דבר אחר אשה כי תזריע הדא הוא דכתיב ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא (איוב ל"ח, ח') ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא, ר"א אומר כשם שיש דלתות לבית כך יש דלתות לאשה וכו' ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף (שם פסוק י"א) אלו שלשה חדשים האחרונים ופה ישית בגאון גליך בעון גלוליך לפי שהולד הזה כשהוא יוצא יוצא מלא גללין וכל מיני סרוחין והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר אם הוא זכר (פרשה י"ד, ד').

והמאמר אומר הבינני!

אבל יתבאר על נכון כאשר נשים לב על הרכבת האדם, הנה כמו שיש ביצירתו שנים, הגוף והנפש כן עסקיו שנים עסקי הגוף אכילה ושתיה ובקשת טרפו ומזונו, ועסקי הנשמה בתורה ובמצות ומעשים טובים. ואם תשום לבך על ב' עסקים אלה תראה מפלאות תמים דעים איך כל השגת ועסק האדם לקנות התורה ומדותיה מוצאיהם ומבואיהם הם המעלות ומדות הישרות. ר"ל אם יבחר האדם בשקידת התורה הוא צריך לחכמה ותבונה ולב טהור, ואם ירצה להיות ענו ושפל ברך יצטרך ג"כ למדות יקרות המביאים את האדם לכך, כמו להכיר מקומו להסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת כו' ושתהיה מורא ה' על פניו תמיד, וכאשר ירצה להיות נדיב לחונן עני ואביון צריך להיות רחום וחנון ושונא בצע וותרן בממונו, אשר כל אלה מדות יקרות בפז מסולאים, וכן כל דבר מן התורה מוצאיו ומבואיו הם צדקות תמימות וישרות וכדומה.

לא כן השגת עסקי עוה"ז הכל בהיפך כי פרצים תצאינה רק ע"י מדות ותכונות מגונות ופחיתות ודמיונות שוא ושקר, כי אם תרצה להתחיל בקיום ויסוד העולם צריך אתה לאהוב את האשה אשר חז"ל אמרו עליה כי הוא אמר ויהי (תהילים ל"ג, ט') זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו הבנים תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה (שבת קנ"ב, א'). וכמו כן ברצונך לעסוק בתאות אכילה ושתיה צריך אתה לדמיונות שוא ומדוחים שיהיה נדמה בעיניך כאלו המאכל יקר ונחמד מפז רב, וביותר אחר שהכנסת אותו אל תוך פיך וכבר נלעס ונמאס איך יערב עליך וידמה בעיניך לערב ומועיל שאין דומה לו והכל שקר וכזב, כי כלה לרגעים אחדים יתגלה ערותם ופחיתותם כאשר יתעכל המאכל במעיו. וכן אם יהיה עסקיך להלביש אותך מלבושי כבוד תתלבש ג"כ גאה וגאון והוד והדר עד אשר יהיה נדמה בעיניך כי עיני כל אליך ישגיחו אליך יתבוננו ותהלתך בפיהם וזיו הדרך הולך לפניך כברקים נוצצים לפניהם כמו קרן עור פני משה.

ואם תרצה לעסוק במחלוקת תלבש קנאה ושנאה עד אשר גם את הטוב אשר באחוזת מרעיך תחשבהו לפחות וגרוע מאד ויתהפך עליך רוח אחרת לעות אדם בריבו, ושכלך ודמיונך יטה אותך עד כי תאמר על הטוב רע ותדין את חבירך לכף חובה.

ואם תרצה להשיג קנינים וחפצים המובאים ממדינות רחוקות צריך אתה להיות מן המשליכים את נפשם מנגד לעבור ארחות ימים ובארץ לא עבר בה איש להכניס את עצמו לסכנות גדולות.

כלל הדברים כל המרבה ביגיעתו והשגתו כן ירבה סכלותו כאשר העיר הנביא ע"ה ע"ז במאמר קצר כרובם כן חטאו לי (הושע ד', ז') ר"ל כפי רבוים בהשגת הדברים כן חטאו לי בסכלותם:

ומעתה נבין מאמר חז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם וזקני ע"ה כל זמן שמזקינים טפשות נתוספת בהן (שבת קנ"ב, א'). ראה כי חכמינו ז"ל בדברים האלה כללו הדברים שאמרנו, כי זה כלל גדול כמו שצורך התורה ולומדיה אל הזקנים כמאמר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה כו' והלומד מן הזקנים למה הוא דומה כו' (אבות ד') וכמאמר אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה (איוב ל"ב, ז'). כן מהצורך אל ישובו של עולם סוחרים זקנים שהם יסחרו את הארץ ויביאו סחורה ממקומות הרחוקות כי המה מבינים יותר בטיב כל סחורה ותכונתה ומוצאה ומבואה ומקומה איה. והקב"ה ברוב רחמיו משגיח על עולמו שלא יחסר המזג ומזמין אל השוקדים בלמודי התורה זקנים אשר בשער שלא ישבתו משערי ציון יודעי בינה העומדים על הפקודים, ללמד וללמד להבין ולהורות. וכן מזמין ג"כ לצורך ישובו של עולם סוחרים זקנים אשר ישפיעו סחורות לכל חפץ האנשים. אבל אם תשים לבך לדעת המדות המביאות את ב' הסוגים האלה תראה יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, כי התורה והחכמה הקב"ה משפיע אותה אל לב לומדיה גם כי כבר שבעה לה נפשם ולמדו תורה בנערותם יתן להם יתברך רוח יתירה ואהבה גדולה עודפת על הראשונה ללמוד וללמד עוד יותר, עד שיקיימו בעצמם מאמר אדם כי ימות באהל וא"כ הנה הסבה המביאה לכך היא גודל יראתם ואהבתם את ה' ותורתו, ולא תשבע נפשם עד אשר יתקיים הבטחת מאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעי' י"א, ט'). וכאשר תשים לבך אל הסבה המביאה והמניע את הסוחר זקן וכביר ימים שיעסוק במסחרים להביא ממרחק לחמו הוא גודל הסכלות אשר בו עד אשר ישכח גם רמ"ח אבריו וימי חייו כי עוד מעט ואיננו, והוא כשאול ולא ישבע וכל אשר הוא רואה בחבירו כאלו גזול הוא מידו.

וזהו זקני ת"ח היא מסבת שהחכמה נתוספת בהם והקב"ה בחסדו מסבב זאת כמו שנא' בישישים חכמה כו' (איוב י"ב, י"ג) כי כלל העולם צריך לתורתם וחכמתם. ולהיפך זקני ע"ה כל זמן שמזקינים אם אמנם גם הם מצרכי העולם עכ"ז מבואם הוא ע"י טפשות שנתוספת בהן (ועי' עוד בשיורי המדות אשר אל ספר המדות פרק י"ב משער עבודת האלהים).

כלל העולה כמו שתביט בבעלי התורה שנתן יתברך לכל או"א כפי כחו וערכו תורתו וחכמתו כאמרם ז"ל לעשות לרוח משקל (איוב כ"ח, כ"ה) אפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד וכו' ויש זוכה לכולן (ויקרא רבה פרשה ט"ו, ב'). כמה שידענו מגדולי הצדיקים שנתן יתברך בהם דעה בינה והשכל, עד כי חלק לשלמה חכמה לכלכל את כל ישראל בחכמתו ורב תבונתו. כן תראה בהמתעמלים בהשגת עוה"ז כי האיש הכפרי הנה דעתו ומנהגו אינה רחוקה מן האמת כי אינו מתאוה בלתי את אשר תשיג ידו לזון את ביתו ועובד אדמתו ישבע לחם, יותר ממנו העירני, ועוד יותר הסוחרים הגדולים בהם רבתה הטפשות מאד להרבות הון לסחור למרחקים. וכל זה לצורך ישובו של עולם שיהיו ההמונים מתפרנסים מהם בעבודתם להיות בעזרתם לעבוד עבודתם, ועוד יותר העוסקים בבנינים בונים חרבות למו והיכלי עונג ועוסקים בגנות ופרדסים, אשר לולא זאת לא היו משיגים כמה אנשים המונים מחייתם ושפעתם כ"א ע"י פזור הקצינים האלה בעבודה רבה ירבו עסקיהם למלאות שכר למשמשיהם. כלל הדבר כל המרבה בעסק יוכיח אולתו על פניו כי זה לו אות אמת על סכלותיו ועל טפשותו.

