במדרש (שמיני): חכמות בנתה ביתה זה בית המקדש. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' שנים של גוג, דאמר ר' יונה בשם ר' אבא בר כהנא כל אותן ז' שנים מסיקין ידותיהן של חרבות, וידותיהן של רמחים ושל סכינים, הדא הוא דכתיב ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים כו' (יחזקאל ל"ט, ט') ואותן שבע שנים הן הן פרטגמיא של צדיקים לעתיד לבוא (פרשה י"א, ב').

וכדי להבין תכלית היעוד ההוא נקדים לבאר מאמר הכתוב והיה כי יביאך כו'ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת כו' השמר לך פן תשכח כו' (דברים ה', י'). והוא מובאר כאשר דברנו, כי מדרכי אלהינו יתברך להשלים הטוב הנחסר מאתנו לזמנים פרטיים כי לעולם ה' דברו נצב בשמים וכנזכר לעיל. אשר על כן כל הטוב שחסרו ישראל עת היותם במצרים שילם להם יתברך עת בואם אל ארץ נושבת מהשדות והכרמים והבנינים הכל הוכן לפניהם טרם באו שמה על דרך תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהילים כ"ג, ה') וכמאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו (שם ק"ה, מ"ד). וזה היה למופת חותך שהוא להשלמת זמן הקדום, כי על כן היה החיוב שישיגו מה שהשיגו בלא לאות ועמל, ועבודה לא יעבדו בהם מאומה (ולא על דרך הכתוב וברכתיך בכל אשר תעשה שהוא מדבר מהשגת טובות העולם שאינם על דרך השלמה) ולכן אחר כי היה הטוב ההוא מוחלט להם להשלים זמן העבר אין לשלול אותו מהם גם בשיבעטו על ידו כי מורשה הוא להם מימים הראשונים. ולא כמוהם הברכות המיועדות במאמר אם בחקותי תלכו (ויקרא כ"ו, ג') וזולתו, שהמה על דרך התנאי לזכותם בהם בשילכו בחקות ה', ואם חס ושלום לא, לא. ועל כן מדאגה פן יבעטו ישראל על ידי רוב הטוב המושג אליהם בעד העבר אמר כי תבואו אל הארץ כו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית (ואולי ירמז הכתוב אשר לא בנית תחת שלא בנית עד הנה) וכנזכר לעיל, ולקחת אותם ממכם בעוניכם אי אפשר להיותם להשלמת זמן העבר, על כן השמר לך פן תשכח כו'.

ועל דרך זה ממש אנו מחכים לה' יתברך כי בשיגאלנו גאולת עולם במהרה ישלים לנו הטובות הנעדרות מאתנו עתה, וזהו שייעד הנביא עליו השלום ויצאו יושבי ערי ישראל והשיקו במגן וצנה בקשת ובחצים כו' והוא לעד כי יושלמו הטובות שחסרו בשנים קדמוניות. והוא על פי דמיון בשיתארח אחד באחת האכסנאות ויקנה מאת בעל הבית בשר דגים וזולתם בשירצה לבשלם, וישאל מאת הבעלים כלי בשול ועצים וכדומה, ודאי כי לא ימנע ממנו יען כי גם המאכל קנה מאתו, לא כן בשיקנה המאכלים אצל שכנו הקרוב אל ביתו ויביאם לבית האכסניה לבשלם הלא אז הבעלים נגד פניו יענו לך לך אל מי שקנית ממנו הבשר והדגים והוא יתן לך גם העצים וכלי הבישול.

הנדמה כי הקב"ה מספיק מחסורי עולמו בתדירי, מהמאכלים והמכשירים ודומיהם, והוא כי הכין יער צומח עצים להספיק לבישול המאכלים ולהכשירם מכל זמן בזמנם. והנה לעתיד אי"ה כי יתן ויוסיף לנו התשלומים משנים הקדומות הברכות והטובות שנעדרו בהם על אלה, יחוייב כי לא יעלה הכורת על עצי היער ממשך הזמן ההוא להספיק עצים להכשיר הטוב מזמן העבר, כי ממקום מחצב הטובות מהראוי גם כן לחצוב מכשיריו. וזהו ובערו והשיקו בקשת ומגן כו' וזהו שמפרש המדרש טעם הדבר מהו כי הן הן פרטגמיא של צדיקים לעתיד לבוא וכדברינו.

ועם דברינו אלה נעמוד עוד על מאמר הנביא ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה ל"ה, י') ובמדרש (פרשת בשלח): צעקו וה' שמע (תהילים ל"ד, כ"ח) שתי ירושות הנחיל יצחק לבניו, הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר הקול קול יעקב (בראשית כ"ז, כ"ב) והנחיל לעשו הידים כו' עשו היה מתגאה בירושתו שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ', י"ח) יעקב מתגאה בירושתו שנאמר ונצעק אל ה' כו' (דברים כ"ו, ז') ולעתיד לבוא שניהם נוטלים שכרן, עשו נוטל שכרו שנאמר כי רותה בשמים חרבי, הנה על אדום תרד (ישעיה ל"ד, ה') ויעקב נוטל שכרו שנאמר קול ששון וקול שמחה כו' (ירמיה ל"ג, י"א) (פרשה כ"א, א'). דע כי נחלת יעקב אבינו עליו השלום רצוני הקול משמשת אצלנו על שני ענינים, אחד ביום טובה לתת שבח והודיה לבעל הגמול, תודה וקול זמרה. השניה בעת צרה חס ושלום נשמיע קולנו אליו יתברך בתפלה ותחנונים, ויפן לקול שועתנו ויוציאנו למרחב. והן על בחינה זו כל שימושינו בהקול כהיום כי אין רגע כו' ואנו נושאים קול תחנה לעורר רצון העליון ב"ה, והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום קולי אל אלהים ואצעקה פירוש הקול הנפל בחבלי הוא משמש והולך על הצעקה והזעקה בלבד. אמנם על העתיד ייעד אותנו הנביא עליו השלום מנעי קולך מבכי (ירמיה ל"א, ט"ו) כלומר לא תהיה עוד פעולת הקול אצלנו כאשר אנו עושים פה היום, כי אם קולנו יהיה בסוג קול רנה וישועה וכמאמר עוד ישמע כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות (שם ל"ג, י').

וזהו מה שאמרו במדרש לעתיד לבוא שניהם נוטלים שכר, והוא בהקדים עוד דבריהם ז"ל (מדרש בראשית) ביום ברוא ה' אלוהים כו' בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים אשר על כן העולם הזה מתנהג תמיד חציו מדת הדין וחציו מדת הרחמים ותמיד שקולים המה במאזני ישאו יחד כזה כן זה. אשר על כן החליט החכם עליו השלום ואמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה (קהלת ז', י"ד) והרצון כי לפעמים מדת הדין והרחמים ישמשו בהאדם שניהם כאחד, והוא דרך הממוצע עומד בין הדין והרחמים, ולפעמים ישמשו בזה אחר זה, רצוני מקצת שני חייו ישמש בהם מדת הדין לבדו ולאחר כך יערה עליו רחמים גדולים, והוא מדרך הצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלוה וכענין הכתוב והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח', ז') ולפעמים בהיפך כנודע. וזהו ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, כלומר לעומת חלק הטוב שהשגת מעותד אליך חלק מדת הדין, וזהו שסיים גם את זה לעומת זה עשה האלהים כו'.

ודע כי לפעמים יקבל אחד ויהיה נושא בעול מדת הדין גם בעד זולתו ועל דרך שמצינו ברבותינו ז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז, ב') כי יען היותו מעומס הרבה ממדת הדין לעומתו זכה העולם כולו לטוב הרחמים. וכמו כן נמצא (במדרש ויחי): רבינו י"ג שנה חשש בשיניו וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה אשה עוברה וכו' למחר נכנס ר' חייא אצלו אמר לו רבי אותה שן מה היא עשויה אמר לו משעה שנתת ידך עליה נתרפא, באותה שעה אמר ר' חיא אוי לכם חיות שבארץ ישראל אוי לכם עוברות שבארץ ישראל (פרשה צ"ו, ה'). מבואר כדברינו אשר בעבור סבל היסורים שסבל הצדיק פעל בזה שיהיו אחרים שרויים בטובה כל אותו הזמן. והן אנחנו עם בני ישראל על בחינה זו כהיום, כי אותנו לקח ה' והעמיסנו בסבל מדת הדין משא לעיפה וכמוזכר בנביא אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם כו' והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו (ישעיה נ"ג, ה'). עוד ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה כו' (מלאכי ג', ט"ו) ועל כן המשפט הוא כי בשיגאלנו ה' במהרה נהיה מרוחמים ברחמים גדולים וחסד עולם ולא יתערב זר (רצוני שום השתתפות מדת הדין) בטוב שלותנו.

וזהו לדעתנו שמחנו כימות עניתנו כלומר שתהיה שמחתנו ברחמים מרובים בלי שום סיג והתערבות התוגה כמו שבימי ענינו היתה התוגה נעדרה השמחה מכל. וכענין היעוד המבואר בנביא כה אמר אדוניך כו' הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד, ושמתיה ביד מוגיך כו' (ישעיה נ"א, כ"ב).

ומעתה נבוא אל ביאור ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ובדרש: שמחה שמעולם, אשר לכאורה לא ידענו מהו השמחה שמעולם.

ונבוא אל הענין על פי דמיון מדינה שצוה עליה המלך בל יהיו משיאים לבניהם בלתי כשיהיו במספר שנים הקצובות, ויהי טרם בא התחלת זמן הפקידה ההיא רבו כמו רבו נשואי בנים קטנים, ובתוכם היה עשיר מופלג השיא גם הוא לבנו הרך ויחיד עלמה קטנה והרבה בפיזורי הנשואים מאד כמשפט הנגידים והרוזנים, וכאשר עברו יומים או שלשה ימים אחר חתונתם ייפרדו זה מזו, זה לבית אביו והיא גם היא לאביה ואמה כדרך צעירי הילדים כי ישתעשעו תמיד בחיק אמותם, והעשיר ההוא נעצב אל לבו מאד לאמר כמה פזרתי על יום חתונת בני ותהי שמחתי לי לאכזב, והנה בעבור עליהם ג' וד' שנים והגיעו אל תור הנשואים חוברו יחדו ואבותם שמחו ונאספו בגיל ורנן והראו לנפשם טוב נגד הדאגה על הפיזור הרב בלי נחת, ולאשר עתה השיגו נחת בלא הוצאות.

הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה שהקב"ה ישלם ויעדיף הטובות הנעדרות מאתנו כהיום במועד שמחתנו במהרה ונקבל פי שנים במדת הרחמים בעד מה שסבלנו במדת הדין ורע לא נדע כל מאומה. וזהו ופדויי ה' כו' ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם כלומר בעד זמן העבר על כן ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, כלומר אך שמחה וטוב בלי התערבות ההיפך. ודברי המדרש הנזכר לעיל (שאמר לעתיד לבוא שניהם נוטלין שכר כו' עד קול ששון וקול שמחה) מובנים בקל מעצמם לפי דברינו.