אם על תודה יקריבנו מדרש: זהו שאמר הכתוב זובח תודה יכבדנני (תהילים נ', כ"ג) זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה, למה? חטאת באה על חטא אשם בא על חטא, תודה אינה באה על חטא אם על תודה יקריבנו (פרשה ט', א')

ובסמוך ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא אמרי לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל הדא הוא דכתיב עוד ישמע במקום הזה כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות כו' מביאים תודה בית ה' (ירמיהו ל"ג, י'-י"א) (שם ז').

ולבוא אל באור המאמרים נקדים לבאר מאמר הנביא ע"ה העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם הרבית הגוי לא הגדלת השמחה (ישעיה ט', א') והקרי לו הגדלת השמחה, וראוי לבאר שלא יהיה הקרי והכתיב מכחישים זא"ז ושניהם יהיו אמת.

וחשבתי למשפט על דרך שכתבנו למעלה (סוף פ' פקודי) בבאור מאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') אשר לכאורה מאמר ונסו כו' הוא משולל הבאור. אמנם דע כי השמחות אשר בבני אדם יזדמנו על ב' פנים, א'. השמחה על דבר קניני, ב'. השמחה על דבר שלילי, היינו כי יש ישמח בעבור השגתו קנין חדש כי באה לידו טובה חדשה, אם שנולד לו בן זכר, או הכניס בנו לחופה, או הצליח בנסיעתו ובא לביתו בריוח הרבה ורכוש גדול. ויש שישמח רק בשלילות הרע כי היה עליו משפט מות, או היה חולה והרופאים התיאשו ממנו ואמרו כי הוא מסוכן בסכנת מות, ותחת מסבות נתהפך מזלו ונשאר בחיים, יעשה לעצמו ג"כ משתה ושמחה. ואולי תהיה שמחת האיש הזה עודפת שבעתים על שמחת הראשון אשר שמחתו בדבר קניני, יען כי כבר היה כפסע בינו ובין המות וניצל מרעתו והלך לביתו לחיים ולשלום, ראוי לו להרבות בשמחה וגיל יותר ממי שהשיג קנין חדש וטובה גדולה. אמנם ההבדל בין ב' סבות האלה המסבבים השמחה, כי אותו אשר שמחתו מסבת רוב גדולה והצלחה לא יפלא בעיני שארית העם ששונו כי הלא האדם יראה לעינים הסבה המחייבת לשוש ולרנן, והרואה גדולתו יחייב שמחתו. לא כן האיש היושב בביתו לא נעשה עמו דבר מהדברים הקנינים, לא השגת הון, לא השגת כבוד וגדולה, והוא מרבה לשמוח בהפלגה אשר אם לא תדע צרתו הקודמת תהיה שמחתו לזרה בעיניך כי גם אתה חי כמוהו ואינך מפליא לשמוח ועליו נאמר לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד, י') וזה מאמר והיית אך שמח (דברים ט"ז, ט"ו) לא שתקדים לך צרה ובהניח לך תשמח כאשר רוב שמחותינו עתה, כמו שמחת פורים אינה רק הצלה מרעה הקודמת ומשא מצרים וכדומה. ועל דרך זה ג"כ היתה שמחת ירושלים כי היתה במצור ע"י אשור וכאשר נפל אשור בחרב (לא איש) היתה שמחת ירושלים גדולה מאד, אבל לא על השגת דבר קניני רק על שלילת הרעה שקדמה. לכן יפה אמר הנביא ע"ה בשירו הנחמד העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כאומר לא אכחד מהגיד חסדי ה' הגדולים, כי העם שהיו בחושך הצרה ראו אור גדול בהצלתם, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם והרבית הגוי לו הגדלת השמחה, אבל באמת לא הגדלת השמחה כי אין מעמדם ראוי לשמחה כ"א לו לבדו בעבור היותו כבר בסכנת מות ונתיאש מן החיים.

זה הכלל כי המופת על השמחה אם היא שמחה שלמה אם היא נדרשת גם אל הזולת ויתברכו בה גם האנשים הקרואים אצלו לשמחתו והוא גם הוא אם נפשו בחייו יברך לזכות עוד לשמחות כאלה. כי אותו אשר שמחתו שנולד לו בן או שהכניס את אחד מבניו לחופה והקרואים באים לשמוח אתו על ראש שמחתו הוא יברך אתהם ואת זרעם לאמר יושיעכם ה' לעשות ג"כ שמחות כאלה, והם יברכו אותו בכה תזכה גם בבני בנים שלישים גם רביעים. משא"כ אותו אשר ישמח בעבור היותו חולה מסוכן והרופאים התיאשו ממנו ואח"כ שב לאיתנו ויחי מחליו, ואחוזת מרעיו באים אצלו לשוש עמו היאמר להם או יצוה עליהם את הברכה ככה תזכו גם אתם להיות חולים מסוכנים ולהתרפא, או היאמרו הם אליו כן תזכה בכל רבע שנה ח"ו. הוא העד כי זאת היא שמחה באמת כי היא נדרשת ומתבקשת גם על זמן העתיד, גם לו גם אל הזולת, וזאת היא שמחה ואינה שמחה. הוא אשר שאל דוד המלך ע"ה כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך כן אברכך כו' (תהלים ס"ג, ד') ר"ל אמת כי טוב חסדך מהחיים והטוב, עד כי שפתי ישבחונך, אבל בתנאי שהיה הטוב ההוא ראוי להשתוקק אותו ולבקשהו גם על העתיד ג"כ, וזהו כן אברכך - בחיים על העבר, ובשמך אשא כפי - זו תפלה לבקש עוד טובה כזאת אל העתיד. וז"ש לא אכחד כי לו זמן הגדלת השמחה אבל באמת לא הגדלת השמחה כי אינה רק על הצלה מרעה שקדמה והעדר הסכנה אבל הצלחה חדשה בעינינו לא ראינו. זה שהבטיח הנביא על העתיד ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ר"ל שמחה מזה הסוג אשר כל העולם דורשים ומבקשים אותה¹ ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה ר"ל שיהיה לנו שמחה על השגת דברים קניניים והצלחות חדשות כל היום תמיד לא לשמוח על דבר שליליי על הצלה מרעה שקדמה כי ינסו יגון ואנחה ולא יהיו בעולם כל מאומה:

footnotes: ¹ כל העולם דורשים ומבקשים אותה ומה נעמו לי בזה דברי המשורר התמיד ע"ה אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי והוא כאומר אמת כי אני מברך את שמך בכל מדות שאתה מודד לי ובאיזה פנים שיזדמן, עד כי חייבו ז"ל (ברכות נ"ד) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וא"כ תמיד תהלתו בפי, אבל עכ"ז יש נ"מ גדולה אם בה' תתהלל נפשי ברחמים גמורים אז ישמעו ענוים ג"כ וישמחו כי שמחה כזאת נדרשת ומתבקשת לכלם, וזהו גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו (משא"כ אותו שהוא מברך על הרעה כו' גם כי הוא בעצמו ראוי לו כן והוא מחויב לקבל דין שמים באהבה ובשמחה, אבל אחרים לא ישתתפו בשמחתו ביסורין, אבל בהיפך ראוי אליהם להצטער בצרת אחיהם): (מפי הגאון רבינו שלמה קלוגר נ"י).

ההבדל השני בין ב' סוגי שמחות הנ"ל הוא מבואר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה כו' (ירמיה ז', ל"ד). באור זה כי אותו אשר שמחתו עם הצלה מרעה גם כי הוא מפליג בשמחה וגיל אבל השמחה עצורה רק בלבו, טמונה בחבו לא ישמיע בחוץ קולו, כי יבוש ויכלם לשמוח בפני מי שהוא שאנן ושליו אין מחריד לו דבר מימיו, והוא אינו מראה פנים של שמחה כי הוא ישמח על שנשאר בחיים וזולתו, אין עוד מי שירנן וישוש על עונג החיים וא"כ איך ימלא את לבבו להשמיע גם בחוץ קול ששונו כאשר ישמיעו השמחים אלי גיל בטובות אמתיות, הלא המון שיריו יהיה לזרה באפם. וזהו והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון כו'. כלומר עם כי השמחה לא תהיה נעדרת וישמחו לפעמים על הצלה מרעה אבל עכ"ז אם ישמיעו בחוץ קול ששון יהיה לבוז, וזהו שהבטיח על העתיד ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב', כ"ו) ר"ל כי טוב התמידי לא יחסר ממך בשום פעם, והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ר"ל טובות קניני והצלחות מופלגות ונפלאות ועי"כ ולא יבושו עמי לעולם:

ההבדל השלישי כי בתתו יתברך לאחד טובה גדולה והצלחה עודפת על הזולת מבני אדם כמו שהיא נחשבת לטובה בעיני המקבל אותם כן היא נחשבת לטובה בעיני הנותן. לא כן אם חשיבות הטובה בעיני המקבל בעבור כי נתקיים בו מאמר ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז') אבל בעיני הנותן הוא כאין ודבר מועט.

ואולי זהו ההבדל בין מאמר כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נ"ז, י"א) בין מאמר כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח, ה') כי מאמר מעל שמים יסוב על דבר שהוא גדול באמת, ומאמר עד שמים יסוב על טובה שהיא קטנה מצד הנותן והיא נחשבת לגדולה רק מצד הכרח המקבל ודלות ערכו, כי העני ישמח גם על טובות קטנות בהשיגו לחם רעבונו בהצלת נפשו מחרפת רעב, אבל בעיני הזולת לשמחה מה זו עושה, כאשר רמזנו במאמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון כו'. ואולי זהו כלול במאמר פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כו' (שם ע"א, ט"ו) כלומר כי בעתה אמלא פי תהלה רק בהודאה על הצלה מרעה, ועל השגת הישועה כי נושעתי מהרעות והצרות שקדמו לי, לזה התפלל ואמר - אבוא בגבורת ה' אלהים ר"ל כל חפצי ותשוקתי לזכני כי תבענה שפתי תהלה על הגדולות ודבר גבורות שהמה טובות אמתיות, ואז - אזכיר צדקתך לבדך (שם פסוק ט"ז) לא אספר רק הצדקות אשר תעשה עמי לשמחני בשמחה בדברים קניניים ולא אצטרך להשיג ישועה להיות נושע מן הרעה שקדמה.

וזהו מאמר אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים (שם קכ"ו, ג') באור זה על דמיון ב' עשירים היו בעיר אחד היה לו בן חכם עד שעלה על כסא רבנות, ויהי כאשר דרש שמחו לקראתו אביו ואמו וכל משפחתו, ויתנו לו מתנות גדולות, וכל אנשי העיר ברכו את בניהם יה"ר שתהיה כמוהו, ובן העשיר הב' היה זולל וסובא ויעש נאצות גדולות עד כי נתחייב מיתה, ויהי בטרם הקריב אליו שר החובל קרה מקרה כי נתהפך עליו הדין ופטרוהו וילך לביתו בשלום, וכל בית אביו ומשפחתו התאספו ושמחים עמו עד מאד על הנס הנעשה לו, אכן השמחה הזאת לא יאבו לברך את בניהם יה"ר שיזכו גם המה לשמחות כאלה. כן אנחנו בזמן החורבן אשר נאמר עלינו אשר לחרב לחרב אשר לרעב לרעב כו' (ירמיה ט"ו, ב') ונשיג ישועה והצלה מרעה, הנה שמחה כזאת לא יקוה הזולת שיהיה גם לו כן. לכן ספר ואמר בהצלחת העתיד שתהיה גדולה כ"כ עד אשר יאמרו כל הזולת - הגדיל ה' לעשות עם אלה מהנפלאות העצומות, עד כי גם אם הגדיל ה' לעשות עמנו כמו אלה ההצלחות היינו גם אנחנו שמחים והמשיך תפלתו ואמר - שובה ה' את שבותנו מה שאנחנו עתה כאפיקים בנגב כמו שיזדמן לפעמים מוצא מים בארץ הנגב אשר הזורע זורע בדמעה מדאגה פן לא יצמח ולא יעלה בה כל עשב, וכאשר יקרה אח"כ כי יזדמן אפיק מים בארץ יבשה זאת אז - הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, תחלה - הלוך ובכה ואחר כך בא יבוא ברנה וישא אלומותיו. משא"כ לעתיד כי שמחת עולם תהיה על ראשנו כמאמר ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה כלומר שהאנחה לא תקדם עוד אל השמחה כמו שנתבאר:

ואחר דברינו אלה מה מאד יתבאר לנו מאמרם ז"ל במדרש ר' אבא בר כהנא ורב חנן תרויהון בשם ר' עזריה דכפר חטיה אמר משל למלך שהיה לו ב' מגירסין, בישל לו האחד תבשיל אכלו והיה ערב לו, ועשה השני תבשיל אכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר, אלא במה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשה לי אנו יודעין שהשני ערב לו יותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח', כ"א) הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעים אי מהם ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי אנו יודעים ששל ישראל ערב לו ביותר כו' (פרשה ז', ד').

ובטרם נבוא אל הבאור ראוי להתעורר על דרך כלל בענין הקרבנות שהוא חלק גדול מתוה"ק, כל ספר ת"כ, ודבר ה' היה ביד עבדיו הנביאים דבר מתנגד לכאורה אל כל המצוה הזאת הנביא אומר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' כו' (ישעיה א', י"א) עוד נאמר כה אמר ה' עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיה ז', כ"א). וכן יש להתעורר ג"כ על ענין התענית אשר ידענו כמה גדול כח התענית למחילה וסליחה וכפרה והנביא קורא ואומר הכזה יהיה צום אבחרהו כו' (ישעיה נ"ח, ה')¹ אמנם לדרכנו יתבאר מאד על דרך שאמר הנביא ע"ה בתוכחתו הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר כו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עלי ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה (ירמיה ז', ט'). והרצון בזה כי הפרעון החובות יש ב' סוגים יש יבוא אל הסוחר לשלם לו בעד סחורותיו ויתן לפניו את כל הסך המגיע לו ממיטב כספו במטבע יפה עובר לסוחר, ויש אשר יביא אל הסוחר התנצלות לאמר כי נשרף ביתו וכל אשר לו רק מצדקתו ואומן רוחו לבלתי היות לוה רשע כו' אסף וקבץ מבגדיו וכליו השרופים וכל יתר הפליטה ויביא אל הסוחר שיקבל זאת מידו על חובו, והוא מבקש מאתו בבכי ותחנונים שיהיה חשוב ומקובל בעיניו כאלו שלם לו כראוי במטבע טובה, והסוחר כשמעו את דבריו נכמרו רחמיו והבטיח אותו לאמר דע ידידי כי טוב לי הפרעון הזה כפרעון של פלוני שנתן לי מיטב כספו. והנה אם אמנם אמת הדבר כי יהיה הפרעון הזה נכון ומקובל בעיני הסוחר עכ"ז תראה הבדל גדול כאשר הסוחר ישיג עוד סחורות בעבור החנונים זה אשר פרע לו בכסף מלא מזומן יחפוץ הסוחר לתת לו עוד סחורה בהקפה על דעת כן שיתן לו אח"כ כאשר עתה, לא כן הב' כ"א אמנם עתה כשר הדבר לפניו הוא רק מסבת ההכרח ממה שקרה לו עתה בהכרח הוא מקבלהו על העבר אבל באלה ההתנצלות לא יאבה ולא יחפוץ לסחור עמו עוד בימים הבאים גם כן על זה האופן.

footnotes: ¹ הנביא קורא ואומר הכזה יהיה צום אבחרהו ובעמדי במקהלות אמרנו בהמשך הדברים באור נכון על ראשית דבריו, קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ואותי יום יום ידרשון וגו' כגוי אשר צדקם עשה וגו' למה צמנו ולא ראית וגו' הכזה יהיה צום אבחרהו וגו'. הנה מה שאמר יתברך אל ישעיה אל תחשוך מורה כי ישעיה ע"ה היה ברצונו למשוך א"ע מזה, מטעם שאמרו ז"ל (יבמות ס"ה, א') כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, לכן אמר לו יתברך קרא בגרון אל תחשוך רק כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם והזכיר לפניהם קצת חטאים מה הם, ואותי יום יום ידרשון וגו'. ולכאורה מה עון יש בזה ומה ענין התוכחה שהוכיח על פניהם, אבל באור המאמר ע"פ משל לאחד שנשאר בע"ח גדול לסוחר ואמר לו דע אדוני כי לבבי נאמן וכל ישעי וכל חפצי לשלם לך מה שאני חייב, רק אין בידי מאומה ע"כ מה שיש בכחי לעשות אעשה ספחני נא אל אחת הכהונות הלא סוחר גדול אתה, שלחני נא למקומות המסחר אולי במשך הזמן ינוכה חובי בשכרי, וייטב הדבר בעיני הסוחר כי ידע אותו לאיש מבין בסחורות וגם נאמן רוח, והכין לו נסיעה למקום פלוני ויסע ויבוא והסוחר קבל נחת רוח מן המסחר והכין לפניו נסיעה אחרת. ויהי כי הקיפו הימים וזה הולך הלוך ונוסע בעסקי הסוחר פעם בבואו לביתו מן הדרך בא אל בית הסוחר וידבר אתו משפט, ויתפלא ויאמר לא ידעתי איך תעשה כה לעבדך הלא זה כמה אשר אני עוסק במסחרך נוסע בדרכים ולא זכרת מעולם לתת לי את שכרי איך יאות לך להיות כובש שכר שכיר, הסוחר בשמוע את דבריו ויענהו במענה רך לך לביתך ואני אצוה להביא אליך את כל המגיע לך ממני, המשולח הלך לביתו והסוחר קרא את אשר על הבית לאמר קום נא ועשה חשבון כמה מגיע לי מאת האיש הזה ותלך אצלו לגוש אותו לשלם לי היום הזה, והאיש עומד משתאה ומחריש ומתפלא מאד הכי נעלם מאת אדוני כי איש עני הוא אין בביתו כל מאומה ואיך אלך אצלו ואיך אגוש אותו האם אפעול בזה דבר, ויען הסוחר ויאמר גם אנכי ידעתי כי לא תפעול מאומה שיחזיר לי חובי אבל ראה בא את האויל הזה הלא הוא תובע אותי כי הוא שכח את כל החוב הגדול המגיע לי ממנו, וא"כ בוא אצלו לתבוע אותו והפעולה בזה כי יזכור הימים הראשונים כמה הוא חייב לי אז אמצא מנוח ולא יגיס דעתו לגוש אותי. הנמשל כי ישעיה ע"ה לא רצה ללכת באלה כי ידע שלא יפעול מאומה לגביית החוב, לזה אמר לו יתברך קרא בגרון אל תחשוך, רק כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ולא תתפלא לאמר מה אפעל בזה מה יתנו לי כי דלים הם, ע"ז אמר הלא שמע נא ואותי יום יום ידרשון הלא הם תובעים אותי, ודעת דרכי יחפצון מדוע לא יצליחו במעשיהם כגוי אשר צדקה עשה, כאלו אני חייב להם וא"כ כאשר יתנו אל לבם מה שהם חייבים לי אז לא ימלאו לבם עוד להגיס דעתם לתבוע אותי, והבן: ומה נעמו לי בזה דברי אנטיגנוס ע"ה (אבות א') אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כאותו שבא לחבוש החוב המגיע לו, אלא ויהי מורא שמים עליכם שלא יגוש אתכם לשלם לו על הטובות הראשונות, כי באמת האדם חייב להקב"ה כמאמר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:

וזה ההבדל בעצמו בין העושה מצות ומע"ט ועושה מצוה כמאמרה הוא מקובל בעיני ה' על העבר וחפץ בהצדקו גם על העתיד, לא כן המקריב קרבן על חטאתו ועל חובו שהוא חייב להקב"ה, או שהוא מענה את עצמו בתענית, גם כי בהכרח יהיה פרעון הזה מקובל על חובו יהיה רק על העבר אבל על העתיד לא יאבה ה' עוד לסחור עמו. והוא שהתפלא הכתוב ואמר הגנוב רצות ונאוף והשבע לשקר כו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה כו' ואמרתם נצלנו, כבר יש לנו ריוח והצלה מחובות הראשונות למען עשות כו' כלומר למען עשות עוד בעתיד גם כן את כל התועבות האלה. כמי שנושא משא על כתיפו ויש ברצונו לקחת עוד משא אחרת הוא הולך אל מקום מסחר ומניח שם את המשא אשר עליו למען יוכל אח"כ להרים גם משא האחרת לתתה על שכמו, כן היו חושבים לעשות מו"מ עמו יתברך לחטוא ולהביא קרבן להקל משא החטאים מעליהם, וזהו ואמרתם נצלנו למען עשות מחדש.

וזהו ג"כ בענין התענית גם כי הוא מקובל בעיני ה' הוא רק על העבר אבל הכזה יהיה צום אבחרהו, היש על דעתיכם שאבחר בו גם על העתיד להעמיד המו"מ ע"ז, הן ביום צומכם תמצאו חפץ ואתם חפצים לבלות כל ימיכם במו"מ זה. זהו מאמר שלמה המלך ע"ה עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א, ג') ר"ל על העתיד יותר יבחר יתברך צדקה ומשפט מאשר יבחר בזבחים, כי אינם מקובלים רק על העבר.¹

footnotes: ¹ עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ומה יקרו לי בזה דברי חז"ל (יומא פ"ה) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, משל לסוחר גדול היה משפטו לתת סחורותיו בהקפה אל החנונים אשר בעיירות הקטנות, ויקר מקרה את אחד מהם כי נשרף ביתו וחנותו ונתדלדל מאד, ובהגיע העת אשר הסוחר צריך לנסוע לדרכו כתב אגרות אל כל החנונים להזמין אותם שיבואו לעשות חשבון עמו ולשלם לו בעד סחורותיו למען יוכל לנסוע ולהביא סחורות חדשות, ויהי בהגיע האגרת אל העלוב הזה וילך הנה והנה לקחת עצה מה לעשות, ויאמרו לו טוב לך לנסוע אל הסוחר ולספר לו ולהודיעו האמת, וגם הוא חכם ויבין ברוע מעמדך וייטיב עמך כטוב לבו, ויקח מרכבה ויבוא אל העיר אשר הסוחר שמה ובמר לבו היה יושב ושוהה בבית האכסניא ואל הסוחר לא הלך לאמר איך אשא פנים נגדו היכול אוכל דבר מאומה מפניו אחר החסד אשר עשה עמדי לתת לי בהקפה כל מיטב סחורותיו ואני לא אשלם לו, ויאמר לו הבעה"ב מה תירא הלא כבר עשית הוצאה ע"ז ובאת לפה התחזק נא ועלה אל הסוחר ואל תירא ולא תחת, וישא את רגליו וילך ויעלה ונשאר עומד בחדר החיצון אשר לפני בית הסוחר, כי נכמרו מעיו על מר מקרהו ועל רכוש הסוחר הזה אשר אבד ואין בידו להשיב מאומה ואיככה יוכל לבוא להתראות לפניו עוד ויעמוד שמה ויבך בכי גדול במר לבו, וישמע הסוחר קול בוכים וילך ויפתח את הדלת וזה נופל על אפיו ובוכה וגונח, ואומר הנה באתי אליך השר וכל מאומה אין בידי, ויספר לו את כל המאורע, הסוחר נכמרו רחמיו עליו והכניסו החדרה וינחם אותו וידבר על לבו ויקח את שטר חובו ויקרע אותו בפניו לאמר אין אתה חייב לי מאומה, וילך מאת הסוחר בטוב לב פגעו בו אנשים ושאלו אותו מה נעשה עמו ויאמר להם כי מחל לו את הכל במתנה גמורה, וישאלו אותו סבת הדבר ויספר ויאמר כי בעלותו היה נשאר עומד בחדר החיצון וע"י בכייתו נתפעל הסוחר עד כי מחל לו במתנה כל הסך ערך ב' אלפים. וילך איש אחד בערמה ויעלה שמה ויעשה כמעשה הראשון, ושמע הסוחר עוד הפעם קול בוכים וילך וירא את האיש הזה וישאלהו לאמר מה תבכה אתה וענה ואמר אני צריך מאד ב' אלפים ואני מבקש אותך שתתן לי, וישאלהו ויאמר איך מלאך לבך לבקשני על זאת, ויאמר לו הלא גם אל פלוני החנוני נתת סך גדול כזה, אז ענה אותו עזות ויאמר אליו נבל הלא אל החנוני נתתי הקפה כי היה בטוח ועתה כי נתדלדל ואין בידו לשלם לי מה ארויח אם לא אמחול לו, לכן ע"י בכייתו מחלתי לו ויהיה אצלו מתנה, לא כן אתה כי עם בכייתך אתה בא לקבל ועם הערמה אתה בא לקחת, מי הוא הסכל אשר יאבה בזה. הנמשל הקב"ה התחסד עם החוטא השב בתשובה והוא מקבל תשובתו יען כי כבר חטא ועתה הוא בא ובוכה ומתחנן ומבקש סליחה, יעשה הקב"ה בחסדו וימחול לו, לא כן זה האויל שהוא בא ואומר אחטא ואשוב ואבכה אח"כ והוא רוצה לקבל עם בכייתו, אין מספיקים בידו לעשות תשובה, והבן. הוא שבקש משה רבינו ע"ה וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו (שמות ל"ד, ט'). כי הנה ההבדל בין הקורע שטר חוב שנפרע במזומן בין הקורע שטר חוב שנמחל על ידי בכיה שהוא בוכה ומתאונן לפני הסוחר, הלא ההבדל תראה אח"כ כאשר הסוחר יסע עוד ללייפציג ויביא סחורה לביתו הנה אל אותו שפרע במזומן יתן סחורה עוד הפעם בהקפה, לא כן אל הבוכה אליו לא יתן. זאת היתה בקשת משה רבינו ע"ה וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. היינו כי זאת לא יספיק לי מה שתאמר סלחתי לעוננו ולחטאתנו. רק ונחלתנו שתנחיל עוד אותנו גם מן הוא והלאה, ונהיה עוד סוחרים גם להבא. (מפי הגאון ר' מאנוש נ"ע). וזהו ג"כ מאמר כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראך (תהלים פ"ו, י"ח) כי אחר שתסלח לו תתן לו עוד פעם אחרת בהקפה:

ובזה יתבאר יפה מה שהוא יתברך מתנצל על שהוא מכלכל אותנו עתה בטובות כאלה וכאשר נשמח תהיה השמחה אך על הצלה מרעה שקדמה והוא מבואר בדרז"ל (בילקוט ואתחנן) אמר הקב"ה אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כו' עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועות ישראל. באור זה על דרך שאמרו במדרש את קרבני לחמי לאשי אמר להם הקב"ה אם הבאתם ברצון ובטובה הוא קרבני ואם באונס הרי הוא לאשי ואינו לשם (פרשה כ"ז, י'). והמאמר סתום מאד היעלה על המזבח קרבן באונס, אבל הנראה לדעתי כך הוא כי יש ב' מיני קרבנות, של צדיקים היינו שהם זריזים מכל עון וחטא, רק מגודל יראתם ופחדם הם חרדים בעצמם, כמו שעשה איוב כי פחד ודאג אולי חטאו בני (איוב א', ה') והעלה עולות מספר כלם, וכמו שאמרו על בבא בן בוטא שהביא אשם תלוי בכל יום (כריתות כ"ה, א') כי כן משפט הצדיקים השלמים לקיים מאמר ואל תאמין בעצמך. או שיהיה הקרבן להוסיף קדושה כקרבן אהרן ובניו בעת חנוכת הבית וכן כמה קרבנות כמו שלמי נדבה שהם באים מרצון הטוב. והמין הב' מן הקרבנות שהם באים על חטאים ידועים כמו חטאות ואשמות אשר עליהם נאמר זבחי אלהים כו' לא תבזה (תהלים נ"א, י"ט).

אבל לא יתחדש לו אל המקריב שום טובה, והלואי שיפעול זאת שיהיה נשאר קיים על מעמדו הראשון שהיה קודם החטא וא"כ לא יפעול למעלה מאומה רק לבטל האף ולהשקיט החמה שהיה ראוי לבוא עליו, כאשר רמז הכתוב בתוכחתו כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו' (ירמיה ל"ב, ל"א) ר"ל לא שיועיל להם להשפיע להם טובות רק זאת לבד להשקיט מעליהם האף והחמה ולמנוע מהם הרע.

וזהו מאמר לרצונכם תזבחו כי הקב"ה צוה הקרבנות על דעת כן שיביאם המקריב רק מרצונו הטוב להוסיף לו קדושה. וזהו מאמר הקב"ה אם הבאתם ברצון ובטובה הוא קרבני ואם הוא באונס הרי הוא לאשי, ר"ל אם מרצון תקריבו בלי עון וחטא שיקדם אל הקרבן רק למען ספות עבודה וקדושה אז יהיה הקרבן לריח ניחוח, לא כן אם תהיה מוכרח להביא קרבן בעבור חטא שקדם לך ואתה תקריב אותו להפר הכעס והדין, שלא יגיעך עונש, הרי הקרבן לאשי היינו למלאכי הדין להשקיט אותם וכנ"ל, אבל הוא יתברך לא ירויח בזה יותר מאלו לא חטא ולא הביא קרבן, והוא ממש מדה כנגד מדה מה שהוא יתברך מכלכל אותנו בטובות רק בבטול הרעה שקדמה, כי כמעשה ידינו יתן לנו כי גם עבודתנו עתה כך הוא.

וזהו מאמר הילקוט אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים לא כמו שהם עתה שכל השתדלותם רק בתיקון המעוות לא להוסיף שלמות ואם כן לא יוכלו להרויח מאומה כי גם טובותיהם לא תהיינה רק להדיח מעליהם הרעה שקדמה, ולכן עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועות ישראל ר"ל שיקוו תמיד אל ישועה שלמה ואמתית להשיג ששון ושמחה באין הקדם יגון ואנחה (ועי' עוד בזה סוף פרשת פקודי):

ואולי זהו הרצון במאמר ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי כו' בערב ילין בכי כו' הפכת מספדי למחול לי כו' למען יזמרך כבוד כו'. (תהלים ל', ג'-י"ג) הנה בדבריו אלה ביאר לנו כל הדברים אשר כתבנו כי עתה בצרתה לי שועתי אליך ותרפאני והיתה הרוחה, ונס יגון ואנחה כי הפכת מספדי למחול לי כו' אבל כל ישעי וכל חפצי למען יזמרך כבוד ר"ל כי עיני צופות על טובות אחרות שיהיו אמתיות בתכלית, לא שתהיינה רק הצלה מרעה שקדמה כי לשמחה כזאת אין כבוד להשמיע אותה בחוץ וברחובות קריה, וכמ"ש בבאור מאמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה כי השמחה תהיה עצורה רק בלב. וזהו למען יזמרך כבוד ולא ידום וזה רק בהשגת טובה קנינית והצלחה אמתית אז יוכל להרחיב פיו ולהשמיע קולו גם חוץ ולזמר ולרנן, וזהו למען יזמרך כבוד ולא ידום ולא יבלום פיו. עוד שנית - ה' אלהי לעולם אודך, כי כאשר תשפיע עלי טובות כאלה שהם הצלחות אמתיות אני משתוקק אליהם להודות עליהם שמך גם בזמן העתיד לעד לעולם, אבל לא כן מה שהעלית משאול נפשי שועתי אליך ותרפאני, מי זה יאבה להיות חולה ולהשיג רפואה אח"כ, וכמאמר הנ"ל כן אברכך בחיי על העבר ובשמך אשא כפי לבקש טובה כזאת גם בעתיד.

זה שאמר המדרש לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם הדא דכתיב עוד ישמע בערי יהודה כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב כי לעולם חסדו, ר"ל הודו את ה' שהוא מטיב עמנו בטובות אמתיות קניניות נוספות על הטוב התמידי וזהו כי לעולם חסדו, בכל משך הזמן בתמידות ועל החסד התמידי הזה ישים עוד טובות חדשות.

וזהו עוד ישמע במקום הזה כו' מלת עוד היא להורות דבר נוסף על הבטחתו תחלה והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת כו' אשר ישמעו את כל הטובה, ועוד דבר נוסף על זה כי ישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה כו' מביאים תודה בית ה'. וזה שאמרו זובח תודה יכבדנני, זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה, למה? חטאת באה על חטא אשם בא על חטא תודה אינה באה על חטא אם על על תודה (יבוא ויקריב) יקריבנו וז"ש בסמוך משל למלך שבאו אריסיו ובני ביתו לכבדו בא אחר אמר מי הוא זה אמרו לו אריסך הוא אמר להם טלו סדורו בא אחר כו' טלו סדורו בא אחר וכבדו אמר מי הוא זה אמרו לו לא אריסך ולא בן ביתך אלא בא לכבדך אמר יהיבו ליה כסא וישב עליה כך חטאת בא על חטא כו' (פרשה ט', ד'). וענין המשל הזה כי באין ספק האריס והגנני מסתמא גנבו משל מלך עד שנתעשרו ואח"כ מתנדבים להביא מתנה אל המלך, והוא יודע האמת שכלו שלו ומשלו יתנו לו לכן אינו משתעשע עם הנותן, אבל האיש הזה בא ממרחק לכבוד המלך הוא משתעשע עמו מאד, כך חטאת בא על חטא שגנב תחלה, אבל זובח תודה יכבדנני.

ומעתה יפה המליץ ר' אבא בר כהנא משל למלך שהיה לו ב' מגריסין בישל לו אחד תבשיל וערב לו ועשה השני תבשיל אכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשה לי אנו יודעין שהשני ערב לו ביותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקדוש ב"ה, הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעין איזה ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי אנו יודעין ששל ישראל ערב לו ביותר. והיינו כי הקרבן אשר הקריב נח לא היה רק לכלא פשע ולהתם חטאת מחטא דור המבול, וא"כ לא היה הקרבן רק על העבר ולא באלה חפץ ה' לעשות מו"מ מענין זה לחטוא ולהביא קרבן, ולחזור ולחטוא ולהביא קרבן לא כן קרבן תמיד שהקריבו ישראל בא להוסיף קדושה על קדושתם לכן צוה עליהם ואמר את קרבני לחמי כו' תשמרו להקריב לי במועדו: