ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (ט"ו, י"ב).

ראוי להעיר בזה, א'. וכי שרה אמנו היתה חס ושלום מקטני אמנה, ב'. מלת היתה חסרה מובן כי מהראוי היה שתאמר אחרי בלותי תהיה לי עדנה, ג'. הלא מכבר אמרו רז"ל (בבא מציעא פ"ז) שבאותו יום פרסה שרה נדה (וכבר העירו בזה מגדולי המפרשים עליהם השלום), עוד מהצורך לשית לב אל מה שאמרו ז"ל (שם) שינה הכתוב מפני השלום כי שרה אמרה ואדוני זקן וה' אמר למה זה צחקה שרה כו' ואני זקנתי, כי יפלא מאד להפך ולשנות ולומר מה שלא אמרה היא גם אם מפני השלום. גם מה שסיים הכתוב למועד אשוב אליך כו' לכאורה שפת יתר הוא כי מה יבצר במאמר היפלא כו'.

ונאמר בהבנת הענין בהזכרת מאמרם ז"ל: ת"ר ארבעה צריכים חיזוק וכו' ואחד מהם תפלה מנין שנאמר קוה אל ה' כו' (תהילים כ"ז, י"ד) (ברכות ל"ב, ב'). וטעם הדבר הוא כי לא כמדת בשר ודם מדת אלהינו יתברך. כי בשר ודם כשיצטרך להושיע את רעהו ולהיות לו לעזרה מאיזה מקרה שקראהו כמו להוציאו מן הבור שהוא אסור שם ומבתי כלאים או בחלותו להמציא מזורו, מדרכו ליתן מועצות בנפשו באופני סבת הצלתו להחיש מפלט לו ולמהר רפואתו טרם תכבד מחלתו עליו וטרם יבואו המים עד נפש, כי אז תהיה רפואתו והצלתו רחוקה ממנו. אבל לא כן מדתו יתברך כי לאל ידו לתת נדבת ישועתו במעט קט ובפתע פתאום וכמבואר (במדרש ואתחנן) בנוהג שבעולם בשר ודם עושה לו פטרון שהוא מתקיים עליו, והוא נתפס באנקליטון, הלכו ומצאו לפטרונו ואמרו לו נתפס בן ביתך, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג היכן הוא והיכן פטרונו. אבל הקב"ה אינו כן אמרו לפניו מלאכי השרת נתפס משה בן ביתך, אמר להם אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא עומד לפני פרעה, הרי הוא יוצא ליהרג, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג והצילו הקב"ה, מנין שנאמר ויצילנו מחרב פרעה (פרשה ב', כ"ט). כלומר כשהיה כבר החרב על צוארו אז הצילו יתברך ועשה צוארו כעמוד השן, כי כן הוא מדתו יתברך להושיע ברגע האחרונה וכהרף עין.¹ ועל כן צדקו רז"ל במה שאמרו ארבעה צריכים חיזוק כו' כלומר הבוטח בה' מהצורך אליו התחזקות הלב ואמונה גדולה יען כי לא תתראה ישועת ה' עד גמר הענין.

footnotes: ¹ אשר על כן אמר המשורר יגמר נא רע רשעים כו' מגני על אלהים (תהלים ז' י'-י"א) כלומר הקב"ה מניח להרשעים שיתעוללו עלילות ברשע ויעשו פעולת שקר עד כי יעמדו על גמר הענין ואז ישלח עזרו מקודש ויכונן צדיק:ובמדרש אצל בקיעת הים שצעקו ישראל לה' טרם נבקע לפניהם והוא יתברך אמר אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (בשלח) ואמרו רז"ל (במקומו): אין לכם אלא ליסע מן היבשה אל הים. והוא כי לכאורה יפלא על עם ה' מדוע לא נתאמת אצלם כי עשה יעשה ה' עמם תשועה אחרי רואם המופתים הנוראים שעשה בפרעה ובכל מצרים לעיניהם. אבל באמת הם האמינו בה' ובטחו בישועתו אך היו חרדים על הישועה ונחפזו לראותה עד לא בא העת (על דוגמת ישועת בשר ודם) והעולה על רוחם היה כי מי הים יתמעט וילך הלוך וחסור לאט לאט טרם יבואו אל חוף הים. ואחר כי קרבו אליו וראוהו מלא על כל גדותיו אין נגרע ממנו דבר רעדה אחזתם לצעוק ולהתפלל ולא עצרו כח להמתין עד כי יתנו כפות רגליהם בו. על זאת אמר יתברך מה תצעק אליו דבר אל בני ישראל ויסעו ובא מדרשם אין לכם אלא ליסע מן היבשה אל הים. כלומר הלא עוד יכולים אתם להתקיים גם אם תבואו אל הים הכי מהצורך אלי להקדים עשות ענין נסיי כל עוד שיספיק דרך הטבעי. וזהו שדייק הכתוב ואמר דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך כו' ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כלומר אחר כי יבואו אל תוך הים ינתקו מי הים ותראה היבשה וכמוזכר שם במדרש כשבאו במים עד חוטמן נבקע הים. כלומר כשלא היה מקום להם להתקיים בדרכי הטבע או אז היה הים לחרבה ויבקעו המים. (וברצות ה' יבואר ענין זה באורך על מקומו):

הוא הדבר והוא הענין בשרה אמנו כי באין ספק האמינה בהבטחת ה' יתברך אבל היא גם היא היתה חרדה ונמהרה לראות צמח ישועתה מאתו יתברך טרם עמדה על הפרק ועתותי ההריון החרוצים ממנו יתברך. ועל דעתה היה כי הישועה תתראה על דרך ובחינת ישועת בשר ודם שהיא צומחת בהדרגה לאט לאט (כמו הרופא העוסק ברפואת החולה הנה ארוכתו תבוא אליו מעט מעט) והיא ביום נתבשרה על בשורת הזרע פרסה נדה בעודה בקמטי בלותה בשדים צומקים כמשפט הזקנות. על כן היה הדבר בעיניה לפליאה, וצחקה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה. כלומר עודי בבלותי בקמטי הזקנה והיתה לי עדנה, הלא אם רצונו יתברך הוא לתת לי הריון כבר היה ראוי כי יתעדן עורי ובשרי ויתחדשו עלי ימי נערותי מעט מעט ותראה ילדותי. ועוד גם זאת ואדוני זקן (וכאשר ביארו ז"ל במדרש שהיה טוחן ולא היה פולט) וראוי היה כי גם הוא יחדש כנשר נעוריו וישוב לילדותו. וזהו שאמרו ז"ל (במדרש תנחומא ומובא ברש"י) ותצחק שרה בקרבה מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונות ולד השדים הללו שצמקו מושכות חלב. כלומר מהראוי כי כבר תתראה בי הילדות.

ועל זה אמר הוא יתברך למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. כלומר הלא כבר קרבו ימי ללדת ועדנה זקנתי. היפלא מה' דבר, כלומר האם דרך בשר ודם לי שאין סיפק בידו ולכך הוא מוכרח להקדים מעשיו כל עוד שהיכולת בידו, הלא אני רב להושיע גם בבוא העת להכיל הדבר. וזהו למועד אשוב אליך כו' ולשרה בן. כלומר לאותה הרגע שיהיה הצורך אליך להזריע ושרה גם היא עת בא עת הריונה אז גם שניכם תשובו לילדותכם. ומעתה יתכן אשר שינה יתברך מעט מפני השלום כי היא דברה על עצמה גם על אדונה והוא יתברך הסתיר א' מפני השלום.