ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך כו' (ל"ח, י"ח).

ראוי להעיר בזה כי מאמר יהודה מה הערבון כו' מורה שלא היה בידו דבר לתת לערבון בידה והיא בקשה ומצאה בידו חותמו ופתילו, הלא לא יבצר ממנו מתת לה את אלה מעצמו מבלעדי שאלתה, עוד יש להעיר במה שכתוב אחר כך וישלח יהודה את גדי העזים כו' ולא מצאה וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה כו', ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה, אשר לכאורה שפת יתר דבר הכתוב במה שכתוב הנה שלחתי כו'.

אבל הענין מובן פשוט בהזכרת מאמרם ז"ל במדרש: חותמו פתילו טליתו שהוא מתעטף בו ותפילין שבראשו. ובזה נבוא אל הענין כי הנה כממשפט הממשכן לחבירו איזה חפץ להבטיחו על חובו שיהיה המשכון שוה עוד יותר מכפי שיעור חובתו כי אז יהיה המלוה בטוח בהלוה כי גאול יגאל את ערבונו. אולם לפעמים יזדמן שיקבל המלוה מיד הלוה דבר שאינו שוה אף חצי דמי הלואתו והוא לאשר הדבר ההוא הוא נצרך מאד אל הלוה שלא יספיק לו בלעדו, כמו מפתחות חנויות וחותמות וכדומה, כי בשגם אצל המלוה אינם נחשבים למאומה עם כל זאת יקבלם בערבונו בהיותו בטוח בהלוה שבודאי לא יניחם בידו. וההבדל ביניהם כי המשכון היקר אשר שוה יותר מהחוב באם הלוה לא ישיב לבעליו דמי החוב ויחליט אצלו ערבונו, לא יפסיד אך לעצמו אבל המלוה עוד ירויח על ידו, לא כן המשכון הב' באם לא יגאלנו הלוה גם שניהם יפסידו כמלוה כלוה, כי אצל המלוה המה לאין תועלת כי מה יקח עבורם וגם הלוה הפסדו רב כי אבד כלי מחמדיו אשר בלתי אפשר לו להיות בלעדם. והנה יהודה חשב כי מה שאמרה תמר אם תתן ערבון מגמתה וחפצה הוא שיהיה הערבון שוה לכל הפחות דמי הגדי, וערבון כזה לא היה אתו על כן אמר מה הערבון אשר אתן לך, כלומר אין אתי במה להבטיחך על הגדי, אז אמרה חותמך ופתילך. וכאשר ביארו במדרש טליתו שמתעטף בו כו' כי ידעה ביהודה שחותמו ופתילו חביב עליו כגופו ובודאי לא יניח אותם בידה. ועל כן בשלחו אחר כך הגדי ולא מצאה אמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז, כלומר גם כי הפסדי גדול מאד עם כל זאת יראתי פן אהיה לבוז ולקלון, ועוד היה מצר ודואג על תמר כי היא גם היא תפסיד המגיע לה ממנו כי הערבון שבידה אין שוה לה מאומה כי מה לה לטלית ותפילין, וזהו שאמר הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה.