ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ל"ז, כ"ו).

ההרגש מבואר הכי היה בדעתם להרויח ממון עם הריגת יוסף אשר ידבר הוא מה בצע כו', אתמהה! ואונקלוס שתרגם מה ממון ניתהני לנא, אין אתנו יודע כוונתו, גם מה שכתוב וכסינו את דמו לא ידענו מה בכך אם יכסו דמו או לא.

ורגע אדבר בביאור מאמר הכתוב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד, י"ט). הנה מכבר העירו רז"ל (בבא קמא פ"ד) על יתור הכתוב כאשר יתן כו' עד שדרשו שיהיה ענוש בממון דבר הניתן כו', אבל נעיר עוד על אמרו כאשר יתן, כי על כל פנים היה מהצודק שיאמר כאשר נתן מום באדם כו'.

אמנם הענין כך הוא, כי הנה בדבר האזהרה הזו עין תחת עין יש מקום לחקור ולומר אם שהיא דרך נקמה ותוכחה בהמכה להרגיע נפש המוכה בשיראה לעינים נקמת מכהו, ואם כן יהיה ענשו עבור העבר להשיב גמולו בראשו. או שנאמר כי העונש הוא אך למיגדר מילתא על העתיד שלא יעשה כן עוד לא הוא ולא אחרים וכענין הכתוב וכל ישראל ישמעו ויראו (דברים כ"א, כ"א) אבל הדברים הראשונים יפלו. אמנם בשנתבונן בכתובים נקנה דעת איזהו הדרך הישר בענין העונש הזה, רצוני העילה המסבבת העונש מה היא. והוא במאמר המשורר עליו השלום משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים י"ט, י') רצה לומר כל משפטי ה' יתברך עיקרם הוא אך אמת וצדקה למען הצמיח על ידם תוכחות ומוסרים לכלל ההמון כשיראו יביטו עונש העובר, וגם הוא עצמו יזהר עוד מן הוא והלאה, וכמו שאמר עוד כי עד צדק ישוב משפט (שם צ"ד, ט"ו) וכמאמר הנביא כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). אשר על כן אמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג) כרוז היה יוצא פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ומיתתו היתה במעמד כולם ולעיני כולם. ומזה יבחן שכל עיקר העונש איננו חלילה על דרך לעשות נקמה בהעובר כי מה תועלת בזה, אבל הכוונה המכוונת בו הוא לעשות גדר על העתיד וכמו שכתוב וכל העם ישמעו ויראו.

ומעתה אחרי אשר עיקר ותכלית העונש הוא אך לגדור גדר על העתיד צדקו רז"ל במה שדרשו עין תחת עין - דמי עין, כי גם בעונש דמים ימצא חפץ התכליתי ויוסרו גם בו. ואולי רז"ל הבינו עוד כי בצע ויתרון לעונש הממון מעונש יד או עין ממש. כי עין ממש אין לענוש כי אם פעם ושתים ואם ישוב ויעשה עוד כדבר הזה במה איפה יענש, מה שאין כן עונש ממון כי הוא דבר שאפשר לקנוס בו כל הימים. וזהו שרמז הכתוב איש כי יתן כו' עין תחת עין כו' וכדרש רז"ל דמי עין והטעם - כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כלומר שאין המשפט על דרך הנקמה על העבר ועל מה שנעשה כבר כי אם כאשר יתן כו' כלומר לבל יתן ויוסיף עוד על רעת מעשהו לעילה זו כן ינתן בו, ועל כן יותר טוב להענישו ממון.

ובזה נבוא אל הענין כי הנה מה שעלה על לב השבטים הקדושים להרוג את יוסף אחיהם, חלילה לנו לדמות שהיה ענינם חס ושלום על דרך הרציחה לשפוך דם נקי וצדיק, אבל באין ספק הם דנוהו למיתה על פי דת תורתינו הקדושה וכמבואר בכמה מקומות ברבותינו ז"ל. ועל זה ענה יהודה ואמר, האמנם כי האמת אתכם שהתורה חייבה אותו מיתה, עם כל זה ראו והתבוננו הלא משפטי התורה אינם על דרך הנקמה חס ושלום כי אם למיגדר מילתא ולהצמיח תוכחת מגולה על הכלל, אשר על כן המשפט לפרסם העונש לעין כל למען יראו ויקחו מוסר. ואתם הלא הנכם היום נעדרים הפעולה הטובה ההיא כי מההכרח לכם לכסות על דם הנער בל יודע לאיש, ואם כן אין בידכם להענישו ולעשות בו דבר המשפט. וזהו ויאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו (אחר שההכרח הוא) וכסינו את דמו.