ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (מ"ה, ג'). מדרש: אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של הגויים כו' יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ' כ"א) על אחת כמה וכמה (פרשה צ"ג, י').

הנראה בתכלית רצונם ז"ל על פי מאמר החכם עליו השלום כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כ"א, ב') והוא כי האמנה יצר לב האדם אך להרע ולתאוה יבקש, עם כל זאת כל עוד שעיניו פקוחות על דרכיו לבחון את הרע ואת הטוב, ומבין ומכיר גנות החטא לא במהרה הוא חוטא. וכאשר הועד ברבותינו ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג', א') היינו אם עבר עליו רוח עועים ותכס על עיניו מהביט ומלבחון רעת המעשים וגנותם עד שנדמים לו כדבר רשות, ולפעמים אף למצוה ולענין ישר וטוב, וזהו שהחליט החכם עליו השלום כל דרך איש ישר בעיניו.

אבל בשנתבונן על שני סוגי הדרכים - רע וטוב, הגם כי שניהם לא יבחר האדם בלתי אם יראה לעינים טובם וישרם, עם כל זאת ההבדל רב ועצום ביניהם. כי דרכי התורה והמצוה במעמד היושר יעמדו על לב הבוחר בהם עד נצח, מה שאין כן דרכי הרשע אשר ישרם הוא מצד אולת לב הבוחר אותם כי טח עיניו מראות בגנות ענינם, אם מפאת גודל לבבו ורוב גאונו וכדומה, וכענין שזכרו רז"ל (אבות) הקנאה והתאוה והכבוד כו' (כי שלש אלה הם חלקי השרשים הכוללים כל ענפי מדות הרעות ומהם תפרחנה והם ידיחו וימישו את האדם מדרך הטוב והאמת אל דרך הרע והשקר). אמנם בסור הסבה ממנו כמו כי שקעה אש גאותו ושח רום לבבו וכדומה, כמו אז יראה בעיניו ולבבו יבין כי היה תועה בדרכו והלך חשכים. והחכם עליו השלום כלל כל הדברים האלה במאמר קצר הפכפך דרך איש וזר (משלי כ"א, ח') כלומר הזר דרכו מהופך במה שנדמה לו ליושר אבל עתיד לעמוד על סכלותו ואולתו בשיאבד הסבה המסבבת לו הפתיות, אבל - וזך ישר פעלו כלומר בתדירי.

ומעתה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון לאחד שהיה מונה מעות להשלמת החוב המגיע ממנו לשר העיר וכדומה, ואשתו ובניו עוטרים על ידו והיה מעלה בחשבונו סכום כל מטבע יותר מן הראוי באמרו אני אבוא אל השר בכמה אמתלאות והתנצלות מה שבעבורם יחוייב שיקבלם ממני בסכום ההוא, ואז בשבתו ברום לבו אם יסתרו אשתו ובניו את דבריו הלא ימלא חמה עליהם, לאמר אנשי דמים אתם לי, שונאים טובתי ותועלתי, אולם בבואו לפני השר וירא בתמונת כבוד גדלו ושרים רבים ונכבדים עומדים למולו הלא יפול מוראו עליו וירעד ויפחד ויבלום פיו מדבר דברים כוזביים כאלה בלתי האמת ההכרחי.

הנמשל הרשעים אבירי הלב יושבים שאננים באהלם שמחים וטובי לב מלאים מרמות ותוך, ואמתלאות כוזביות ואומרים לרע טוב ולטוב רע, אבל בעמדם לפני כסא הדין הלא יפול עליהם מורא ופחד ויעמדו מרעיד ולא ימצאו עוד פיהם ולבבם להגיד אמתלאותם הסכליים והכוזביים כי שם יעמדו אל אמיתת הענין ויבחינו רעת מעשיהם וגנותם, וידעו דרכם בגיא מה עשו. והעד על זה אחי יוסף כי חלילה לנו לחשוב עליהם כי הזידו במעלליהם והמירו הטוב ברע חס ושלום, אבל האמת כי היה אתם טעמים רבים וגדולים מה שעל פיהם היו מעשיהם כעשיית הישר והטוב, ועם כל זאת בעמדם לפניו נסתתמו דבריהם וחלפו ועברו טענותיהם ואמתלאותיהם, וזהו ולא יכלו אחיו לענות אותו כלומר לא מצאו מענה להשיב אותו כי צדקו במעשיהם מפאת טעמם הכמוס אתם מקדם, כי נבהלו מפניו ואבדו את שהיה עם לבבם, וזהו אוי לנו מיום הדין כו' וכנזכר לעיל.

אבל נתבונן עוד במה שסיימו ז"ל ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך שלכאורה הוא חסר המובן. ונקדים לזה מאמר הכתוב ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ', כ"ג) אשר מכבר העירו ז"ל (במדרש משפטים) והרי כתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (פרשה ל', ד'). ונקדים לבאר מאמר הכתוב האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר הן בעבדיו לא יאמין כו' (איוב ד', י"ז) אשר מהנכון היה שיאמר האנוש לפני אלוה יצדק. אבל כלל הענין הוא עם מה שידענו מפני החוקרים הראשונים עליהם השלום, כי המתנה מהנותן אל המקבל תתחשב על ב' פנים, אם מפאת עצמותה ויקרותה תהיה חשובה אצל המקבל, או אם גם המתנה היא קטנה וקלה בעצמותה ואין די בה שתעלה לפני שר ונגיד אבל לפעמים גדולה היא מצד וערך הנותן, אם דל הוא ואין ידו משגת לגדולה ממנה. ככה הננו קרוצי החומר בעבודתנו את ה' הנכבד והנורא כי העבודה הראויה אליו יתברך אין בכח אנושי להגיע אליה וכמו שכתוב מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה הן בקדושיו לא יאמין (שם ט"ו, י"ד) אך מרוב טובו וחסדו עלינו הוא מעריך ענין עבודתנו וצדקתנו כפי דלת ערכנו וקוצר רוחנו.

וזהו שהתנצל דוד המלך עליו השלום: ה', מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה כו' (תהלים קמ"ד, ג') כי חלילה לנו לחשוב ולומר שהוא מרעים על האדם לאמר ליוצרו למה תדעהו, אבל הוא עליו השלום בא להביננו כי כל חשיבות האדם אשר ידעו ה' איננו מפאת כי ידיו רב לו לעבוד עבודה כיאות לערכו יתברך בלתי כי מחסדו הגדול הוא מקבל מאתו מעשה עבודתו ותהיה רצויה בעיניו מפאת דלת תכונתו ושפלת ענינו. וזהו ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו כלומר מה כחו כי ייחל להיות חשוב בעיניך כי במה נחשב הוא זולת כל חשיבותו הוא מסבת כי להבל דמה כו'. וזה שכתוב עוד בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה (שם ל"ט, י"ב) רצה לומר גם בהוכיחו יתברך את החוטא אין העונש (לפי ערך הפגם והקלקול הנעשה על ידו בעולמות העליונים) בלתי לפי מה שהוא איש. וזהו אך הבל כל אדם סלה וזהו אוכיחך ואערכה לעיניך כלומר כפי ראות עיני בחינתך והשכלת לבך.¹

footnotes: ¹ וזהו אך הבל כל אדם סלה והוא מה שפתח ואמר אלה עשית והחרשתי וברז"ל (ילקוט תהלים נו"ן) אלה עשית, אלה אלהיך שעשו ישראל במדבר החרשתי לכם כו' דמית היות אהיה כמוך, דמיתם צורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה, כלומר הפגם שפגמתם הוא גדול מאד אבל עם כל זאת אוכיחך ואערכה רק לעיניך כלומר אך כערך בינתך וידיעתך:

וזהו שרצה הכתוב האנוש מאלוה יצדק והוא ממש על דרך איש עני בא לחנות לקנות לו איזה מלבוש ושאל את הסוחר כמה הוא רוצה מחירו אמר לו ערך עשרים כסף, אמר לו העני איננו שוה לי זולת עשרה כסף וכדומה, נשבע לו הסוחר כי בסך ההוא קנהו גם הוא ואיננו רוצה להרויח בו מאומה, הריק העני כל כספו מכיסו ויאמר אל הסוחר אין בידי כי אם הסך ההוא קח ממני, ונכמרו רחמי הסוחר עליו ואמר די ולקח כספו מאתו ונתן לו המלבוש. העני בא לביתו עם המלבוש וסיפר בפני בני ביתו איך לשקר נשבע הסוחר כי תחילה אמר כך וכך נתן מחירו ואחר כך אמר די על פחות מסך ההוא, ויענו ויאמרו לו סכל האם כוון באמרו די אשר לפניו די הלא הוא הפסיד הרבה, אך בעבור כי ראה בך שאין לך עוד יותר אמר די בעבורך מצד חמלתו וחסדו עליך.

הנמשל מובן מאליו, וזהו האנוש מאלוה יצדק כו' כלומר האם יעלה על הדעת שיצדק אנוש על ערך העבודה הנאותה אליו יתברך הלא גם בעבדיו לא יאמין כו' אף כי אנוש רמה, אולם מה שהוא מקבל מאתנו מעט עבודתנו ואומר די הוא אך בעבור השקפתו עלינו ועל דלת ערכנו כי אין בידנו להשיג יותר.

ומעתה הנה הנם מבוארים דברי המדרש הנזכרים לעיל לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא כו' כי הנה מכבר אמרו ז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והיינו כי הוא יתברך איננו דן את בני האדם במשפט אחד לכולם זולת על דרך מאמר החכם ברב חכמה רב כעס (קהלת א', י"ח). ועילת הדבר הוא כמה שאמרנו כי העבודה הראויה והנאותה אליו יתברך היא לאין תכלית ומרוב טובו וחנותו הלא לקח מידנו העבודה שהיא כפי קט ערכנו וקוצר השגתנו. ועל כן האיש אשר מלא אותו אלהים בחכמה ותבונה ראוי הוא שיעבוד ה' בתוספת עבודה במעלה יתרה מהזולת כפי יתרון השגתו עליהם, מה שאין כן הפחותים מהם עמהם איננו מדקדק כי אם כפי קוצר השגתם. וזהו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח את כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך וכנזכר לעיל. ורצה לומר כאשר יראו יביטו אז כי נתנו מגרעת כל אחד גם לפי מיעוט השגתו גם בעבודה אשר לאל ידם לעבדה ולשמרה הלא אז ירבו להכלם יבושו ויבהלו.

ומה נמרצו בזה דברי דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה (תהלים ל"ב, ב') אשר לכאורה מלות לא יחשוב משוללים הביאור, גם איככה נמשך סוף המאמר (ואין ברוחו רמיה) לתחילתו. אמנה על פי הנחתנו זו הנה מהראוי לאדם להקטין עצמו ולהשפיל רוחו ויתבונן בקלות ענינו וחסרון שלמותו ופחיתותו. ומאז במדה שהוא מודד בה מודדים לו, כי אחרי שהוא מעריך עצמו ללא כלום יעריך ה' יתברך מעשה עבודתו גם כן כפי הראוי לשפל היצורים כמוהו.

וזהו אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון, והעילה לזה - ואין ברוחו רמיה, כלומר בהיותו שפל בעיניו לערוך עצמו לאין, מה שאין כן אם הוא רום עינים ומעריך עצמו אל החכמים השלמים כי אז יוכיח רעתו על פניו. ואולי זהו הרמוז במאמר הלל (במדרש ויקרא) הגבהתי היא השפלתי השפלתי היא הגבהתי (פרשה א', ה').¹

footnotes: ¹ וכענין הזה אמרו ז"ל בגמרא (תענית ט"ז) סדר תענית כיצד מוציאים את התיבה כו' ונותנים עפר על גבי ראש הנשיא וכל אחד ואחד נותן בראשו. והוא על דרך זכור כי עפר אנחנו (תהלים ק"ג, י"ד) וכמו שאמרו שם בגמרא כי הוא עיקר ויסוד התנצלותנו לפניו יתברך ועל דרך הכתוב אף על זה פקחת עיניך כו' (איוב י"ד, ג'):

ואחר דברינו אלה יצדק מאמר הכתוב הנזכר לעיל ולא תעלה במעלות כו' בהזכיר עוד מאמרם ז"ל אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים כו' עד לפי שאין גבהות לפני המקום (ברכות י'). והדמיון בזה לאחד שהזמינו בעל חובו למקום המשפט ותבע ממנו סך גדול ורב, והיה בידו לשלם לו החוב אבל הרבה וחפש מועצות ותחבולות שונות איככה יפטור את עצמו מלשלם החוב הגדול ההוא, וישאל עצה באהוביו ומכיריו, אמרו לו אין עליך להפטר כי אם בטענת אין לי, אם תשבע בפניו שאין לך לשלם, וייטב בעיניו דבר עצתם וילך לביתו שמח וטוב לב לאמר אזרז נסיעתי למקום המשפט ואהיה נשבע ונפטר, וצוה לאשר על ביתו להכין לו מרכבת כבודו ולקפל לו בגדיו החמודות אשר ילבשם רק לעתים פרטיים להתהדר בהם. ויהי כראות אשתו את אשר הוא עושה הרימה קולה עליו לאמר נבל מה תתהדר עתה במבחרי לבושיך ותתייפה בהוד מרכבת כבודך, הלא הם יהיו בעוכרך בעמדך לפני השופט ויראה כי הנך לבוש שני ועדנים מעוטף כאחד הרוזנים, ואיך תמצא את פיך לדבר ולטעון לפניהם דלותי ואין לי לשלם. הסר נא בגדי החמודות מעליך והלבש אותך בגדיך הקרועים המטולאים, וקח לך עגלה פחותה ובזויה ואסור בה סוס אחד שינהג אותך בכבדות כמשפט העניים, ובזה יתנו מקום לטענתך ויאמינו לקולך בשתאמר אין לי.

כן הדבר בעניננו כי העבודה המוטלת עלינו והראויה לבוראנו יתברך רבה היא מאד, אבל כל אמתלאותינו הוא לאמר ראה עמידתנו דלים ורקים, רצה לומר כי קטן כח והשגת יד אנושי מהגיע אל העבודה הרמה והנשגבה הזו. על כן המשפט עלינו כי בעמדנו בתפלה לפניו יתברך עלינו להתראות לפניו בלב נשבר ונדכה וברוח נשברה ויבוש על קיצורו בעבודה המגיע ממנו. וזהו שרמזו ז"ל אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל כו' לפי שאין גבהות לפני המקום. ומה גם כי יקרב האדם אל המזבח להעלות עליו קרבן לה' על חטאתו למען יהיה נרצה לו לכפר עליו מה מאד היה הצורך אליו לבוא אל מקום הקודש באימה וביראה וללבוש כסות הענוה ומעטה ההכנעה לפני ה' לאמר ראה דלת ערכי וקוצר השגתי, האף עלי פקחת עיניך להביאני במשפט עמך. כי אז אם יהיה אל האדם שום גבהות חס ושלום להעריך עצמו לבעל המעלות והשלמות הנה בזה יגלה רעתו פחיתותו כי הוא חסר העבודה הנאותה אליו יתברך וכמליצת החכם גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). וזהו ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. והבן.