ הרבוי הוא חסרון גדול אל מי אשר לא השלים הכלי היקרה הזאת אין בידו מאומה. לא כן הדבר, כ"א גם אם רחש לבי דבר טוב ר"ל גם אם יעלה רק על לבבי מחשבה טובה לבדה, אומר אני מעשי למלך יעלה גם זאת לרצון לפניו יתברך וכאלו עשיתי בפועל, והמחשבה הטובה אשר בלבי כבר נצטרפה למעשה. לשוני - כ"ש מה אשר העליתי על דל שפתי ודברתי בלשוני הוא יותר חשוב עד שהוא עט סופר מהיר¹ וזה יתרון החכמה מן הסכלות, כי עסקי בעלי תאוה אם יזדמן להם איזה מחסור בעניניהם וגם אם לא יחסר אחד מהנתחים רק יתהפך עליו מעמדו ויעתק ממקומו ומזמנו אבד זכרם המה דלו מאנוש נעו.

footnotes: ¹ ואולי זהו מליצת מאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי כו' עד בשמרם עקב רב (תהלים י"ט, ח'-י"ב), והרצון בזה לספר ביקר התורה החמודה אשר בהיות כלי יקר זה בשלמותו עם כל פרטי חלקיו ודאי אין ערוך אל טובו ויקרו, וזהו - תורת ה' תמימה עם כל פרטי נתחיה, ודאי משיבת נפש אכן דע שלא תדאג לאמר אם לא עלה בידך להשיג כל פרטי חלקיה אין בידך מאומה, לא כן הדבר, כי גם עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, הוא חלק אחד מן המצות שהם לזכרון הנסים שנעשו כמו פסח על שם שפסח, מצה על שם שלא הספיק כו', פקודי ה' ישרים וכו' משפטי ה' אמת כו'. הנה פרט כל חלק בפרט לאמר שלא תדאג על התורה שהוא חפץ מורכב מחלקים רבים מאד א"כ אין בה חשיבות רק חשיבות הרבוי לא חשיבות בפרטי החלקים, אבל גם כל חלק וחלק יש לו סגולה גדולה ונפלאה ופועל פעולתו וסגולתו, אכן למען שלא יתעצל האדם ולא יאבה להשתדל עוד בתורה להשיג חשיבות הרבוי לזה אמר חלילה לי מעשות זאת, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב אני משתדל בפרטים ואני נזהר בהם למען אוכל להשיג גם חשיבות הרבוים:

וזהו הפוך רשעים אם יזדמן להם איזה התהפכות ואינם עוד, אבל ובית צדיקים יעמוד גם כי בית צדיקים גם הוא חפץ מורכב.

ומה יפה אף נעים דרשו במאמר שלפנינו חכמות בנתה ביתה זו התורה, חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה ושבעה ימי בראשית. התבונן נא כי רבותינו ז"ל המשילו זאת אל מי שעשה בית אכסניא והכין בו כל מיני מאכל ומשקה עד כי גם אם יבוא גדול שבגדולים וירצה להתענג בדשן נפשו ימצא שם כל אשר תשאלנו נפשו, ועכ"ז גם אל דלי הערך אשר אין בידם כ"א אגורה אחת גם בעבורם ימצא להם פת בגם ומעט ציר ובצלים וכדומה, למען יוכל להשיג איש איש לפי ערכו ולפי אשר תשיג ידו. וזהו חכמות בנתה ביתה, ומהות החכמה גם כי ראה והתקין אותה יתברך שיהיה האדם על מדריגה נפלאה מאד נעלה, ושיתענג בה לעבדה ולשמרה עד שיתקיים בו מאמר תורת ה' תמימה כו' וא"כ מזה יפוג לבב אדם לדאוג ולחשוב אם יחסר לו דבר אחד מן הכלי יקר המורכב הזה אבד מנוס ממנו ח"ו. לזה אמר כי לא כן הענין כ"א גם אחר קלקולו יש לו תקוה להתנהל כפי מדריגתו הקטנה. וזהו חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי וכי תאמר אם כן מה איכפת לי בקלקולי אחר כי יש לי תקוה גם עתה. לזה אמר לא כן הדבר, הם הניחו דעתו של הקב"ה שקרא אותה אלהות והיה האדם חי לעולם, אבל עתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כלומר וא"כ הלא גם עתה יש לפניך הבדל גדול בין הדל והעשיר.