וכי ישאלך לבבך לאמר הירצה ה' בעלילות כאלה להנהיג בהן את עולמו הלא הוא אלהים אמת ובחכמה יסד ארץ ושמים בתבונה, ומנהג עולמו ע"י שוטים וחסרי לב, כלום חסר מבית המלך יתברך להנהיג עולמו להיות מושג שפעת כל ההמוניים ע"פ ארחות החכמה והתבונה, כמשפט השגת עסקי הנפש התורה והתעודה המוסר והתבונה, אשר דרך הקודש להם ובמסלת החכמה יעלו ויבואו אל האדם, כן היו ראוי להיות בכל חלקי העולם אשר בני אדם צריכים להם כי כלם בכלל מאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית (תהלים ק"ד, כ"ד) כי בבחינה זאת היה בריאת העולם בכלל בחכמה בתבונה ודעתימה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית ביאור זה שלא ברא אותו בדרך חק וגזירה, כמו שדבר משה אל הסלע ונתן מימיו אשר אינו ע"פ החכמה, כי אם ע"פ גזירת המלך אבל כלל הבריאה לא כן היה כי אם בדרך חכמה ברא עולמו ובה הוא מנהג את עולמו, ואנחנו הלא לעינינו כמה דברים אשר הליכתם וקיומם היא בדרך חק, הרבה מאד רחוק מן החכמה כמו ענין גדר החול אצל הים שנא' אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו (ירמיה ה', כ"ב). ואולי כי לזה כוונו חז"ל באמרם במדרש (ריש חקת) חקה חקקתי, גזירה גזרתי, כפלו הדברים בשינוי לשון לומר שלא יקשה למה חלק הקב"ה התורה והמצות פעם בדרך חכמה ופעם בדרך חק, לזה אמרו דע כי קיום העולם נמשך ע"י קיום התורה וכמו אשר העולם יש בו אשר בדרך חכמה כל מנהגי ויש מהם אשר התנהגותם בדרך חק כן חלוקת התורה יש בדרך חכמה ויש בדרך חק. וזהו שאמר יתברך על מצות פרה אדומה אני ה' חקה חקקתי, היינו בבריאה, ולעומת זה גזירה גזרתי בתורה. אבל עכ"ז אם ידינו משגת להבין טעם הדברים אשר הנהגתם הוא חוץ לגדר הטבע מצוה עלינו להתבונן במעשה ה' כי לא קצרה יד ה' ח"ו מלעשות ענין מנהגו ג"כ על דרך הטבע, אבל שנים הם אשר נפלאו ממני, א'. הענין אשר אנחנו בבאורו, ב'. בהנהגת גמר התבואה והכשרה למזון האדם. כי היא פליאה גדולה כי עינינו רואות אשר כל הוויות התבואה צמיחתה וגדולה עד אשר תגמור בשבלים כלם מעשי ה' המה, אין להאדם חלק בהם ולאחר אשר התבואה נגמרת בשדה עוד, שאינה מוכשרת אל אכילת האדם או להלביש עצמו בגידוליה עד אשר אנחנו בזעת אפינו מייגעין עצמנו בכמה מלאכות פרטיות, עולים במספר ארבעים חסר אחת וכלם הם רק מלאכות המוטלות על האדם מלבד מעשי ה' ויד ה' שהיתה עליהם מראש ועד סוף. וגם ע"ז יתחמץ לבב איש להבין מה זה ועל מה זה, שא נא עיניך וראה דברי חכמינו ז"ל במדרש (שם בסמוך) אשר אחר כל הדרשות אשר דרשו על מאמר חיים וחסד עשית עמדי וכלם להורות על שמירת הולד ברחם אמו הוא בדרך חק וגזירת המלך, כי על דרך הטבע לא היה הולד ראוי להתקיים בתוכה, אח"כ בסוף הפרשה סיים המדרש ואמר לפי שבעוה"ז אשה יולדת בצער לעתיד לבוא מה כתיב בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה כו'. באור הדברים ע"פ משל לאחד נתן בתו למרחקים ושולח לה את אשר היא צריכה למזונותיה ולכל חיותה ופרנסתה, בזמנים ידועים בכל רבע שנה וכדומה, עד אשר יספיק לה הסך ההוא שהוא שולח עד אשר יעברו הימים המוגבלים וישלח עוד הפעם, פעם קרה אותה מקרה חולי ונפלה למטה ודרשה ברופאים ולדברים הצריכים אל החולי ולא היה בידה על הוצאות כי אביה לא שלח לה רק את הראוי לה אם היתה שלמה בבריאות הגוף, אבל ענין החולי הוא דבר היוצא מן הראוי אשר ע"כ אין הוצאה כזאת נכללת בכלל דברים אשר אביה שולח אליה. הנמשל הקב"ה ברא את האדם על דעת שלא יחטא והיה סדר הבריאה שתוציא הארץ מאכלים הראויים לאכילה ובגדים הנאותים ללבוש כאמרם ז"ל על העתיד שתחזיר הבריאה לאיתנה הראשון עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת (שבת ל') כי אז יחזור העולם אל תיקונו כמו שהיה קודם החטא, כי אין כל חדש תחת השמש רק עתה גרם החטא לסבב על האדם ל"ט מלאכות כמו שכתבנו בקול יעקב (סוף מגילת שה"ש) ובאהל יעקב (ריש פ' ויקהל) על מאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך אמר מלאכתך בכ"ף הכינוי אל האדם לרמז לו כי המלאכות שלך הם כי כל המלאכות (הל"ט) היו חסרות בבריאה שלא היה צורך לא לחרוש ולא לזרוע ולא לארוג רק אחר החטא גרם האדם אל עצמו כל הל"ט מלאכות, כי נתקלל בזעת אפך תאכל לחם כו'. ומעתה דע כי גם מה שאמרו חז"ל (שם שם) עתידה אשה שתלד בכל יום גם זה היה בעולם קודם החטא כאמרם ז"ל (בראשית רבה כ"ב) בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות, עלו למטה שנים וירדו שבעה, רק אחר החטא נתחדש הגזירה שיהיה הולד שמור בבטן אמו ט' חדשים ולכן אין מקום לטבע העולם על זאת כ"א הקב"ה בחסדו הגדול הוא מפליא לעשות ומשמר אותו ע"ד נס. וזהו חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, וע"ז מסיים המדרש ואמר לפי שבעוה"ז פירוש אחר החטא נתחדשה הגזירה שתהיה אשה יולדת בצער אבל לעתיד אחר התיקון שישוב העולם לאיתנו הראשון ויהיה כמו שהיה קודם החטא מה כתיב בטרם תחיל ילדה ולא יצטרך עוד אל נס השמירה כמו עתה, כי עתה ענינו רק חיים וחסד אשר הוא יתברך עושה עמו בדרך נס:

אבל האמת כך הוא כי כל הדברים אשר הם על היסוד הראשון אשר לכך נבראו ונמצאו המה מתנהגים ומושפעים בטוב טעם ודעת, לא כן אלה הדברים שזכרנו שאין מצבתם מצבת קודש ולא לכך כוונה החכמה העליונה בעת הבראם, כי כלם נתחדשו ונצמחו אחר חטא האדם שנתקלל ארורה האדמה בעבורך וכל הדברים הנצמחים מסבת החטא כלם הם מתנהגים שנתחדשו ונתקללו. לכן נתקיים בהם מאמר ר' לוי הברכות מברכות את בעליהן הקללות מקללות את בעליהן (ויקרא רבה ט"ו, ז') והראשונה לכלם היא הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים כו', וכל התגלגלות שארי התלאות אשר על האדם עולות אחריה וסבותיהם וגלגוליהם רק ע"י פתיות. מלבד התורה הטהורה היא עומדת ככלה בקשוריה על אפנה הראשון והיא מושגת רק בצדק ומשפט ויושר דרכיה דרכי נועם כלם אהובים כלם נכוחים וישרים.

ובמקום אחר כתבנו באור יפה אף נעים על מאמר רז"ל כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ד, מ"ז) ואם רק הוא מכם הוא עוד אמרו לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת ממך היא נפלאת. רצו בזה לבאר מה אשר עינינו רואות כי יש בתורה כמה מצות הבלתי מושגות בשכל רחוקים מאד מבינת אדם ואנחנו אומרים כי הם רק על דרך חק וגזירת המלך ית"ש עלינו. ורבותינו ז"ל העירו אותנו כי באמת המצות כלם נצטיירו שיהיו ערבים ומתוקים לנפש האדם ומושגים אליו בשכל ובתבונה עד שיתענג בהן הרבה יותר על מה שיתענג בתענוגי הגוף, אבל זה היה חלק אדם מאלהים ביום הבראו כי אז קודם שחטא ע"י הנחש היה לו הויה אחרת, וצורה אחרת, ודעה אחרת, וכפי הווייתו מקדם כן נצטיירו המצות, אבל אחר החטא ביום אשמתו שינה את טעמו, צורתו, שכלו, ודעתו, והמצות נשארו על צורתם הראשונה כי חקת עולם היא. וזהו לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת ממך היא נפלאת ר"ל אתה נפלאת ממנה לא היא ממך וכמו שיתבאר אי"ה על מקומו (ריש פ' חקת).

כלל הדברים אשר כל מה שזכרנו כלם ענפים נתחדשו ונצמחו ע"י חטא אדם בהתחדש בו זוהמת הנחש וכמו אשר צמיחתם מן השקר, כן עוד היום מתגלגלין ובאים ומושגים ומונהגים ע"י שקר כי לא לאלהים המה ולא אליהם כוונה החכמה האלהית בעת הבריאה. וזהו אשר שאל יתברך את איוב איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, במאמר זה העיר את לבבו שיתבונן על הדברים אשר הם מעסקי הנפש שהמה מיוסדים על יסוד נאמן על אדני ראשית המחשבה ועוד היום הם כאשר היו באמנה אתו. וזהו הגד אם ידעת בינה אם אצלת לך ברכה ולקחת לך שמץ מן הבינה הלא לך לטעום טעם איזה דרך ישכון אור החכמה והבינה רק בארחות צדק ומישרים כאשר היה מתחלה בעת יסדי ארץ, ואח"כ אמר מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו, רמז לו על קו תוהו ואבני בוהו אשר אחר החטא נתחדש חורבן בעולם. ושאל ואמר לו על מה אדניה הטבעו כמתפלא ואומר ראה נא על מה אדניה הטבעו הלא הטבעו כלה על שוא ושקר והטעם - או מי ירה אבן פנתה, מי השליך אבן נגף אל ראש פנה אל פנת יקרת יציר כפיו של הקב"ה הלא הנחש אשר הטיל זוהמתו בו ולכן משפט הנהגתם כראוי להם ממקום הטנופת באו כו':

ועתה קח לך משל על כל זה לעשיר גדול היה לו בן ונתן עיניו לשדך אותו עם בת איש עני וכאשר נתוועדו יחדו לגמור השידוך התנו ביניהם שלא יקפידו זה על זה בענין ההתחייבות שיתן כל אחד לפי כחו, העשיר כפי עשרו, בגדים חמודים ומפוארים בגדי שבת לבד, בגדי יו"ט לבד, כיד ה' הטובה עליו וזה יתן לבתו בגדים פחותים כפי יכלתו הפחותה, ולא יתקנאו זה בזה, ועל אלו האופנים התקשרו בקשרי התנאים וזה עשה לבנו בגדים יקרים ונחמדים מאד וזה עשה לבתו בגדים פחותים כפי דלת ערכו, ועשו חתונה ויהי כי ארכו הימים אל הזוג שכחו אבותיהם ובית מולדתם, והם יושבים ומביטים זה על זה ביום טובה בימי החג אשר אז דרך האנשים להחליף שמלותם, ונתקנאו זה בזה ותאמר אליו מה לך אישי הלא לבשר אחד אנחנו מדוע אתה תלבוש בגדי חן וכבוד ואני בבגדים פחותים כאלה, עד כי בסבת הקנאה באו לידי שנאה ופירוד לבבות, ויודע הדבר ברחובות קריה, בא זקן א' ואמר להם אתפלא מאד עליכם איך שכחתם ואיך לא תשימו עין ולב אל מחצבתכם אל מקבת בור נקבתם, היינו מי ומי אבותיכם של כל אחד ואחד אשר כל אחד הכין לבנו כפי כחו וכפי יכלתו, אם זאת תשימו על לב בכל עת אשר תשלחו יד אל בגדיכם ללבוש אז תסור הקנאה מלבבכם ולא תעלה עוד על רוחכם.

הנמשל כאשר יראה האדם ויביט על הדברים המשיגים אל הגוף צרכיו ועל הכחות המשיגות והמביאות אל הנשמה את אשר היא מבקשת הם כיתרון אור מן החושך, זה בא בכח טומאתו מלא שקר ומרמה ודמיונות כוזבות, ואלה מזה מן המקדש יצאו ויבואו ממעין היוצא מבית ה', ע"י כחות קדושות וטהורות, על ידי יועצים נאמנים אמתיים מבקשים האמת והצדק, ותתן חלילה דופי לאמר מה זאת עשה אלהים לנו, השליט בגופנו מדות רעות ודמיונות שוא ומדוחים להדוף ולגרש אותנו מהסתפח בנחלת ה' לאהוב השקר ולשנוא האמת, הלא תענה ותשיב על הדברים האלה לאמר חלילה לאל מרשע, אבל מעשי ה' צדקו יחדו זכים ותמימים וישרים כמאמר התם ומתמם עם תמימים אבל כחות מנהיגי הנשמה הם כלם על אופן שנבראו רק מנהיגי הגוף הם תולדות שנתחדשו אחר הבריאה ע"י הנחש וזוהמתו שהטיל בחוה בעסקו עמה והאדם הסכים על דברים ונתמזגו גם בו הכחות הרעות האלה. וא"כ כל מה אשר תמצא השגה טובה ותמימה היא מהבריאה מתנהגת על משפטה הראשון שהכין לה הבורא יתברך וכל העקלקלות ועקמימות נתחדשו וילכו ע"י כתות המחודשות כמאמר כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו (משלי ג', ל"ב) כי הנלוז הוא סר מדרך הישן אל החדש ואצל ישרים נשאר סודו אשר נתרשם בהם מאז ומקדם. וכמה רמז על הדברים האלה אליהוא בן ברכאל כמ"ש אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב ל"ו, ג') כמו שאמר הזקן אל הזוג הנ"ל זכרו נא מאין באתם מי אביך ומי אביה אין מהראוי אל הקנאה שתהיה ביניכם, וזהו אשא דעי למרחוק כלומר אזכור יקר בחינת האדם שהיה בה בעת הבריאה קודם החטא ועי"כ ולפועלי אתן צדק כי הנני רואה מעשה ה' יחדו הם תמימים וישרים רק האדם עשה מעצמו מה שעשה אבל מאתו יתברך לא תצא הרעות.

וזהו ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך ובא מדרשם ז"ל בעון גלוליך, לפי שהולד הזה כשהוא יוצא יוצא מלא גללין וכל מיני סרוחין והכל מחבקין ומנשקין אותו, הורו בזה מפעלות הבורא יתברך שנתן דמיונות כוזבות לאדם בכל עת ובכל זמן כפי הצורך אל ישובו של עולם, וזה נראה לעין אשר בצאת הולד מרחם אמו והוא מלוכלך ברירין ודמים אז כמה גדולה עליו האהבה מאביו ואמו לאין ערך וכל אשר יגדל ויזדכך עד אשר יטהר מכל לכלוך תתמעט האהבה אליו עד אשר בהגיע הבן לאמצע שנותיו תהיה האהבה מעט מזעיר. וע"פ האמת היה ראוי להיות בהיפך אשר כל יותר שיגדל הוא ראוי יותר לאהבה בעבור צחצחותו ונקיותו, ואין הדבר כן רק האהבה תהיה כפי צורך הנאהב אל האהבה מאת האוהב וא"כ תראה כי רק הסכלות מכרחת את אביו ואת אמו לאהוב אותו במדה ומשקל כפי צרכו של הולד.

ואמר הטעם אל מה אשר הקב"ה מכלכלם טפשות וסכלות, לזה אמר בעון גלוליך הוא זוהמת הנחש אשר מסבת החטא של אדה"ר נתחדש בעולם גזירה חדשה הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים וא"א שיתקיים הולד ויתגדל בזולת רחמי מולידיו כי אם לא חטא האדם היה מתנאי הבריאה שהיה הולד נולד בשלמותו הטוב שלא יצטרך אל מגדלים ואומנים, כמו שיהיה לעתיד עתידה אשה שתלד בכל יום וכן היה קודם החטא כאמרם ז"ל בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות עלו למטה שנים וירדו שבעה כו' (בראשית רבה כ"ב) בדין הטיל הקדוש ב"ה ההריון והגידול עליהם והוא משוער בפלס ומאזני משפט.

למשל מי שהזיק את חבירו עד שאין בו יכולת לעשות מלאכתו להתפרנס אז מחוייב המזיק לתת לו כדי מחייתו כל ימי שבתו בטל ממלאכתו, ואם יתרפא במקצת ויוכל להשתכר מעט גם המזיק ימעיט הסך הקצוב שנותן לו בכל יום, עד אשר יתרפא מכל וכל אז לא יתן לו המזיק כל מאומה כי יתפרנס ממלאכתו כמקדם.

כן הדבר בהילד הנולד כל זמן אשר זוהמת הנחש קיימת והקללה ארבה עצבונך והרונך קיימת והולד יוצא לעולם כאפרוח חלוש ומזוהם ומרוחק מבני אדם מוטל על אביו ואמו לסבול הזיקו שירחמו עליו לשאת אותו על שכם, ועל כתף יסבלוהו וכל אשר יגדל ויוכל לעזור את עצמו מעט תתמעט גם כן מעט הרחמים בלב מולידיו עד אשר יגדל ויהיה לאיש יברכו עליו ברוך שפטרני כו'.

וזהו ואומר עד פה תבוא כלומר כי לא לעולם תהיה האהבה גדולה כל כך לשאת את עולו על שכמם, והטעם - ופה ישית בגאון גליך, ובא באורם - בעון גלוליך כי הם גרמו זאת אל הולד שיהיה מזוהם ומגולל ורחוק מן הבריות ואין מהצורך אל המולידים רק להשלים אל הולד מה אשר נחסר ממנו על ידם: