Ohel Ya'akov on Torah, Vayechi
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בסודם אל תבוא נפשי (מ"ט, ו'). מדרש (מובא ברש"י): זה מעשה זמרי.
הנה מהראוי לעמוד על זה איככה יהיה ענין זמרי נשוא במאמר בסודם אל תבוא נפשי, עוד יש להעיר במה שסיים ואמר כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור כי מלת ברצונם חסרה מובן, הכי יעשה אדם דבר מבלעדי הרצון הממשיכו אליו, אתמהה!
ובמדרש: וברצונם עקרו שור בשביל לעשות רצון יצרם עקרו שורן של גרים (פרשה צ"ח, ה'). וגם המאמר הזה צריך ביאור. ובגמרא: זמרי בן סלוא שהסליא עון משפחתו (עיין רש"י ז"ל שפירש לשון הכרעה) (סנהדרין פ"ב, ב').
וכלל הענין הוא עם מה שידענו כי האדם מעודו נופל עליו מלחמת היצר הצופה ומבקש להדיחו ממצות ה' יתברך, אם מעצמיית המעשה, או יפסיד טוב מחשבתו בעשייתה שיכוון בה להתפאר, או לתקות השכר, וכדומה מהמחשבות הזרות. ועל האדם לערוך אתו מלחמה וקרב להרגיז יצרו הטוב ולנצח אותו עליו, וכמאמר ז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע (ברכות ה', א').¹ ולעילה זו יותר מהנקל על האדם לעשות מצוה המתנגדת אל רצון ותאות הגוף כמו הצום והצדקה וכמוהם שלא יתערב זר במחשבתו בלתי לכוון בהם לעשות נחת רוח ליוצרו. יען כי דבר אין להם עם גוף האדם שיהיה נמשך אליהם בטבעו ויכוון בהם להנאת עצמו ועל כן תקל בהם המלחמה עם היצר. אבל לא כן המצות שגם הגוף ימצא ערבותו בהם כמו מצות עונג שבת ויום טוב וזולתם, הלא תכבד המלחמה מאד על האדם שיכריח עצמו להטות רצונו ומגמתו אל הכוונה הרצויה והנאותה אך לעשות נחת רוח לה' יתברך שצוה עליה, כי בקל יהרסו מזמותיו לכוון בעשייתם להתענג ולהתעדן בהם.
footnotes: ¹ ואולי זהו שכוונו ז"ל (ב"ר ס"ו) צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה והרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים. והוא כי הצדיקים מתחילה המה מתיסרים ביסורי המלחמות מיצרם הרע ואחר כי רואה יתברך תום דרכם אזי ישלים אתם את יצרם וכמאמר ז"ל: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, י"ז) זה יצר הרע (ב"ר נ"ד). וזהו תחילתן יסורים וסופן שלוה כלומר שלום יעשה להם מיצר הרע (וזהו שרמזו ז"ל במלת שלוה ולא אמרו דבר המורה על טוב הזולת כמו עושר כבוד וכדומה) לא כן הרשעים אשר מתחילה המה סרים לעצתו הנבלה יקויים בהם מאמר החכם מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (משלי כ"ט, כ"א) וזהו רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים.וזהו שהורו אותנו ז"ל עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו (אבות ב'), רצה לומר כי מתחילה החוב על האדם ללחום מלחמת היצר ולכבשנו בחזקה וזהו עשה כו' כדי שיעשה רצונך כרצונו כלומר כי אחר כך יהיה ה' בעזרך וישלים האויב אתך ולא תהיה נמשך ברצונך בלתי אל מה שירצה ה':
וקרוב הדבר אשר גם הוא יהיה תועה בעצמו ולא ירגיש מהות כוונתו, כי כמו שיצרו הטוב מזרז אותו אל מהירת עשיית המצוה ולענג השבת כן גם יצרו הרע יריצהו למהר לענג את גופו, ואם כן מי יכריע הדבר בעבור איזה מהם הוא עושה מעשהו, אם ליוצרו או חס ושלום ליצרו. אשר על כן הזהירה התורה הקדושה שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) (וכאשר הארכנו בביאור ענין זה ריש פרשת לך יבוקש משם) והעד על זה מצינו בדברי רבותינו ז"ל (הוריות י"ב) כשנמשח אהרן בשמן המשחה נרתע כו' אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, כלומר דאג פן התערב זר בשמחתו יען היות משיחתו גם דבר הערב להתהדר ולהתפאר בה (כמו שמוזכר בקול יעקב שיר השירים על מאמר שחורה אני ונאוה).
והן על דרך זה ממש היה ענין מעשה שמעון ולוי עם שכם שחגרו כלי מלחמה והרגו עם רב כאיש אחד, כי הוא דבר העומד בין שתי בחינות האלו. היינו אם לקנא קנאת ה' צבאות כי נבלה עשה בישראל, והוא ממעשי היצר הטוב, או לעשות רצון טבע לבם הרגז אך להשביע אפם וחמתם לעשות בהם כרצונם האנושיי להתנקם בהפוגעים בכבודם, וכמאמר וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ויעקב עליו השלום היה חוקר בבניו לעמוד על נפשם וסודם אם כוונו לקנא קנאת ה' או להרגיע רצונם וחפץ לבם לעשות בהם נקמה. ובהיות ענין זה דבר המסור אל הלב עמד ואמר בסודם אל תבוא נפשי, רצה לומר הכוונה הצפונה בלבם המתוארה על שם סוד, והוא כי יעקב עליו השלום בנשאו עין על מעשה זמרי היה מכריע על ידו והיה עומד על לבם וסוד מצפונם מה הוא. כי הנה רבותינו ז"ל אמרו כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מוחזקת בידם (שבת ק"ל) וכענין שאמרו ז"ל מעשי אבות סימן לבנים, וכאמרם: בשביל שגדרה שרה את הערוה אצל פרעה עמדו וגדרו כל נשי ישראל את הערוה במצרים, ובשביל יוסף שגדר את הערוה גדרו האנשים במצרים (שיר השירים רבה פרשה ד', כ"ד). וכל שכן פה אלו היו מעשיהם באמת ובתמים לקנא קנאת ה' היה ממש כמעשה פינחס והיה הראוי כי יעמוד הזכות הזה לבניהם אחריהם להגן עליהם שלא יקרה כדבר הרע הזה (על כל פנים) במשפחתם, ואם כן היה מעשה זמרי לעד ולמופת להכריע אותם לחוב ולומר שלא היו מעשיהם בלב תם וישר.
וזהו שרמזו ז"ל בן סלוא שהסליא עון משפחתו, כלומר הוא הכריע משפחתו לחוב, ועל כן אחרי רואו מעשה זמרי מה שהוא אות על סוד לבם כי לא טוב היה, החליט ואמר כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, רצה לומר כי כן חייבה להם רצונם הכעסני. וזהו שביארו ז"ל לעשות רצון יצרם עקרו שור כלומר אך מסבת יצרם וחמתם. ומעתה מה שסמכו ז"ל ודרשו בסודם זה מעשה זמרי איננו זולת לתת מופת על מצפון לבם וסודם כי לא טוב היה וכמדובר.