ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (י"ח, כ').

הנה מכבר זכרנו למעלה (בפרשת נח על מאמר קץ כל בשר בא לפני) מה שיש להעיר בזה וביאורנוהו שם על נכון בעזרת ה', ועוד לאלוה מלין בזה. והוא לבאר מלת כי הראשון שהוא אך למותר.

ואחשוב בהבנת הענין עם מה שנודע מחילוקי טבעי בני האדם ודתיהם כי שונות זה מזה, יש אשר מעודו לא נסה בסבלת המכאובות והתחלואות אף לא חלו בו ידים ולא שמע קול נוגש מעולם, ומשפטו אם יתן אדם ידו עליו יפער פיו ויצעק הוי הוי וישמיע בחוץ קולו כאלו הכהו מכה רבה. לא כן האיש אשר עדו ועברו עליו כמה פגעים וקורות מכאיבות לא תהיה נשמעת שאגתו בלתי אם תכבד עליו מכת מכהו למאד. והנה בסוג הראשון האמנם כי יחרץ לשונו וירעים בקול מקולו לא יחת אדם ולא יחרד לבוא אליו לראות ברעתו, מדעתו כי מטבעו כן הוא להיות צועק וגונח ואין רע, לא כן השני אם יתן בקולו רבים יחרדו לעומתו ויאתיו אליו מידעם כי אין מטבעו להיות כל כך מר צורח אם לא כי נגע בו חרב עד הנפש. וכמו כן בדבר שבממון, רצוני בעשיקת הנעשקים ראינו גם כן ההבדל הזה כי האדם הישר אשר מעודו לא פגע בשל אחרים כל מאומה בכמוהו אם יגזול אדם ממנו דבר יהי מה יהיה, נפשו ירעה לו וירבה בזעקה, לא כן האיש אשר ידיו דמים מלאו לעשוק אהב, אם לפעמים יהיה הוא עשוק מאחרים הוא לא יצעק זולת על דבר גדול, והשומע בקל יבחין כי לא דבר ריק הוא.

והן על דבר זה עצמו היה ענין הסדומיים כי כולם גזלו וחמסו איש את רעהו ואיש את אחיו כמוזכר למעלה, ואם כן ודאי כי לא היה מדרכם לצעוק כי אם על רעה רבה וזהו זעקת סדום ועמורה כי רבה, כלומר אם בסדום יזעיקו מרה כל כך, באין ספק וחטאתם כי כבדה מאד עד כי אין מקום להכילם.