וענתה השירה הזאת לפניו לעד כו' (ל"א, כ"א).

ולבוא אל ביאור הדברים נקדים מאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו (דברים ד', ל'). גם מאמרם ז"ל (במדרש וירא) והנה איל אחר מהו אחר אחר כל הדורות אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות כו', וכבר כתבנו בבאור מאמר זה דברים נמרצים (בראשית במקומו).

ולפי הענין נאמר עתה כי הנה כבר זכרו חז"ל על ר' עקיבא טעה בבן כוזיבא חשב שהוא משיח (ירושלמי תענית ד', ה'), והוא דבר זר מאד כי אפשר שיפול טעות על דבר שהוא קרוב לאמת לא בדבר רחוק כזה, מזמן ר' עקיבא ועד היום ימים כבירים מאד ועדיין בן דוד לא בא. אמנם נבין הענין על פי משל לעשיר אשר חלה בנו יחידו ושלח והביא כמה רופאים וכלם התיאשו ממנו, ונזדמן כי עבר שמה שר גדול ועמו היה רופא ויפצר בו מאד שילך אל בנו יחידו אולי יחיש מפלט לו, ויספר לפניו כל ענין מחלהו וילך אל החולה ויהי כראותו אותו אמר אל אביו דע כי יש לפני רפואת תעלה לרפאותו, ובתנאי אם אני לבדי אעסוק עמו, וע"י שליח וע"י אחרים לא תצליח את דרכיך ואני הלא הדרך ירט לנגדי כי אין השר מניח אותי להפרד ממנו והוא כבר צוה לעבדו רתום המרכבה, וכשמוע האב וכל קרוביו הדברים האלה וילכו כלם אל השר ההוא ויבכו לפניו לאמר חמול נא וישאר הרופא פה על ימים אחדים עד כי החולה יקום ממחלהו, והשר נעתר להם ויפן ויסע לדרכו והרופא עשה הסמים הראויים ויחבוש את כל גופו שיהיו הסמים עליו עד ימלאו ימי מרוקיהם עד אשר ימרקו חליו, ויהי אחרי עשותו את כל אלה אל החולה בא אחד מן הרצים והביא אגרת אל הרופא שימהר ויחיש לבוא אל בית השר והרופא בבוא השמועה אליו התמרמר על החולה מאד לאמר הה לא זאת שלא רפאתיו אבל עוד הרביתי מכאוביו, עוד הכבדתי מחלהו עליו, כי עתה הוא בסכנה גדולה מהסמים החריפים שלא ימיתוהו מחריפותם כמשפטם, ואין מושיע לו כי מי הוא היודע בבית הזה איך להתנהג עם הסמים, ויקרא אל אבי הנער ויאמר אליו נקיתי הפעם מבנך החולה כי אנכי לא רציתי להכניס עצמי בעסק רפואת בנך להכניסו בסכנת הסמים אחר שאין אני בעצמי העוסק בעשייתם כמשפטם, ועתה לך איעצך ואגלה לך איך להתנהג עם הילד בדבר הסמים אשר אסדר לפניך למשל ביום השלישי יצא ממנו לחה וכך יהיה מראיה וכך יהיה שיעורה, וכדומה ביום ד' או יום ה' יהיה שינוי אחר, וכן כמה ימים וזה יהיה לך לעד כי הסמים פועלים טוב בהילד, ובכלות הזמן גם שהסמים יהיה בשלמות עכ"ז תדע כי בנך נקי מכל מחלהו והוא בסכנה ע"י הסמים שעליו שלא יאכלו חצי בשרו, לכן תמהר לרחוץ את כל גופו לטהרהו מהסמים ומהתחבושת ואז יהיה הנער נער.

הנמשל רצה הקב"ה לזכות את ישראל ורצה לתת אש דת למו אשר נאמר עליה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות (יומא ע"ב, ב') בקש מאת משה רבינו ע"ה שישתדל הוא וילך בשליחותו יתברך אל ישראל וימסור להם התורה ומידו יבוקש להם, ומפיו יתודע להם כל דין ומשפט, והוא יהיה מנהיגם לעולם, ומשה לא רצה בזה פן ימות באמצע וישארו בלא רופא ובלא מנהיג כראוי אל סמים יקרים כאלה ויהיו נלכדים במאמר הנ"ל לא זכה נעשית לו סם המות, עד כי הקב"ה הפציר בו והיה מוכרח ללכת להתקשר עמהם להנהיג אותם בדרכי התורה והמצוה. וכל זאת היתה על דעת שיביאם משה לארץ ישראל וכל הנהגתם תהיה מפיו ככל אשר יצוה אליהם בדרך זה ילכו, אבל אח"כ נגזר על משה ואחוזת מרעהו המנהיגים הרופאים האמתיים שימותו במדבר וישארו ישראל בלא מנהיג, וימר למשה מאד עד כי אמר לישראל באהבתו ובחמלתו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. וההוראה במלת היום לאמר כי לפי המעמד שאנחנו עתה אשר משה ימות במדבר והם ילכו לא"י ויתנהגו ע"י מנהיגים אחרים לא ידעתי בעצמי אם נתתי לכם ברכה במה שקשרתי אתכם בקשר התורה או נתתי לכם קללה, ויותר קרוב היה בעיני משה אופן הרע מהאופן הטוב כי כן אמר כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון כו'. מה עשה משה מסר להם בנבואה כל הצרות והגליות העתידים לבוא עליהם וכלם כתובים ורמוזים בשירת האזינו, וגם זאת מסר להם לאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים תדעו נאמנה כי נקיים אתם מעון אבותיכם רק שוב תשובו להתרחץ מהעונות אשר בידיכם ותעירו ותעוררו את האהבה והרחמים מאביכם שבשמים עליכם שימהר להסיר את הסמים והתחבושת המשימים מזור עליכם לשבור מוטות עולכם מהצרות והיסורים אשר בין פזוריכם. ולכן טעה ר' עקיבא בבן כוזיבא שהוא משיח כי בדורו ידע שכבר נתמרק חלים מעונות אבותיהם והגיע השעה שיוכלו להגאל, אכן בעוה"ר עלינו נאמרו הדברים הנזכר אחר כל הדורות אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות כו'.

ממש על דרך מי שחלה בנו ושלח אחר רופא והרופא בא והבטיח אותו כי לימים אחדים ישוב לאיתנו, והאב סמוך לבו בטוח על דברי הרופא ויסע לדרכו, אח"כ בשובו אל ביתו בא בשמחה לאמר כי אמצא את בני בריא אולם, ויבוא אליו וראה כי הוא יותר חולה ממה שהיה ויקצוף על הרופא לאמר כי התעללת בי, ויען הרופא ויאמר אל אבי הילד הלא לאמונה כי כפי כח מחלהו וכפי כח הרפואות שנתתי לו כבר היה בריא וחזק לימים אשר יעדתי, אבל דע כי החולה הוא אחד מהדברים הצריכים שימור והשמירה מסורה רק ביד החולה עצמו להיות סר למשמעת הרופא שלא להכניס אל פיו מאכלים גסים וכבדים, ושלא לעשות דברים המזיקים אותו והם החזירו אותו לחליו, והוא עתה בסכנה יותר ממה שהיה, ואני אין בידי עון, ומי יודע עד מתי יהיה אסור בזיקי מחלהו כי אני אין בידי כי אם להזהירו והוא בידו לקיימם.

הנמשל כי הזמן הנגזר עלינו להיות בגלות היה קצוב על פי עון אבותינו ואולי כבר כלו עונות אבותינו אבל אנחנו זה עתה כמשפט החולה שהוא צריך שימור, וכאמרם ז"ל כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו (בירושלמי יומא) וא"כ עון הדורות גורם להחזיר המחלה הקודמת, וזהו נאחזים בעבירות. וזהו מאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה', ז') כלומר אבותינו חטאו ואינם, כבר תמו החטאים שלהם אבל ואנחנו עוונותיהם סבלנו כי אנחנו סובלים ונושאים ועושים כמעשיהם. וזהו מאמר תיסרך רעתך ומשבתיך תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך (ירמיה ב', י"ט) עוד מאמר הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך (שם שם, י"ז). כי הנה הקב"ה אומר אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מ"ח, י"ח) ופי שנים יש בהוראת מאמר מלמדך להועיל כו'. א'. כי הוא מורה ומלמד אותנו ע"פ התורה והמצוה מפי ה' ביד משה, ב'. מדריכך בדרך תלך. וענין ההדרכה הוא כי הקב"ה משגיח על האדם השגחה תמידיית בלי העלמה והיסח הדעת ח"ו ובראותו יתברך את האדם כי נטה ממסלת הישר והטוב הוא ממשיכו להטותו הדרך בתוכחה ע"פ נביאיו הטובים, או מייסרו ביסורים מדה כנגד מדה למען ירגיש על מה ולמה הם באים, עד כי על ידיהם ישוב אל דרך הטוב כמאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כ"ה, ח') והדבר מבואר באורך במענה אליהוא בן ברכאל (איוב ל"ו) ע"ש. וזהו ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו לעומת ב' מאמרים הנ"ל, א'. מלמדך להועיל, ב'. מדריכך בדרך תלך והוא חסד היותר גדול על הלמוד שהוא מלמד אותנו ע"פ התורה שמבואר בה הדרך הטוב והרע.

ועוד זאת גבר חסדו על יראיו להטותם מדרך הרע אל הטוב שע"ז אמרו ז"ל טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס על הצדיקים בעוה"ז משחוק שהוא משחק עם הרשעים בעוה"ז (שבת ל', ב')¹ כי הרשעים התיקם כצאן טבחה להקדיש ליום רעה לעונש עוה"ב ולא ישיגו ארחות חיים ללמדך הדרך הטובה כי לא יאבו שמוע, והם בכלל מאמר המטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה (יומא ל"ט).

footnotes: ¹ טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס וכו' וקרוב לומר בכוונת מאמר זה על דרך מאמרם ז"ל התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (מכות כ"ד, א') ועל דרך זה ביאר הגאון ר' אליהו מוילנא נ"ע מאמר עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם וכו' ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא (תהילים קט"ו ד'-ט') כלומר אתה ישראל בטח בה' אחר אשר אתה רואה כי עזרם ומגינם הוא אל העובדים עצבים, ואם לעוברי רצונו כך וכו' וזהו טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז גם שהם בדלות ושפלות יש לדעת שהוא רק טוב להרבות שכרם אח"כ, ומאין יתברר זאת באור ואמר משחוק שהוא משחק עם הרשעים בעוה"ז ואם לעוברי רצונו כך וכו'.

זהו ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, ר"ל כי כאשר תעזוב את הקב"ה ימר לך מאד כי לא תהיה עוד בין עדת המונהגים שהקב"ה בעצמו מדריך אותם וזהו הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך.

וזהו מאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך. אשר לדעתי בא המאמר הזה להעיר אותנו על ענין גדול, כי הנה מה שחז"ל העירו אותנו ואמרו אם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה', א') יש לשואל לשאל כי זה יתכן אם אנחנו כלנו היינו במעמד הברכה והטוב בארץ אשר ה' אלהינו דורש אותה, והברכה היתה מושפעת אל כל המון בית ישראל כמאמר אם בחקותי תלכו כו', והיחיד יזדמן שיצא מן הכלל ויצא מן הברכה לקללה יש לו לבחון כי עונותיו ילכדנו ושבט אלוה עליו לייסרהו למשפט, ואלהיו יורנו לפשפש במעשיו, אבל עתה בזמן החורבן אשר על כלל ישראל נאמרו כתוכחות שבתורה, ומשנה תורה ובנביאים, וכלם מיועדים אל הכלל בחטאות אבותינו כמאמר הנזכר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, וא"כ איכה ידע כל יחיד אם היסורים שעליו הם מסבת אבותינו חטאו כו' ואיככה ירגיש להתעורר כי הוא חטא על דרך פרט. אמנם התשובה בזה כי כאשר יראה היחיד איזה יסורים שבאו עליו ולא על הזולת אז ישים אל לבו אם בעבור ההוראה על כלל ישראל מדוע נבחר הוא מן הכלל ועליו באו יסורים יותר מיסורי הזולת אם לא שהוא חטא בפרט היוצא מן הכלל. וזהו בצר לך גם כי כבר יעד לנו הכתוב על הרע אבל בראותך את עצמך בצרה פרטיית מה שאין לאחר עמך ודאי ראוי לך, ושבת עד ה' אלהיך.

ומעתה מאמר שלפנינו כך הוא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה כו', והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וא"כ לא יהיה ביד האדם להשכיל לדעת את החטא שעליו לתקן כמאמר כי אפפו עלי רעות עד אין מספר השיגוני עוונתי ולא יכלתי לראות (תהלים מ', י"ג) והיתה השירה הזאת לפניו לעד כי כאשר יביט ויתבונן בדברי התורה יוכל לבחון את הכל כי היא כצרי גלעד לכל אדם, גם אל הכלל גם אל הפרט והיא תלמדהו והיא תעוררהו מה שעליו לתקן:

ונשא עין אל דברי המשורר ע"ה שאמר אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך (תהלים ס"ג, ב'-ג'). באור הדברים ע"פ משל לאחד תועה במדבר בישימון דרך, ומצא שם ספינה נזרקה מן הים ואנשים אשר בה מתו והספינה מלאה כל טוב, וישב בה כמה ימים והיה מענג את עצמו ויאכל מכל, ויהי כי ארכו לו הימים וחפץ לצאת לבקש לו דרך לבוא אל ביתו, התחיל שוקל בדעתו לאמר מה אקח ומה אאסוף בחפני, אם מן הכסף והזהב אשר לפני אקח כאשר אוכל שאת הלא אמות ברעב בטרם אבוא אל עיר מושב, ואם לקחת מזון וצדה כאשר יוכל שאת הלא יבוא ריקם לביתו כי הוא רב הכמות ומעט האיכות, מה עשה לקח באמתחותיו בר ולחם ומזון כי זה מוכרח לו שלא ימות ברעב, והיה בוכה במר נפש מאד ואמר צר לי עליך ספינה יקרה אשר מצאתי אותך בתהו יליל ישימון אין לחם ואין מים, אם הייתי מוצא אותך קרוב אל ביתי הלא שלחתי את ידי לדברים אחרים אשר בחדרי משכיותיך, כי נפשי יודעת מאד האוצרות היקרות אשר חדריך נמלאו הסגולות החמודות אשר בך נמצאו, אבל אהה כי מצאתיך פה בישימון דרך וההכרח אכף עלי לאסוף על ידי מה שאני צריך להחיות נפשי העלובה כעת.

הנמשל כאשר נגיע אל יום מימי רצון לבקש צרכנו מאת אבינו מלכנו יתברך שמו אנחנו לא נדע מה נעשה אם נבקש צרכי הנפש אשר הם יקרים מפז רב, מה נעשה לחיותנו אל גויתנו ואדמתנו כי אנחנו רעבים גם צמאים אל כל צרכי הגוף, ואם נבקש צרכי הגוף מה נעשה בבואנו אל בתינו כי נפשנו חסרה מכל. זהו מאמר המשורר ע"ה שהוא מתאונן ומתמרמר על היום הנכבד הזה הראוי להרבות בו תפילה ותחנונים ולשאול על צרכנו, התאנח ואמר אוי לי כי פגעתי את היום הנבחר הזה בארץ ציה ועיף בלי מים, וצריכים אנחנו למלאות אמתחות תפלותינו בר ולחם ומזון להחיות את גופותינו מחסר וכפן מי יתן אשר כן בקודש חזיתיך, פי' אם היינו פוגעים העת רצון אשר ביום זה במקום הקודש בציון וירושלים מקום לא תחסר כל בו הלא היינו מבקשים לראות עזך וכבודך.

ודברי פי חכם חן בתפלתו הזכה כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א' ח', ל"ח-ל"ט). והמאמר כמו סותר קצתו לקצתו, כי תחלה אמר אשר ידעון איש נגע לבבו, ואח"כ אמר אתה ידעת לבדך. אבל דע כי זה כל האדם ישר, ענין נפשו יקר בעיניו נכבד יותר מענין גופו כש"כ בהגיעו ימי רצון וידע כי לרצון תהיה תפלתו האם סכל יהיה להחליף עולם עומד בעולם עובר, וישפוך שיחו לפני הרחום וחנון יתברך לבקש על נפשו, לבקש על עיר החרבה והשוממה, על קודש הקדשים, על קבוץ גליות, על מלכות בית דוד, כי לא נעלם דבר מעיני הקהל כי בהשלמת טובת הכלל ישלם גם טובות הפרט, רק העולה על רוחו הוא מדאגה מדבר אולי לא תתקבל תפלתו על דבר גדול כזה ושאלתו הקטנה לא ישאל ויהיה נשאר קרח מכאן ומכאן, לכן ישפוט כי יותר טוב לו לבקש על מחיתו, כי דבר כזה קרוב לודאי שתקובל תפלתו, כי כן דרכו יתברך עושה חסד חנם ונותן מחיה אל כל חי, כמאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהילים קמ"ה, ט"ז) אבל אך שקר נחלו החושבים זאת בלבבם כי העולה על רוחם היו לא תהיה, כי באמת ראוי לאדם לבטוח בה' כי יודע תעלומות לב ורואה שבר רוח ודאבון נפשו, על אוכל כי נכרת, על בנים היקרים העטופים ברעב, ומשליך כל אלה מנגד ומבקש על דבר היותר יקר, אז גם אם לא ימצא בתפלתו את הדבר היקר שהוא מבקש במו פיו עכ"ז תפלתו לא שבה ריקם לתת לו עכ"פ הדברים אשר עזב מלבקש עליהם מה שהשליך צרכי וגופו עצמו ובשרו ובקש צורך שמים כנרמז במאמר לא יגרע מצדיק עיניו (איוב ל"ו, ז') ר"ל אם תאב לדבר ולא בקש עליו ובחר לו לבקש דבר הנוגע אל כלל האומה לא יגרע יתברך ממנו תאותו אשר לא שאל, כי לפניו גלוי כל תעלומות.

וזהו מאמר תאות לבו נתת לו (עתה מה שהעלים והסגירו בסגור לבו) וארשת שפתיו (התפלה שהתפלל בפיו ובשפתיו) בל מנעת סלה (תהלים כ"א, ג') פי' גם אם לא נעשתה בקשתו עתה הלא עוד חזון למועד שתתקבל תפלתו בעת רצון וביום ישועה שיבוא למועד הבא. וזהו אשר התפלל ואמר כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם כו' אשר ידעון איש נגע לבבו וישליך נגע לבבו אחרי גוו ופרש כפיו אל הבית הזה, היינו שישים כל מגמתו לבקש על בנין בית המקדש לכוננהו כימי עולם ואתה תשמע השמים מכון שבתך כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, פי' למלאות לו הדברים אשר לא בקש עליהם.

ודבר בפינו אמת כי כאשר ישיג האדם צרכי הנפש הלא גם צרכי הגוף בכלל ברכה והצלחה, כי גם אליו יגיע מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנפשו לאסוף אל קרבה תורה ומצות ומע"ט, כש"כ כאשר נשים עיקר בקשתנו שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו לכונן יהודה וישראל אז יהיה לנו כל משאלותינו כמאמר הנביא ואכלתם אכול ושבוע כו' (יואל ב', כ"ו) וכמאמר מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב (בפרנסתו) וישמח ישראל (תהלים י"ד, ז') בעושיו ובמלכם בראשם גואלם חזק יתברך שמו. וזהו מאמר קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי (שם ק"ל, ה') והוא על דרך שכתבנו בחלק השני מספר זה (פ' בשלח) בבאור מאמר לשמך ולזכרך תאות נפש (ישעיה כ"ו, ח') וזהו שכלל הכתוב ב' סוגי תקות, א'. תקות הנפש לשבוע בצחצחות באור פני מלך חיים יתברך לשמך ולזכרך תאות נפש. וזהו קויתי ה' אל עצמיות אלהותו, וזהו קותה נפשי. ב'. ולדברו הוחלתי כי גם הגוף מייחל אל קיום דבריו בטובות שהבטיח ע"י עבדיו הנביאים. אבל מה נאמר אנחנו כי עלינו אמר הנביא ע"ה הטה אלהי אזנך ושמע כו' כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים (דניאל ט', י"ח). כי הסימן היותר קשה אל החולה המורה על סכנתו ועל מכתו האנושה כאשר החולה אינו מרגיש במכאובו, למשל רופא בא אצל החולה ויהי כאשר ראה החולה את פני הרופא קרא אותו אל מטתו שהוא שוכב עליה ואמר לו הלא אתה חייב לי מאה זהובים ולמה לא תחזיר לי, אז הרופא לא יתן לבו עליו לעיין בו אולי ימצא תרופתו, כי הלא לעינים ראה סכנתו העצומה עד שאינו מרגיש עוד ואינו מבקש את פני הרופא שיחמול על נפשו והוא מדבר עמו דברים אשר לא כדת.

וזהו מאמר דניאל אל אלהים יתברך אם רצונך לראות שוממותינו איך אנחנו שוממים ברוחנו ונפשנו הלא בזאת תראה במה שאנחנו מתפללים לפניך רק על צרכי גופנו ואין קורא בצדק כמאמר ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך (ישעיה ס"ד, ו') פי' אין מתעורר לבקש שיעזרהו ה' להתחזק בעבודתו, וזהו הטה אלהי אזנך ושמע כו' כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך רק על רחמיך הרבים על זה אנחנו משימים כל מגמתנו בתפילה, הבט ימין וראה איך כל דברינו אלה מבוארים במאמר הנביא ע"ה ויאמר ה' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו, והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי כו' כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך כו' (ירמיה ט"ו, א'- ה'). וראוי להתבונן בכפל הדברים שאמר אשר למות למות אשר לחרב לחרב כו' מדוע לא אמר בקצרה לחרב למות לשבי.

אבל באור הדברים ע"פ משל למלך שהיו בניו חולים מסוכנים מאד ולפי תוקף מחלתם היו צריכים לקחת סמים חריפים מאד, אבל אביהם הרחמן כי נכמרו רחמיו על בניו היקרים לבלי למרר את חייהם בסמים מרים כראש ולענה, כתב אגרות אל מדינות רחוקות אל איי הים אולי נמצא שמה רופא מחוכם שבידו לרפאות באמצעים קלים ונוחים, והיה מרבה עליו מאד מוהר ומתן והשיג את מבוקשו, ויבוא אל ביתו ונתן אל בניו מאכלים ערבים ומתוקים לחיך, אך עירב בהם איזה טפים והיו המאכלים ההם רפואת תעלה גם אל תחלואים אשר הובררו לכל ההמון ולכל הרופאים שאין רפואתם כי אם ע"י סמים מרים כלענה, עכ"ז הרופא הזה מרוב חכמתו המציא ונתן לפניהם בשר מתובל בתבלין יין הרקח עסיס רמונים, ואלה היו להם לארוכה ומרפא, ויהי היום וקרב קצו של הרופא וחלה את חליו אשר ימות בה בכה המלך מאד ויתמרמר במר נפש, ויקומו עליו כל גדולי ביתו לנחמו מה זה תתעצב כ"כ על הרופא, הצרי אין בארץ, ויאמר אליהם הוי אוילים הלא משפט הרופא הזה לא היה כמשפט כל הרופאים כי הוא בחכמתו כאשר הרגיש באחד מבני שהוא צריך לסם חריף ומר הלא נתן מעט רוטב שמן וערב לתוך פיו, וכאשר הוצרך אל הקזת הדם או אל קציצת אבר הלא נתן מעט יין לתוך פיו וזה היה רפואתו, אכן עתה בהעדר הרופא היקר הזה כאשר יצטרך אחד מבני אל הקזת דם בהכרח יחתכו את בשרו ויוציאו דמו, וכאשר יצטרך לחתוך ממנו אבר בהכרח יחתכו ממנו אבריו וגידיו.

הנמשל כי אבינו שבשמים בראותו כי יצר לב האדם רע מנעוריו והוא איש מכאובות וידוע חולי הנה ברוב רחמיו המציא לנו בית תעלה המקדש והמזבח, ובו רופאים נאמנים כהנים בעבודתם לוים בדוכנם, וכל חלי וכל מכה אשר נזדמן אל האדם היה הכהן עומד ומשרת, הקריב זבחים ועולות חטאות ואשמות והיו הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והיו מתרפאים כרפואות נוחות ערבות ומתוקות. אמנם כאשר קץ בא, בא הקץ להרוס הבית תעלה הזאת, להשבית עבודה מכהן, סיפר הכתוב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא היינו מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה מצרכי רפואותיה, כי אנוש לשברה נחלה מכתה ומי ירפא לה, עתה אם יעדרו הרופאים הנאמנים האלה, ואמרת אליהם כה אמר ה' הלא ודאי כי מהיום לא ישיגו עוד רפואות כאלה, רק כה אמר ה' אשר למות אותו אשר משפטו למות הלא בהכרח למות, ואשר לחרב לחרב מי שדינו ומשפטו חרב ודאי יהיה מוכרח לידון בחרב ממש, כי אין עוד מי שיקל בדינו.

אבל אחר כל הדברים האלה התאונן ואמר כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך כו' משל לאחד הלך אל בית תעלה בעיר גדולה ויבוא אל חדר המטות אשר החולים שוכבים וילך אל חולה אחד וישאלהו מאיזה עיר הוא ויאמר לו כי הוא מבני התושבים אשר בעיר זאת, וילך אל השני וישאלהו ויאמר לו כי הוא מעיר אחרת אבל יש לו פה קרובים דודו ומסרפו, וילך אל השלישי אל הרביעי ויאמר לו כי הוא מארץ רחוקה מאד ובבואו פה נפל למשכב, והוא מביט בו ועיניו זולגות דמעות ויתמהו האנשים עליו מה זה תבכה על חולה זה יותר מעל כל החולים השוכבים פה ויען ויאמר הלא לכם לדעת כי אין סכנת כל החולים כגודל סכנת האומלל הזה, כי זה הוא תושב העיר וזה יש לו קרובים אחים ואחיות והמה משתדלים הרבה ובאין ספק יעשו כל מה שיש בכחם לעשות להחיש מפלט לו, לא כן האומלל הזה הלא הוא נכרי וזר מארץ רחוקה בא גם בן ואח אין לו פה, אוי מי ישתדל בעדו לעסוק בעבורו בצרכי רפואתו מי ישתדל בעד הצלתו.

כן וכן התמרמר הנביא ע"ה כי על הצרות שהזכיר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב כו', שהמה צרות הגופות, עכ"פ אין ספק בדבר שיזדמן בבני אדם מתעוררים לעורר בבכי ולבקש רחמי שמים על צרות כאלה, כי הגוף יש לו קרובים הרבה, היינו החושים אשר במזגו המה יעוררו אותו לבקש רחמים על פגעיו המעיקים אותו, אבל הה כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך, כי הפסד זה אין החושים שבאדם מרגישים כאב כל מאומה, וא"כ היא מתנכרת כנכרי וזר מי יתעורר לחוש עליה לבקש בעבורה רחמי שמים, מי יתעורר להכין אותה ולסעדה בבר לב ובנקיון כפים. ומה גם בימי רצון בימים הנוראים ודאי ראוי לכל אדם מישראל להשליך כל צרכי ביתו מנגד ולהתפלל על ישועה כלליית על גאולתנו ועל פדות נפשנו. משל לאב היה לו כמה בנים וישלחם למרחקים ללמוד חכמות וצוה אותם שיכתבו לו בכל פעם אגרות על הבית דואר פעם כתב אחד אל אביו שישלח לו זייגר יקר, השני כתב שישלח לו בגדים יקרים, השלישי כתב שישלח לו רופא לרפאותו, הרביעי כתב שימהר לשלוח לו מעות על תכריכים ולקנות לו אחוזת קבר כי הוא מסוכן ועומד על שערי מות, וכאשר הביאו את האגרות על הפאסט אמר להם חכם אחד תמה אני עליכם איך מלא לבכם לכתוב אל אביכם אגרות כאלה האם יאזין אליכם, האם ימלא משאלותיכם הישלח לכם מלבושים וזייגר כאשר שאלתם, הלא צרת נפש אחיכם האומלל ידאיב את לבו, ועוד יכעוס עליכם ועל דבריכם, אבל עצתי כתבו סתם שימהר לשלוח מעות ואז כל אחד ימלא שאלתו.

הנמשל העשיר מתפלל על עושר והצלחה, וזה על תכשיטין, וזה על דירה נאה, וכדומה מן השאלות פנו נא ושמעו והאזינו כמה נדחים אומללים מבקשים ביום זה שיבואו עכ"פ לקבר ישראל, לכן עזוב נא בן אדם עזוב נא מלבקש על צרכי הגוף ועל עניני עוה"ז ונתפלל כלנו יחד על תשועה כלליית בהם עולם ונושע,¹ ואין לנו מופת גדול על דלות ערכנו יותר מזה מה שאין אנחנו מרגישים העדר בית המקדש והעדר ירושלים עיר הקודש, והעדר התורה והעבודה, כי מי הוא יתן לבו לדאוג על מחסורי הנפש ממש כדברי המשל שזכרנו כי החולה בעצמו אינו מרגיש את חליו.

footnotes: ¹ הנמשל: תפילת העשיר וכו' ובדרושי מוסר אשר לי אמרתי לפני עדת ישורון בראש השנה קודם תקיעת שופר באור מאמר רב הונא כי מטי להאי קרא בכי יראה יראה עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבואו לראות פני כו' (חגיגה ד'). בהקדים מאמר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' (תהלים ק"ל, א') משל לעני שהיה יוצא ונכנס בבית עשיר ידוע וכל פרנסתו היתה ממנו, פעם גנב איזה מלבוש מביתו ויכעס העשיר עליו ויסתר פנים ממנו שלא לבוא עוד לביתו ושלא להתראות עוד לפניו, פעם לחץ אותו הדחק עד מאד וידע אשר העשיר מטייל בכל יום בדרך פלוני הלך ועשה שם מערה קטנה ונכנס שמה וכאשר הרגיש כי העשיר עובר על גבה זעק בקול מר הושיעה אדוני חמול נא, ויאמר אליו מי אתה בוא אלי ואיטיב עמך ענה ואמר בושתי ונכלמתי מאד, ולהתראות לפניך לא אוכל, ויבקש אותו העשיר לאמר קום נא ותתיצב פה, והוא משיב ואומר לא אוכל לקום לפניך כי אנכי הוא אשר גנבתי בגד פלוני ממך ועוד עתה אני לבוש בו ואיככה אוכל עתה להתראות נגד פניך. וזהו ממעמקים קראתיך ה' כי אני מכניס עצמי במסתרים ובמעמקים שלא תביט בפנינו, כי אנחנו מלוכלכים מאד מגואלים במעשינו, רק ה' שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני כי אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום. ובאמת תשוקתו יתברך לשמוח אתנו באור פנינו כמאמר הראיני את מראיך, וביותר בר"ה שאמרו חז"ל דרשו ה' בהמצאו אימתי בר"ה ויו"כ אשר בימים ההם יבוא אבינו מלכנו יתברך שמו לפקוד אותנו לטובה ולהראות פנים אתנו, אוי לאותה בושה וכלמה אם האב בא אל בנו להשתעשע אתו ולשוש בחברתו והבן ההוא תכסהו כלמתו לא יוכל להתיצב לפני אביו בבגדים צואים. וזהו סוד מאמרם ז"ל מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים (ברכות ל"א). עוד אמרו אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו כל צרכיהם לפניך (שם כ"ט, ב'). באור זה כי הנה באשה עוברה כבר המליצו חז"ל נפל תורא חדוד סכינא (שבת ל"ב, א') ממש על דרך נער הכעיס את אביו בכמה מעשים ואין החטאים גדולים כ"כ שיתעורר על ידיהם לקחת שבט מוסר לייסר אותו, ובהזדמן אח"כ כי ישוב ויעשה עוד חטאה גדולה המעוררת את האב לעשות בו שפטים, אז גם את כל חטאיו יזכיר לפניו וייסרהו במשפט על כלם, וכן האשה אשר בעת לידתה היא נדונית במכאובים אז היא נשפטת על הכל, גם על מה שלא היה מעורר דין עליה בפני עצמו כי עתה מגלגלין עליה את הכל, וזהו אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה היינו כי נתמלא הסאה במרד גדול אשר על ידו תתעורר לדונם גם על החטאים הקודמים עכ"ז יהיו כל צרכיהם לפניך. וזהו ענין בקשתנו הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך (מתוך הסליחות), משל אחד היה מגדל יתום בתוך ביתו כי הוא דודו ומסרפו, ויהי הנער ראוי לנשואים והשדכנים באו והציעו לפניו כמה שידוכים, היה שם אחד מקרובי היתום ואמר אל העשיר מה לך לחפש שידוך בעבור הנער הלא יש לך בתולה וגם היא הגיע עתה עת דודים וקח אותו לך לחתן וישמע לדברי עצתו, ויהי אחר החתונה אחר כי נעשה חתן הגביר וירם לבבו ויט אחר השכרות והוללות, והיה מכה את אשתו, ותספר צרותיה לפני אביה ויתפוש אותו בחרי אף לב"ד שיכתוב לבתו גט פטורין, ויבך הנער בכי גדול ויאמר לחותנו: צדיק אתה מאד מה שאתה תובע עלבון בתך האהובה כי אביה אתה וראוי לך לחוס עליה ועל כבודה, אבל חותני זכור אל תשכח כי גם אני העלוב לא כזר נחשבתי בעיניך הלא אתה דודי הלא אתה גואלי וקרובי עצמי ובשרי וראוי לך גם עלי לחוס ולחמול, כי אם תגרשני היום מהסתפח בבית כבודך אנה אפנה ואני אנה אני בא, זהו ממש מאמר הנשמה לך לאמר כי ודאי ראוי לך לתבוע עלבון בת אלהים חיים מה שתלך קדורנית ע"י הגוף וע"י מעשיו המכוערים, אבל הלא גם - והגוף פעלך, הלא גם הגוף אתה דודו ומסרפו וראוי לך לחוס גם עליו שלא יהיה לבוז ח"ו.

והדמיון בזה לאחד נסע על יריד לאמר כי שם ימצא את האיש אשר נכבדות מדובר בו לשדך עמו, וכאשר בא שמה והוא חפץ לדעת את האיש ואת ערכו הלא משפטו לשאול עליו לאמר אל מי מהאנשים הוא הולך להסתופף בצלם, ומי הם אותם אשר בחר לו להתקרב עמהם, כי באין ספק אם הוא מבני תורה ודאי הלך להתקרב עם הרב המורה אשר בעיר ועם שארי הלומדים, ואם הוא מיודעי נגן ודאי הלך אל החזן והוא מתעסק עם המשוררים ועם הכלי זמר, וכאשר ישמע שהוא מתחבר עם פחותי ערך אז באין ספק גם הוא כמוהם, כמליצת חז"ל לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו (ב"ק צ"ב, ב').

הוא הדבר בעניננו כי בסדר התפלות אשר בידינו ערכו לפנינו כל סוגי הבקשות וכל עניני השאלות אשר האדם צריך לבקש עליהם, והמשכילים בעם כאשר יגיעו אל מאמר ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך, מלוך על כל העולם כלו בכבודך שמה יעמוד ושמה ישבר לבו וישפוך שיחו לפני ה' ויוריד כנחל דמעה, על כי גלה כבוד אלהים וכבוד תורתו הקדושה. אמנם הבוערים בעם המה ימצאו להם אכסנאות אחרות בהגיעם למאמר זכרנו לחיים או למאמר כתבנו בספר פרנסה וכלכלה שמה ישפכו את נפשם. אשר ע"ז אמר המקונן כל עמה נאנחים מבקשים לחם (איכה א', י"א) וזהו שאמר עליהם כלו בדמעות עיני כו' על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה לאמותם יאמרו איה דגן ויין (שם ב', י"א-י"ב). וזהו מאמר אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו. באור המאמר כי הנה המתפרנסים בעולם שנים הם הגוף והנפש כי שניהם צריכים לבקש מחייתם ביגיעה בעוה"ז, הגוף מתפרנס מעמל ידו להשיג לחם רעבונו, והנפש תתפרנס מעמל התורה ועבודה כי רק בעבור זה כל מציאותו פה בעוה"ז, כמאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג, כ"ה) וכמו כי המתפרנסים שנים הם כך המתפרנסים המה שנים, היינו כי כל אחד מתפרנס מיגיעו, הגוף מתפרנס מעבודת האדמה אשר עובד בגופו, והנשמה תתפרנס מיגיעות הכחות השייכים אל הנפש, היינו מהשכל והמחשבה הנמזג בנפש. אבל כל זה היה בהיותנו על אדמתנו אז היה כל צורך האדם לפרנסת גופו ובני ביתו הכל בא אליו מעסק גופו והנפש וכחותיה היו נקיים ומופרשים אל עסק התורה בהשכל וידוע אותו יתברך. לא כן עתה שאין בידינו עסק ידוע לפרנסת הבית לא מן הגורן ולא מן היקב לא מטל השמים ולא משמני הארץ כ"א חרישת הלב מבוקר עד ערב גם בלילה לא שכב לבו רק יחשוב ענין מו"מ איך ממרחק יביא לחמו וא"כ מייגעים אנחנו את נפשנו המשכלת להשיג פרנסה בעבור הגוף. וכבר המליצו ז"ל אין שני זרזרים ישנים על דף אחד (בראשית רבה ע"ה) כי אם לב האדם מלא מחשבות מעסקי הגוף ופרנסתו אין מקום לחשוב בנפשו מחשבות נכבדות בהשכל וידוע אותו יתברך אשר ע"כ נאמר עלינו שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין (ישעיה נ"א, כ"א) כי אם מחמת התהפכות המחשבות והתאבכותם ולזה נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לב מרב כל ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' וכו' במצור ובמצוק (דברים כ"ח, מ"ז-נ"ד) עד שאמרו חז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא בשלח פרשה ב'). וזהו שהתפלא המאמר אדם יסודו מעפר כו' ר"ל כי הנה כאשר יבוא איש הלך עובר אורח אל עיר ודבר אין לו עם אדם היתכן שיאבה ויבחר האורח להשתמש עם התושב. וזהו אדם הלא יסודו מעפר פי' כי הלא בא ממקום רחוק וגם סופו לעפר, א"כ אינו רק אורח ומה הוא עושה, בנפשו יביא לחמו היינו שהאורח ישתמש עם התושב ישמש עם הנפש על עסקי הגוף.¹

footnotes: ¹ אדם יסודו מעפר יש להמליץ בזה על דרך בעל עגלה עשיר ולעת זקנתו קרא אל ביתו בטלן מן הבטלנים אשר לבית המדרש ועשה עמו כתב שותפות שיהיו יחד חברים, ואחר אשר כתבו הכתב בקנין גמור ואחר המשתה אשר עשה לו אמר אל הבטלן עתה קום נא הכן את עצמך לדרך כי אתה תלך עם הסוסים על היריד ואני אלך לבית המדרש ללמוד. כן הדבר בהגוף והנפש אשר מצד הטבע ראוי אל הגוף לעמול על דברת צרכי הגוף והנפש יהיה כל עסקיה ברעיונות קדושות בהשכל וידוע בתורה ותפלה, והאדם עושה בהיפך הגוף עומד ומתפלל כורע ומשתחוה ונופל על פניו, והנפש הולכת אז לסחור ובעת התפלה תעבור ארחות ימים ממדינה למדינה ומעיר לעיר, וזהו בנפשו יביא לחמו מה שראוי אל הגוף איש האדמה לסחור ולהנשמה להתפלל ולהשכיל באמתו יתברך יעשה הכל בהיפך.

ודע כי יש ב' מיני שכורים, אחד. ממשתה היין, ב. מסמים קשים ומרים המבלבלים מוח האדם. וההבדל כי הנופל בדרך מרוב היין אשר שתה אין מי מתעורר להקימו, אבל הנופל השני הלא רבים יתרחמו עליו. כן העושר הוא סבה גדולה להטריד ולבלבל את האדם מרוח חכמה ודעת ויראת ה' וכן ההיפך העניות אמרו חז"ל עניות מעביר את האדם על דעתו כו' (ערובין מ"א, ב'). ובהיותנו בארץ ישראל היה הקטרוג עלינו כדבר הקטרוג. על המשתכר ביין כמאמר הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו כו' (ישעיה ה', י"א) ולא היה מי שיתעורר להמליץ בעבורנו על הבלבול הזה. וכמו שסיים שם לכן גלה עמי מבלי דעת כו' לכן הרחיבה שאול נפשה, לא כן עתה כי אם היינו קוראים היה לנו מליצים רבים כמאמר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ברכות ג'). וההבדל השני כי היין מבלבל המוח ומבלבל גם הלב כמאמר זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד', י"א) לא כן השני גם כי יתבלבל מלדבר צחות או כי הבלבול יפילהו ממעמדו, עכ"ז לבו ושכלו שלמים לשמוע את דברי חבירו המדבר אליו.

כן הדבר בהמרשיע מרוב טובה ותענוגים לא ישמע לקול מלחשים ומוכיחים כמאמר שנאו בשער מוכיח (עמוס ה', י') לא כן החוטא מרוב דחקו וצרתו אז אם איש יבוא ויוכיחהו הלא יכנסו הדברים בלבו, כמאמר אני ישנה ולבי ער (שיר השירים ה', ב'). וזהו תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה מרוב כל ועבדת כו' במצור ובמצוק כו', וזהו שמעי זאת עניה, וכי תאמר כי שכור הוא ולא יבין, לזה אמר ושכורת ולא מיין כ"א מרוב צרות:

עלינו התפלל החסיד ע"ה אליך ה' אקרא צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים כ"ח, א'). דע כי בשלחו יתברך את נפש האדם אל העוה"ז משמים ארץ היא בוכיה ומתמרמרת כבן הפורש מאביו למרחקים, אשר בהיותו אצל אביו איננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה מהמאכלים הערבים ומשקים יקרים ובגדי כבוד, ככל אות נפשו אבל כאשר יתרחק מן האב כאשר יחסר לו דבר אין לו מי שימלא לו דבר זה, ואביו מנחם אותו ומדבר על לבו הלא ידיך לא אסורות מלכתוב אגרת וכאשר יחסר לך דבר כתוב אלי והודיעני את אשר אתה צריך ואשלח לך, ויען הנער יאמר טוב הדבר אשר דברת אבל שאלתי ובקשתי מאתך אבי יקירי גם אתה אל תרף ממני מלדרוש את שלומי תמיד ע"י העוברים ושבים, תשאל את פיהם תמיד לדעת את שלומי ומעמדי ולא תבטיח נפשך כי תוכל לדעת את מעמדי ע"י אגרותי אשר תשיג מידי, כי כל זה כאשר אהיה במצב הבריאות ואוכל לכתוב אגרות אליך אבל דואג אני פן יקראני ח"ו מקרה חולי וטרוף הדעת ולא יהיה ביכלתי לבקש ממך ואני בעצמי לא אדע ולא ארגיש ברוע מעמדי מסבת טרוף הדעת ח"ו, לכן גם אתה אל תנח ידך מלשקוד ולדרוש עלי. וזהו מאמר הנפש אל אביה שבשמים אמת כי אליך ה' אקרא, אבל עכ"ז גם אתה צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ואני אהיה במעמד שלא אוכל לכתוב אגרות ונמשלתי עם יורדי בור. וזהו מה שאמר תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו (שם פ"ח, ג'-ד'). והכוונה בזה על דרך אחד בא אל בית רעהו ושמע תינוק מנגן ומתהלל כי יש לו אחד מתפוחי אדמה, וכאשר שמע זאת היה לבו מר עליו מאד לאמר עד כמה יגדל דלותו של בעה"ב זה אם התינוק ישמח בהשיגו ירק אחד.

וזהו מאמר האומה תבוא לפניך תפלתי, ואם רצונך לדעת מעמדי הטה אזנך לרנתי, שמע נא על מה אני מנגן ומזמר כי בהשיגו איזה מנוחה מעט מן המעט אז תרב שמחתי וששוני אשר באמת היא דלה ורזה עד מאד.

וזהו כי שבעה ברעות נפשי כו' משל לאחד שהיה הולך עם בניו בדרך ותעו במדבר והיו מוכרחים לאכול עשב הארץ, ואחר אכלם היו מרגישים כאב גדול במעיהם פעם בא אחד מבניו אליו והוא מתרונן ואומר אכלתי מן העשבים האלה ואין אני מרגיש צער במעי, התחיל אביו לבכות עליו ואמר צר לי עליך בן יקר כי כל עוד שאנחנו מרגישים צער מהאכילה הוא אות לנו כי לא נשתנו בנו סדרי הטבע אשר נמזג בנפשנו, אבל אתה עתה שאינך מרגיש עוד דבר אות הוא לך כי כבר נשתנה בך סדר הטבע אשר בבני אדם ונהפכת אל טבע חיות היער וא"כ אין לך עוד תקוה לצאת מזה.

הנמשל כי הקב"ה נטע בלב ישראל אהבה טבעיית אל התורה והחכמה והמישרים, ונמזג בנפשותינו ההרגשה ברוע העול והנלוז לבלתי נסבול כל טומאה וכל נלוז ומרע, עד כי נשמח על הטוב והישר ונתעב כל רע, כמאמר סעפים שנאתי ותורתך אהבתי (תהילים קי"ט, קי"ג) שנאתי קהל מרעים כו' (שם כ"ו, ה') ואני קרבת אלהים לי טוב אהבת צדק ותשנא רשע. והנה במעמדנו עתה כאשר יפגע ענין רע ואין נפשנו אל המעשה הזה יש לנו תקוה כי ישאר אלינו טהרת הנפש וטבע הרגשתה כמשפט אוהבי ה' שנאו רע, אבל כאשר אנחנו עושים רעה ואין אנחנו מרגישים כאב בנפשותינו להצטער על טמאתנו הוא אות ומופת על נפשנו כי משחתה בה מום בה.

וזהו כי שבעה ברעות נפשי פי' כי נפשי מסכמת על הרעות ואינה גועלת בהם וחלילה הוא אות כי וחיי לשאול הגיעו. וזהו שאמר הכתוב והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד. ונקדים מאמר ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן כו' אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים העם כשמעם את דברי התורה (נחמיה ח', ח'-ט'). והוא ע"פ משל לכפרי היה דר יחידי, ונפל לחולי גדול והיה הולך ודל בכל יום מכחות הגוף, ומשמן בשרו ירזה, ולא היה שם יודע ומבין לשער עליו כמה הוכחש מגופו, וגם הוא לא מצא בחינה להשערת הפחתת, ויהי כי הקיפו הימים והיה מחליף כח עד שהיה קם ממטתו והלך על משענתו אמר עתה אלך ללבוש את מלבושי ואלך ואטייל בחוץ, ויהי כאשר קרב אל המלבושים והתחיל להתלבש בהם אז התחיל לבכות, ויבך בכי גדול לאמר כי אנכי חשבתי בסור מחלתי ממני וקמתי ממשכבי שאני הוא כאשר הייתי בתחלה, ואני אני הוא הגבר אשר הייתי מאז בטרם נפלתי למשכב, עתה הלא עיני רואות כי דלותי מאד והמלבוש הזה אשר הייתי לבוש בו בתחלה כמה יש בו עתה סרח העודף, אם בארכו ואם ברחבו ואינו עוד כמדתי, אז היה ביד האומלל הזה לשער הכחשת גופו בכמות על ידי הבגדים אשר לו מאז וחפץ להתלבש בהם עתה, אז ראה ושיער כי נפל ממנו רב.

הנמשל כי ישראל כל הימים שהיו גולים בבבל לא היו מתאוננים רק על חולי הגוף וצרותיו אבל ההפסד אשר בנפשות מי היה נאנח או מי היה מרגיש להצטער ע"ז, ובהושע ה' אותם כי נרפאו ממחלתם ושבו אל אחוזתם ואל נחלתם באו שמה בגילה ורנן לאמר כי עתה המה כאשר היו בתחלה. אכן בראש השנה אשר נחמיה ועזרא הכהן אספו אותם אל רחוב אשר לפני שער המים והביא ספר תורה ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא כמביט במראה מלוטשת ורואה את עצמו איך חשך משחור תארו, וכדברי המשל שזכרנו שהתחילו להתעטף במלבושי התורה והמצות אשר קראו לפניהם אז עשו חשבון על עצמם ואז נתברר להם כי אינם עוד אותם אשר היו בתחלה, כי כאשר קראו לפניהם דבר מעניני היראה אז בחנו איך נתרוקנו ממנה, וכאשר שמעו קול הקורא מענין האהבה והנדיבות הקדושה והטהורה אז ראו כן תמהו כמה רחוקים הם מכל אלה כי אין עוד בנפשותם ממדות יקרות הללו כל מאומה, ועזרא אמר אליהם אל תתאבלו ואל תבכו כי יו"ט הוא, ואמר הטעם על הפלגת בכיתם כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה, כי רק אז שיערו בעצמם ההפסד העצום אשר בנפשותם. וזהו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות היינו רעות רבות בהשחתת הנפש וצרות ביסורי הגופות והנה יסורי הגוף ירגיש האדם על נקלה מעצמו ובשרו אבל רעות הנפש וקלקולה אמר עליה וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי בעת שיתבטל האדם מתורה ודאי לא ירגיש בהשחתת נפשו והפסדה אבל כאשר יפתח עיניו ויקרא בתורת האלהים ושום שכל אז ידע ואז יבין האמת כמה הפסיד מן המדות הנכבדות ומן הכחות היקרות אשר היו כנטיעים מגודלים בנעורנו.

אתה ה' היה בעזרנו. וחדש כקדם ימינו: