ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה¹ ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך כו' (כ"ב, ט"ז).

footnotes: ¹ ובמדרש (במקומו) נסיון עשירי הוא וקורא אותו הדבר הזה למדת שאם לא עמד בזה אבד את הכל, וגם על מאמר קח נא את בנך כו' אמרו כן (סנהדרין פ"ט, ב') בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש. באור זה כי העמים הבלתי יודעים מה מטהור לב הצדיק הזה, היה להם מקום לומר על הנסיונות כי עשה אותם בעבור ההבטחות ואעשך לגוי גדול כו' והיה ברכה, ונסיון של אור כשדים שלא היה בו הבטחה יאמרו כי עשה ע"פ שכל כמו שקיים כל התורה ע"פ שכל לבד, אבל מעשה העקידה אין מקום לומר שעשה ע"פ השכל כי הלא באמת הוא היפך השכל כי הלא נצטוה אל תשלח ידך אל הנער, וזהו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. כלומר למעני עשית זאת לא מסבתך והשכלתך. ובמדרש עתה ידעתי עתה הודעתי לבריות כי ירא אלהים אתה רצונם לתקן מלת ידעתי שהוראתה לשון עבר, אם לא כי באמת הקב"ה ידע גם מכבר ומה היה לו לנסותו, אמנם מאמרו ית' כך היה בהנסיון הזה הודעתי לבריות את אשר ידעתי מכבר, וזהו יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך כו' אשר בההשקפה הראשונה לא ידענו מדוע דוקא בעבור הדבר הזה יגיע לו עוה"ז, אמנם הענין כך הוא כי התשעה נסיונות הראשונות אינם מבוררים לעיני הזולת כי עשה אותם למען שמו ית' באהבה רק הצופה נסתרות הוא לבדו יודע תעלומות ובוחן כליות ולב שלא עשה לתקות פרס, לכן ראוי לשלם לו שכרו ג"כ בדרך זה שלא יראה עין הזולת כמאמר מה רב טובך אשר צפנת כו' למען לא יהיה קטרוג עליו, אבל במעשה העקידה ראו כלם והגידו צדקתו והכירו שלמותו, נכון וראוי ג"כ לשלם לו שכר גלוי לעיני הרואים בעוה"ז שלא יהרהרו אחר מדת הדין, וזהו יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. הערהויש להמתיק הדברים עוד יותר ויתבאר מאמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כי הנה מה שאמר לו הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו הראשונות אין בהם ממש, כוונתו יתברך היתה להגדיל אליו ענין הנסיון, לאמר לו ידעתי כי בני אדם אומרים כל הנסיונות הקודמים לא היה בהן ממש אחר שהצלתיך מכלם ולא נגע בך רעה, וזאת ידעת מתחילה דאית אלהא די יכול לשיזבותך, אבל אם יתברר שיצמח רעה מהנסיון לא היה עומד בו, על כן שמע בקולי וקח את בנך והעלהו לעולה וידעו הכל כי אתה מוסר עצמך למיתה גם אתה גם את זרעך. והרצון בהצעה זאת אם יעשה רק לצאת ידי הבריות שלא לקלקל הראשונות ושלא יפזרו כלם בצדקתו אז כאשר ישלח אליו מלאך לומר לו אל תשלח ידך אל הנער הי' מקום אל אברהם להרהר מה יאמרו הבריות עתה ודאי יאמרו שהיה חס על בנו יחידו וממילא לא נשאר לו מכל הנסיונות כי בהראשונות ידע כי יצילהו, אבל ענין רע לא יאבה לעשות למענו יתברך. אכן אברהם עם בר לבבו לא שת לבו גם לזאת ועשה כדברי המלאך ולא שלח ידו לבנו, אשר מזה מוכח שעשה הנסיון רק למען כבודו יתברך ולא לצאת ידי הבריות, וזהו אל תשלח ידך אל הנער כו' כי עתה כאשר לא תעשה לו מאומה ידעתי כי ירא אלהים אתה שאין אתה ירא רק מפני האלהים ולא חשכת את בנך את יחידך מלהקריב אותו רק ממנו ומסבתו מפני כבוד שמי, לא מפני מאמר הבריות, כי אם הבאת אותו לעולה מפני הבריות לא היית שומע לקול מאמר אל תשלח ידך אל הנער. ומעתה הראה אברהם אבינו עליו השלום בנסיון זה ב' ענינים א'. כי רצה לשחוט את בנו יחידו ב'. במה שלא שחטו ולא היה דואג על דברי הדוברים על צדיק עתק. וזהו יען אשר עשית את הדבר הזה הוא הנסיון השני מה שלא שחטו ולקח איל תמורו. וגם אשר לא חשכת את בנך ורצית תחילה לשחוט אותו, כי ברך אברכך ברכה כפולה ומכופלת. לפום צערא אגרא מדי דברי בזה עלה על לבי באור נחמד על מאמר דוד המלך ע"ה הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך (תהלים קי"ט, ל"ח). דע כי הרמב"ם ז"ל בא ועשה פשר דבר בין התורניים עם דעת החולקים להכריע ואמר (בששי משמונה פרקיו) אשר במצות שכליות כמו גניבה גזילה טוב שלא יתאוה כלל כמאמר ואוהב חמס שנאה נפשו (תהלים י"א, ה'), כלומר אע"פ שאינו עושה. לא כן מצות שמעיות היינו שהמה רק דרך חוק אשר שמירת החקים מורים על יראתו את אלהים יתב' כמ"ש הספורנו על מאמר (קדושים) את חקותי תשמורו, כי ההוראה אל יראת אלהים היא שמירת החוקים, כי השומר מצות הנודעים בטעמם וישרם עליו לא יגיה אור ושביבי יראתו ואמונתו כי אולי הוא עושה כל אלה מסבת הערת שכלו ובינתו לבד, לא כן השומר את החוקים באין ספק נתעורר אל שמירתם רק מסבת יראתו ואמונתו וכמו שכתבנו בחבורנו על האגדה באור מאמר (סנהדרין קיא) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק למי שלא קיים אפי' חוק אחד כי אחר שאינו חפץ בדבר שאין שכלו מחייבו זה יורה שאין בו יראת שמים ומה שהוא מקיים המשפטים הוא רק בעבור הסכמתו ושכלו לא מצד מוראו את השם הנכבד (עיין ברית אבות דפוס ווארשא יו"ד א') לכן יפה שאל ואמר הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך היינו היה בעזרי לקיים המצות אשר ליראתך היינו לקיים החוקים אשר הוראתם על יראה כי במצות השכליות לא יתכן לבקש עזר כי במצות כאלה הלא ראוי לאדם שלא יתאוה כלל כמאמר הנזכר ואוהב חמס שנאה נפשו, לא כן בשמירת החוקים כבר אמרו אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אבל אפשי ואפשי ואבי שבשמים גזר עלי.

הנה מכבר העירו רבים מהמפרשים עליהם השלום על השנות קריאת המלאך אל אברהם פעמים, כי מה תתן או מה תוסיף קריאה השניה על הראשונה, גם מדוע יפקד בקריאה השנית מלת ממני. וכדי לבוא אל הענין נזכירה נא דבריהם ז"ל במדרש (פרשתנו): אל תשלח ידך אל הנער התחיל אברהם תמה אין הדברים אלא דברים של תמה אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר אל תשלח ידך אל הנער אתמהה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה (תהילים פ"ט, ל"ה) כשאמרתי קח נא את בנך לא אמרתי שחטהו, אלא והעלהו לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימית דברי ועתה אחתיני' (פרשה נ"ו, ח'). וכלל הענין הוא כי האמנם חפצו יתברך היה באברהם שיעמוד על הנסיון הנורא ההוא להקריב בנו יחידו לפניו, עם כל זאת היה יקר דמו בעיניו כמאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קט"ז, י"ז). אבל הנה שתי אלה אין מקום להם שיתקיימו יחדו כי אם רצה יתברך באברהם לנסותו אם ימצא לבבו נאמן בדבר הזה ההכרח הוא לחשוך את יצחק ולקפוד כאורג חייו, אולם אם היה באפשרי שיעמוד אברהם בנסיונו וגם יצחק יעמד חי לפני ה' אזי היה לו יתברך גיל ונחת על אודות שניהם. והדרך לזה הוא עם מאמר רז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קידושין מ'). ובודאי אין כוונתם ז"ל על רעיון הלב שעבר עליו לעשות איזה מצוה שיהיה נחשב כאלו עשאה, וכאשר האריך בזה הרמב"ם ז"ל ואחריו, כל אדם משכיל ימשוך כי העברת הרעיונים מאפס ותוהו נחשבו ואינם פועלים מאומה, וכמליצת הנביא עליו השלום העולה על רוחכם היו לא תהיה (יחזקאל כ', ל"ב). אבל רצונם ז"ל על המחשבה וההסכמה ההחלטיית שגמר בדעתו לעשות המצוה וחפץ בה בכל לבו ומשתוקק לעשותה, וכבר הסב והתנועע אליה אך על ידי איזה מקרה נאנס ולא הספיק לעשותה, או אז מעלה עליו יתברך כאלו עשאה.

והן על דרך זה היה ענין אברהם בנסיון העקידה כי אם היה ענין העקידה ביד אברהם אבינו עליו השלום כמוכרח לעשותו באין מנוס ובלא רצון, עם כל זאת היינו יכולים לומר שעמד בנסיון ועשה מצות ה' יתברך גם שהיה כמוכרח ועומד כי לא פורש איך יעשה המצוה אם מאהבה או מיראה או מוכרחי בלא רצון, רק אם היה אברהם מוכרחי לא היה מקיים המצוה בלתי בעשותו המצוה בפועל כי אם לא בפועל אין בידו מאומה כי מחשבה לא היה לו שיהיה מקום לומר מחשבה כמעשה, והיה ההכרח לעשות על כל פנים המעשה ואז היה יצחק נשחט ואבד צדיק מן הארץ. אמנם בנסיון זה ראה הקדוש ברוך הוא באברהם כחו הגדול שיהיה מעתה מקום יתקיימו שניהם, ביד אברהם תהיה המצוה בשלימות, וגם יצחק ישאר חי, כי אחר שהשמיעו יתברך מה הוא שואל מעמו כמה זירז את עצמו ואיך היה חרד על דברו יתברך לעשותו ברב המהירות והזריזות עד שהעיר השחר למהר ולהחיש מעשהו מרוב תשוקתו לעשות נחת רוח ליוצרו. ואחר כי ראה יתברך בלכתו מעדנות בשמחה וגיל כהולך למשתה בנו (וכמוזכר למעלה) ובידו מאכלת אש ועצים ועיניו נשואות וצופות על המקום אשר אמר אלהים בתשוקה נפלאה, ובבואו שמה ערך העצים והאש ועקד בנו כשה לטבח, ולקח המאכלת לשחטו וה' יתברך בהשקפתו כי נכון הדבר מעמו וממהר לעשותו קרא ואמר לו רב לך אל תשלח ידך אל הנער, כי כבר רצה אלהים את מעשיך ולמה עוד על חנם תחשוך מעתה בנך הרך והיחיד מעולם, יחיה לעבודת שמים.

וזהו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כלומר כבר ידעתי וגלוי לפני תום לבבך ומה לך עוד עשות הדבר בפועל ולפגוע בהנער. וזהו דברי המדרש העלהו אמרתי לך אסיקתיה וקיימית דברי אחתיני', כלו' אין עוד מהצורך לדבר יותר כי כבר נשלם נסיונך בעבור המעשים שעשית עד הנה עם נקיון רוחך ובר לבבך. משא"כ אם לא היה אברהם עליו השלום מזרז עצמו חושים בתשוקות מאושרות כאלה, אך ילך בעצלתים ובבכי יבוא אל המקום ההוא ודאי לא היה נשלם נסיונו בלתי עדי עמדו על גמר מעשהו בפועל והיה מההכרח לחשוך את יצחק וכמדובר.

ועל זה הוסיף ה' יתברך לשלוח אמרתו שנית אל אברהם בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה, כלומר עמדת על הנסיון הזה והנה הוא בשלמותו, גם ולא חשכת את בנך את יחידך, כלומר גם את בנך יצחק לא חשכת מן העולם, ועוד הוא נשאר חי ושלם לפני. לכן לא אמר ממני כמו שאמר תחילה וזאת היתה לך על ידי אהבתך מצות בוראך מתשוקתך לקיים מצותיו בשמחה ובטוב לבב נחשב זאת למעשה, לא כן אם היית הולך בלא רצון רק כמוכרח לא היה נשלם המצוה כי אם במעשה בפועל. ואם הייתי אומר לך אל תשלח ידך אל הנער לא היה בידך מאומה לא מחשבה ולא מעשה, עתה המצוה עשית כמעשה בפועל, וגם יצחק נשאר חי על ב' אלה המשפט הוא כי יהיה שכרך כפול ומכופל, וזהו כי ברך אברכך כו'.

ועם דברינו אלה יתבארו דבריהם ז"ל (ילקוט במקומו): בשעה שלקח אברהם עליו השלום את המאכלת התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית, וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבין קרבנות וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק. אשר לכאורה לא ידענו ענין התיחסות הב' כבשים אל מעשה העקידה, גם מה עילת זכירת העקידה אל הקרבנות שיקריבו הם. וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים דברי המשורר האלהי עליו השלום לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך, כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות (תהלים מ"ד, י"ט-כ'). ובההשקפה הראשונה הוא כפול הדברים במלות שונות ומשוללי המובן. ובגמרא: ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות (ברכות י"ז, א'). וכלל הענין הוא עם מה שידענו כי עיקר שלימות המצוה הוא בהצטרף אל המעשה מחשבה הטובה והטהורה וכוונות רצויות ומעולות. אך מרב טובו וחסדו יתברך הלא לקח מידינו גם מצוה הנעשית בלי טהרת הלב וזכות המחשבה (וזאת עלתה בידינו מעתירת חסידו יתברך דוד המלך עליו השלום ומעשה ידינו כוננה עלינו (תהלים צ', י"ז) וביארו ז"ל בספר הזוהר (יתרו צ"ג, ב') אפילו אי לאו תמן רעותא דלבא וכו' עיין שם) וכמו שמובא למעלה, גם אם אין להאדם רק המחשבה הטובה והסכמת הלב, והמעשה שלילה מאתו על ידי איזה סיבה כאשר יעידון ויגידון דבריהם ז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קידושין מ').

והנה ב' חלקי המצוה (המעשה והמחשבה) להם ב' סוגי מפסידים והמפסיד המחשבה אין בידו להפסיד המעשה, וכמו כן המפסיד המעשה לא יפסיד המחשבה בלתי אם ב' המפסידים האלו יקבצו ויבואו יחדו, אזי כל אחד עושה את שלו ופועל פעולתו ועל ידי זה יהיה נפקד גם המעשה גם המחשבה. והוא כי מכבר ידענו אשר על הרוב אין ביד היצר הרע כ"א להפסיד טוב המחשבה וטהרת הכוונה אבל לא יפתה את האדם לעשות זר מעשהו, או לבלתי עשות איזה מצוה מהמצות, לאכול ביום הכפורים או חמץ בפסח, וכדומה. אמנה חלק המעשה אליה מפסידים אחרים אשר יניאו אותה, ומה גם כי מיום גלינו מארצנו אדמת הקודש חסרנו רבים מהמצות המעשיות התלויות בארץ, ותורת כהנים וכאלה, אשר דורש אין להם. גם קצתם נעדרו על ידי מניעת האפשרי ימי היותנו בארץ נכריה. ועל כן כעתה הלא שניהם כאחת יפגשו זה יצוד ציד המחשבה וזה ילכד המעשה, עד כי לא נשאר כל מאומה לפנינו. וזה שאמר ר' אלכסנדרי האלהי עליו השלום גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כו' כלומר מסבת שניהם ערומים נותרנו מכל. וזהו שבא המשורר עליו השלום בקובלנא ואמר לא נסוג אחור לבנו (מוסב על חלק המחשבה וכוונת הלב) כלומר מצד עצמנו לא היה נפקד מאתנו זכות המחשבה וטהרת הלב, גם ותט אשורינו מני ארחך (ומלת לא, תשרת לשניהם כמו שכתב הראב"ע עליו השלום) כלומר בפועל כי גם שלילות חלק המעשה גם היא איננה מצדנו ומסיבתנו. ואמר בטעם הדבר כי מפסידים רבים סבבונו המה יכלו לנו והמה היו בעוכרינו, האחד כי דכיתנו במקום תנים כלומר על אדמת זרים וזה הוא העילה לשתעדר המעשה, והב' ותכס עלינו בצלמות הוא היצר הרע (כמובואר במדרש ריש מקץ) הנמסך ברוח האדם לציד המחשבות.¹

footnotes: ¹ וזהו שסיים על זה ואמר אם שכחנו שם אלהינו כו' הלא כו'. כלומר בא ליתן מופת חותך אשר מסיבתנו לא היה נגרע דבר, והעד - כי המצוה שהיא חופשיית מב' המפסידים האלה הלא היא שמורה ועומדת ביד כל אדם והוא מצות ידיעת אלהותו יתברך והאמונה בו, שאין בכח בשר ודם לשלוט על רעיון לב האדם המאמין והמכיר להפסידה ממנו, וגם מיצר הרע היא חפשיית כמו שאמרו ז"ל יצרא דעבודה זרה נכיס, ומזה יבחן כי כל המצות היו שלמים אתנו במעשה ובמחשבה לולא ב' המפסידים האלה. וזהו לא נסוג כו' ותט כו' והעד אם שכחנו כו' הלא אלהים יחקר כו'. והבן:

ומעתה יזהירו דברי הילקוט הנזכרים לעיל בשעה שלקח אברהם אבינו את המאכלת התקין הקב"ה שני כבשים, והוא עם הכלל הנאמן המונח אשר עיקר שלמות המצוה הוא בהשלמו לה ב' החלקים המחשבה והמעשה, ולא כן היה באברהם עליו השלום כי לא באה מחשבתו הטובה לידי מעשה בפועל בדבר העקידה. אי לזאת ראה יתברך והתקין ב' כבשים בלקחו את המאכלת, ממש על דרך כשיעשה אחד לעצמו בגד חדש ונשאר ממין סחורה ההיא כאמתים ושלש מדרכו שלא להפסידו אבל יצפינו ויתנהו שמור אתו עד כי יצטרך לעשות לבוש לאחד מבניו הקטנים, או אז יקח בחנות עוד מעט מזה המין ויצטרף גם הנותר מאז ויעלה לבגד שלם. כן הדבר בענין העקידה כי אברהם עליו השלום התקשט עצמו לעשות אותה עם עוצם תשוקתו וטהרת לבבו במחשבות מעולות לעשות רצון יוצרו יתברך (כמובא למעלה) אבל הוא יתברך עיכב על ידו מלבצע מעשהו ולהביאה אל הפועל. ולזאת היתה מחשבתו היקרה והמעולה הזו מרחפת ומעופפת על בלי מה כי לא נתנה אלהים לנוח על גמר המעשה. על זה ראה יתברך והכין מאז לבניו אחריו עבודת הקודש מעשי הקרבנות, והם גם כי מקוצר השגתם ודלת ערכם לא יהיה בידם לצאת ידי חובת המחשבה והכוונה הרצויה הצורך אליהם (כאשר הפליגו ז"ל בהם) הוא יתברך יצרף למעשי ידיהם מחשבת אבינו היקר אברהם עליו השלום ועל ידה תשלם עבודת קדשנו במחשבה ובמעשה ויחדו יכוננו.

וזהו בשעה שלקח אברהם את המאכלת התקין הקב"ה שני כבשים וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבין קרבנות וקורין המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק כי בקריאתם צפונה לפני ה', בא הרמז הלא עם ה' הוא המחשבה המעולה הצפונה אתו וכמוס עמו מאת אבינו אברהם עליו השלום, על כן צפונו ישבעו בניו ויתרונו לעולליו אחריו. ולך נא ראה קורא ישר איך דברינו אלה יכונו יחדו לעומת המחברת מבעל המסורת (בפרשתנו) לשחוט ב' ויקח את המאכלת לשחט את בנו לשחוט אליהם העולה (יחזקאל מ', ל"ט) והרצון כי ענין העקידה ימלא מעשי הקרבנות בשלמות הנרצה. ויצדק בזה מה שחסר הכתוב במלת לשחט בעקידת יצחק לכותבה בלא ו' על כי נעדרה השחיטה בפועל, ושם בשחיטת הקרבנות כותב לשחוט מלא ו' יען כי עבודת הקרבנות ושחיטתם מתמלאת ונשלמת בתכלית עם מחשבה טובה המצורפת להמעשה מסבת כי נגרע מעשה השחיטה בהעקידה. והבן.

עוד באופן אחר יתבאר מה שהכפיל הכתוב בקריאת המלאך אל אברהם פעמים ועל מה שחסר מלת ממני בקריאה הב', בשנעיר תחילה על שאלה אחת קטנה והיא עם המוזכר למעלה מהפלגת ששון אברהם בעקידת יצחק עד שאמרו במדרש היה דומה בעיניו כאלו מוליכו לחופה (ומה גם לפי דברינו (בקול יעקב באבל כבד) כי אברהם עליו השלום חשבה לטובה נפלאה מאת ה' יתברך יען כי כל ישעו וכל חפצו להעמיד תולדות היה אך להניח אחריו בן כמותו שימלא אחריו בעבודת שמים למען ינחת בו יוצרו ויען כי אין האדם בטוח בעצמו כל מספר שני חייו כמארז"ל אל תאמין בעצמך כו' (אבות ב') על כן כאשר צוה אותו אלהים קח נא כו' להקריבו לריח ניחוח לפניו יתברך שמח לבו ויגל מאד כי בשעה קלה ישיג תכלית הנרצה, מה שיכבד על האדם להשיג בכמה שנים). ואין כאן מקום לומר כי חס ושלום לא יחוייב לו שכר על מעשה העקידה בשכבר החליטו ז"ל לפום צערא אגרא (אבות ה'). וכבר זכר הרמב"ם ז"ל (בשמונה פרקים פרק ו') דעת התורנים עם שכנגדם מי הוא הראוי לקיבול שכר יותר אם החסיד המעולה שנפשו אותה מעודו לכל הטוב לפני אלהים, או המושל ברוחו וכובש את יצרו, וסמכו דעתם במאמר הנזכר לפום צערא אגרא.

ונאמר בהתרת השאלה הזאת האם אמנם המושל ברוחו ראוי הוא להרבות מתן שכרו לפי צערו הגדול המגיעו עד כי יעשה איזה מצוה מהמצות ויביאה מכח אל הפועל, עם כל זאת החסיד המעולה מעריך אותו יתברך לעומת המושל ברוחו על כל הפחות. ונבינהו בדמיון שר אחד היה צריך איש משכיל ומצליח להפקידו על אודותיו ועסקיו וכל יש לו בבית ובשדה למען יכלכל דבריו במשפט, ושידע לגדל ולדות מבהמות ועופות, ולאסוף תבואות, לצבור בר, ולחם ומזון, יין ושמן, וכדומה עד שלא יצטרך לקוח דבר מאחרים. ויתן השר מועצות בנפשו איה איפה ימצא איש מעולה כזה ואיככה ינסהו בכל אלה, ועלה על רוחו לשוט בארץ ולהתהלך בה אולי יזדמן לפניו איש כזה. ויהי בדרך במלון בבית אחד מהפחות הכפריים שאל ממנו לערוך לו שלחן מיני מאכלים ומשקים לרוב כמשפט השרים, ויעש לו כן ויאכל וישת וייטב לבו, ויהי בבוקר שאלו כמה הוצאת עבורי, וערך לו חשבון מכל דבר ודבר, מהעופות, ובשר בהמה, חמאת בקר, וחלב צאן, יין ושכר, וכמוהם והעלה אותם בדמים, באמרו הן קניתי כל דבר מן השוק. ויסע השר הלאה ויט גם כן אל אחד הפחותים ללון שם ועשה לו כמשפט הראשון, וכאשר שאל אותו על סכום ההוצאות, השיבו מה אשאל מאת אדוני או מה אחשב אם לא הוצאתי מאומה, כי לא קניתי שום דבר מן השוק אך מעמל נפשי היה לי כל אשר שאלו עיניך, ובתבונות כפי עשיתי לי כל החיל הזה. השר בשמעו דברי האיש שמח לבו ויגל מאד, ויאמר אליו הלא אצלתי לך ברכה פקיד ונגיד תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל הנלוים אלי, כי אותך ראיתי משכיל בתהלוכות עניני עסקי בבית ובשדה כאשר חפצתי. אחר כך אמר השר אל לבו הלמען אשר זה האיש הטיב עמדי במה שלא הוציא עליו מכספו יקופח שכרו, הלא נחת לי מזה יותר מן הראשון על גודל השכלתו ורוחב לב בינתו כי בכמוהו חפצתי, ואם כי אין אתי לשער על מה שמגיע לו בעבור לא הוציא מאומה, עם כל זאת למה יגרע הוא עוד מן הראשון אשר גמלתיו בכסף מלא כפי הוצאותיו, יבוא גם הוא ויטול שכרו על כל הפחות כסכום אשר לקח הראשון.

הנמשל כי האמנם הכובש את יצרו אשר נפשו מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם ומתנגד בפעולותיו אל מה שיעירוהו אותו כחותיו ראוי הוא לשכר גדול לפי צערו שמשיגו עדי יעשה אחת ממצות ה'. ולא כן החסיד המעולה הנולד בטוב אשר מעודו נפשו מתאוה לכל הטוב בעיני ה' עד כי יערב לו כל דבר גם מהקשות לקנותם קנין עצמי בנפשו, והיה הראוי להמעיט בשכרו עליהם כי על נקלה יעשה אותם בטוב לבב בלי עמל כבישת היצר. אולם הלא יערב לו יתברך וימתק לו עצת נפשו של החסיד ומעשיו ופעולותיו הרבה יותר מהכובש את יצרו, בגלל כן הקב"ה מעריכו נגדו לכל הפחות כי מדוע יגרע הוא ממנו ולמה יקופח שכרו בשגם לא טרח ועמל על עבודתו.

הוא הדבר באברהם עליו השלום בשגם הלך שמח לעשות רצון מצוהו ונפשו אותה לעשות מעשהו, עם כל זאת אין נגרע דבר מרב השכר הראוי בענין כזה לאיש אחר המושל ברוחו כי לא נופל הוא ממנו וכמדובר. ועל כן אחר שאמר לו יתברך אל תשלח ידך כו' כי עתה ידעתי כו' וכביאורנו למעלה, פרט לו עוד ואמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה, רצה לומר אתה עם אמון לבבך היה ערב עליך הדבר לעשותו ולא חשכת את בנך את יחידך, כלומר מפאת נדבת לבך הטהור ולא מצד ההכרח מה ששמתי עליך הדבר לחוק (אשר על כן לא סיים במלת ממני שהיה הוראתה כי אך למענו יתברך עשה הדבר) לזאת הנה שכרך אתך כי ברך אברכך כו', גם כי היה הדבר לאברהם עוד לטובה וחנות מאת ה' יתברך (וכמו שזכרנו בפתח דברינו) כי אך את זה חפץ ה' ואך בכזאת יתפאר וכנזכר לעיל.

ועם דברינו אלה מה ימתקו בפינו דברי המדרש (ריש חיי) למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לומר לך כי על ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה פרחה נשמתה ומתה. אשר לכאורה לא ידענו צורך הסמיכות בעבור הוראה הלזו, כי מה יתן ומה יוסיף דעת בזה. אבל לפי האמור אשר אברהם עליו השלום גם כי עליו היה דומה דבר נסיון העקידה כהזולת ממצות ה' במאזנים ישאו יחד, עם כל זאת ה' יתברך העריכו במתן שכרו נגד אדם אחר כמה תכבד עליו הדבר וכמה היה הצורך אליו לכבוש את יצרו והצער הגדול שהיה פוגעו בענין כזה. עתה הנה אל מי ידמהו ואל מי יעריכהו, כי מי כמוהו רחום ומי הוא זה שחננו ה' למאה שנה בבן יקר כיצחק, ומי כהחכם יתברך יודע פשר דבר להעריכהו מול שרה אם יצחק כי כמוהו כמוה, והיא בשמעה מבנה שנזדמן לשחיטה פרחה נשמתה ומתה מהפלגת הצער. ואם כן אם הצער הלז הסב כל כך על שרה אמנו להיותה בלתי מצטוית מאת ה', דון מינה כי גם אם היה מצוה יתברך לאדם הבלתי נלבב כמוהו ולא נאמנה את אל רוחו כל כך, גם אם היה עושה מצות ה' אבל בלתי ספק כי היה מרגיש הפלגת הצער ההוא והיה מהצורך לו לכבוש את יצרו ולסבול כל הצער ההוא בשביל לקיים מצות ה'. ובכזאת הוערך אברהם עליו השלום ועל זאת יורה הסמיכות להעריך ולהגדיל חפץ אברהם במצות ה' והפלגת שמחתו בה ואיך יערך שכרו. והבן.

עוד ביאור על זה בשום לב אל מה שנתברך פה והרבה ארבה את זרעך אשר מכבר ברכו יתברך בזה (פרשת לך) ושמתי את זרעך כעפר הארץ כו' וזולתו, ואם כן לברכה מה זו עושה הלום. ונקדים לזה מאמר רבותינו ז"ל (בילקוט יתרו) ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, אמרה כנסת ישראל רבון העולם כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו כו' ולכאורה יפלא מה ראו ז"ל להוציא מלת נעשה מההוראה הפשוטה ולפרשנה על בנין נפעל כבר נעשה אתמהה.

ואחשוב כי גם הם ז"ל הניחו מלת נעשה על ההוראה הפשוטה, אבל הורו לנו בזה כוונה עמוקה כי הלא יש לשאול על עם בני ישראל איך מצאו את לבבם ואיך ערבו אל נפשם לדבר גדולות כאלה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מי לנו גודל מיעקב עליו השלום שנענש על אמרו וענתה בי צדקתי ביום מחר כמבואר ברז"ל וכמאמר אל תאמין בעצמך כו'.

אבל הבנת הענין הוא עם מה שידענו ממאמרם ז"ל מעשי אבות סימן לבנים ובמקום אחר מעשי אבות ירשו בנים. והוא כי מבואר במדרש בשעה שגדרה שרה אמנו את הערוה אצל אבימלך ממנה זכו כל בנות ישראל לגדור ערותן במצרים, וכן יוסף וכל הקדושים אשר בארץ העמדו בנסיונות הקלו על בניהם אחריהם, וכעדות החכם מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ', ז') וכמאמר חלקם בחיים כו' עד והניחו יתרם לעולליהם (תהלים י"ז, י"ד) כלומר חלקם וכח זכות מעשיהם הוא נשאר ועומד בין החיים כי על נקלה ילכו גם המה לבטח ודרכיהם בנתיבות זו הלכו ובעקבותם הנודעו ועל דרך שזכות אבותם מסייעתם.

והוא מה שאמרו (במדרש שיר השירים) שחורה אני ונאוה (שיר השירים א', ה') שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי (פרשה א' ל"ה) כלומר לא היינו נחשבים מאומה במעשינו לולא שאבותינו הקדושים שפעת אור מעשיהם מתנוצץ בנו וזורח עלינו כי המה המציאו בנו פרי דרכם בקודש ומאז דרכנו סלולה לפנינו ועל נקלה נלך בה.

וזהו שרצו ז"ל בילקוט הנזכר לעיל כל אשר דבר ה' נעשה אמרה כנסת ישראל רבון העולם כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו, רצונם בזה להביננו איך מלאו את לבבם להשיב כדבר הזה יען כי סמוך לבם ובטוח כי יהיה לאל ידם לקיים כל אשר ידבר ה' באמרם כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו ובזאת כבשו הדרך ויסולו המסלה לפנינו כי מעשי אבות ירשו בנים וכמדובר. ואולי זהו הרצון במאמר רז"ל ההוא צדוקא דחזיא לרבא כו' אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו, אמר ליה אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג') (שבת פ"ח, א') כלומר תומת הישרים (המה האבות) תנהל את בניהם בדרך אשר דרכו בה.

והוא הענין בנסיון העקידה כי אין לנו לחשוב אשר אך לבעבור נסות אותו בא אלהים כי אל דעות ה', אבל רצה באברהם עליו השלום בכל הנסיונות אך למען יכין צדיק ויניח יתרונו לבניו אחריו וכנזכר לעיל. וזהו המרומז במה שאמר לו יתברך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, הרכיב המאמר מהוה והעבר כי מלת ידעתי הוראתה מכבר ידעתי להורות מה שעשית עתה אנכי ידעתיה מאז (וכמו שפירש השר אברבנאל) והיה הנסיון בזה אך למותר, אבל הרבה טוב פעלתי בזה לבניך אחריך ולמענם הסבותיך לכל אלה.

וזהו בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה כו' כלומר האמנם למעני לא היה הצורך לנסות אותך כי רואה אנכי וידעתי את אשר עם לבבך, אולם עיקר תועלת הנסיונות הוא לבעבור בניך אשר יקומו אחריך, והוא אך עם מה שעשית בפועל לא כן עם בר לבבך בלעדי המעשה לא היית פועל מאומה לבניך. וזהו יען כי עשית את הדבר הזה כלומר בפועל, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכדברינו.