מדרש: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' זה שאמר הכתוב הבן יקיר לי אפרים (ירמיהו ל"א, י"ט) עשרה נקראו יקרים ואלו הן התורה והנבואה והתבונה, והדעת, והסכלות, והעושר, והצדיקים, ומיתתן של חסידים, והחסד וישראל, התורה מנין שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג', ט"ו) כו' הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י', א') (פרשה ב', א').

ובהשקפה ראשונה הדבור כמו זר איך יתכן להחליט על הסכלות כי הוא מן הדברים היקרים שנבראו בעולם. אמנם דע כי כבר נתבאר אצלנו מאמר המלך החכם ע"ה עד מתי פתיים תאבהו פתי (משלי א', כ"ב) לא אמר למה פתיים תאהבו פתי, או מדוע אבל אמר עד מתי אשר מכותלי שאלתו ניכר היותו מחליט על הפתיות כי ראוי לאהוב, רק שאל ואמר עד מתי פתיים תאהבו פתי, כי ראוי עכ"פ להגביל זמן עד כמה, והדבר פלאי כי באמת אין ראוי לאהוב פתיות מכל וכל.

אמנם יפה בארנו זאת (קול יעקב ריש קהלת) כי הפתי אשר התמכר אל הדברים התמידים אצלו גם הוא יש לו תקוה שתועיל לו התוכחה והמוסר באמור לו כי הוא תועה בדעתו והדבר אשר הוא אוהב וחומד הוא מאוס ומתועב, והסבה בזה יען כי החומד הזה כבר עבר בין בתרי החמדות, כבר ראה כמה דברים אשר חמד אותם מאד והחליט היותם טוב ומועיל ואח"כ נגלה לו בעצמו טעותו וראה והבחין כי מאוסים ומתועבים הם באמת, אז נקל בעיניו לשמוע לקול מוריו המסכלים עצתו בדבר חן הדברים אשר הוא חושק ומתאוה, באמרם לו כמו שטעית בזה והיית חושב כי הוא טוב וישר והוא שקר כן תאמין כי גם החמודות אשר אתה מבקש עתה גם המה מהבל יחד.

כמו שאנחנו רואים האדם בהולדו אינו אוהב כ"א שדי אמו לינק מהם ואחר הגמלו מהיניקה וירגיל את עצמו לאכול אז הוא מואס בשדי אמו ומרחיק אותם תכלית ההרחק, ואז הוא בוחר במשחקי ההבל אשר אין בהם ממש לרכוב על המקל ולומר עליו כמה נאה סוס זה וכדומה מהבלים כאלה, ואחר אשר יתגדל ימאס באלה החמודות ותגעל נפשו בהם ויבחור בכלים נאים למראה, יחמוד השחוק והטיול ושאר דברים שאין בהם ממש, ובהתגדלו עוד יותר ימאס גם באלה ויתאוה לכבוד ולתפארת מה שאין בהם תכלית בלתי כבוד מדומה וגאה וגאון יתנוססו בקרבו מרבים ההבל.

ואם רצונך לחקור למה נתן יתברך בלב הנער ובטבעו לאהוב את ההבלים אשר אין בהם ממש. אומר לך דע כי משכן האהבה והחמדה הוא בלב, ותולדות החמדה השמחה והאבל, השמחה בהשיגו חמדתו והאבל בהעדרה יאהב את מי אשר יתננה לו, ישנא ויתעב את מי אשר יקחנה מידו וכחו, כן הכעס והרצון, הצער והתענוג, החמלה ואכזריות, וכל המדות כלם יתעוררו באדם ויתהוו בלבו ע"י הבלים. ועילת הדבר כי כל פעל ה' למענהו למען יהיה מקום השראה ומציאות לכל המדות בלב האדם להתרגל בהם מעודו עד אשר בהגיעו אל ימי הבינה אז יהיה בו הרגל המדות להשתמש בהם בעבודת בוראו יתברך.

והדמיון בזה לאבנים יקרות אשר מציאותם מעבר לים והבא לקנותם מארץ מרחק והוא ירא ודואג עליהם פן יאבד מהם להיותם קטני הכמות ורבי האיכות והנזק בכל אחת מהן רב, זאת העצה אשר יבחר לשבץ אותם שיהיה קבועים בעץ או בעופרת למען ישתמרו עד בואו לביתו, ואח"כ יקחם משם ויעשה להם משבצות זהב וכסף לכל אבן משבצת הראויה לו.

כן הדבר במדות כי הבורא יתברך צייר אותם בכח נפש האדם בבטן אמו, לא תהו בראם ח"ו כי אם לעבודתו ויראתו, האהבה לאהוב את השם ותורתו, השנאה לשנוא את הרע בעיניו יתברך, ותולדות האהבה והשנאה נגררים אחריהן וכלם לעבודת הקודש נתנו.

אבל זמן שמושם באדם לעבודת הקודש כראוי להם איננו בימי עלומיו כי האדם נולד ובא לעולם לא בדעת ולא בתבונה כמשפט אפרוח, ומתי יעשה הקישוטין אשר הקב"ה דורש מאתו אשר למענם נטע בו הכחות והמדות האלה בנפשו, אך כאשר יגדל וכאשר יהיה לאיש ואחר אשר ישלים עצמו בחכמה ודעת איך להשתמש בהמדות היקרות האלה.

והנה אם לא היה האדם משתמש בהמדות האלה מיום הולדו עד יום עמדו על דעתו האמתית שיש ביניהם מרחק רב ושנים הרבה היו נאבדים ממנו מעט מעט ולא היה נשאר מהם בלב האדם מאומה, ולכן שם הבורא יתברך בלב הנער רעיונות לאהוב את הבליו ולשנוא את קצתם למען יתרגל בהן ובתולדותיהן בילדותו, והיה בעת עמדו על דעתו יהיו המדות נכונים ומזומנים לו, היינו כי הוא יתברך עשה ויכונן המדות האלה תוך משבצות של בדיל ושל עופרת כי גם התינוק כאשר אביו יעקם פניו עליו הוא מתירא ופועלת בו מדת היראה, ואח"כ כאשר יראה איזה הבל מן הכפתורים וחלקי נחל הוא מתאוה וחומד אותם משתמשת בו מדת האהבה והתשוקה, וכאשר יוכל ללכת ברגליו יחמוד מקל לרכוב עליו ישמח במציאותו ויתאבל על העדרו.

ואת כל אלה ידו יתברך עשתה למצוא מקום אל הכחות ואל המדות אשר בנפש שיהיה להם על מה לחול, וזה להם מקום תחנותם כל הדרך הארוך ההוא מלידה מבטן עד אשר יבוא לכלל שנים הראוים לעבודה ואז יסיר הפחות וישים סגנים תחתיהם, ר"ל ילקט ויקבץ המדות האלה ויפרידם ויפשיטם מכתנות עור או שק שהיו משובצים בהם ויעשה להם מעתה כתנות בד ומשבצות זהב טהור קודש לה' לקחת כל מדה ולהשתמש בה את הראוי אליה בעצם, וראשונה. היראה ליראה את ה' אלהיו, האהבה לאהוב אותו ולאהוב תורה ומצות ומעשים טובים.

ושלמה המלך ע"ה אחרי ראותו בני אדם באים בשנים יזקינו, ויזקינו וכשלג ילבינו ועוד הם רוכבים על המקל יתפלא עליהם ואמר עד מתי פתיים תאהבו פתי לאמר אמת כי מתחלה היה הכחות מסודרות כך למען תת מקום אל תחנותם ואל מושבם שיהיה להם על מה לחול, אבל עתה כבר הגיע עת דודים לשמש עם המדות האלה את הראוי אליהם.

ובזה כבר אמרנו לפניך טעם נכון על מאמר חז"ל (במדרש קהלת)¹ אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים יש לו מאתים מבקש ארבע מאות (עי' אהל יעקב ח"ב סוף פ' בשלח) אשר מה מאד יתחמץ לבב איש על עיקר דבר זה מאין יתנוצץ בלב אנוש אשר עד עולם לא יוכל להשביע נפשו ולומר די על מה שבידו, הלא כבר החליט הכתוב ואמר לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי"ט, צ"ו) היינו כי כל עצם מחפצי עוה"ז יש לו קץ וגבול תוך השלשה מרחקים וא"כ יחוייב מצד הטבע כמו אשר העצם ההוא יש לו גבול וסוף ותכלית כן היה מהראוי אשר החמדה והתשוקה אשר יהיה לאדם אל עצם זה יהיה ג"כ גבוליי ותכליתיי, כאשר העיר החכם ע"ה ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז', י"ד) היינו כי המדות נמדדות כפי ערך העצמיים לכל, בהם חיי האדם וא"כ מדוע יגדל כח החמדה אשר אל העצם מערך העצם עצמו אלף פעמים. ככה ואין אדם מת וחצי תאותו בידו.

footnotes: ¹ והתבונן עוד בדברי החכם ע"ה כי פתח דבריו האירו במאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א', כ'). אשר לדעתי כוון בדבריו אלה אל מה שאמר אביו החסיד ע"ה ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד בקרוב עלי מרעים כו' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש (תהילים כ"ז, א'). דע כי הבורא יתברך ברא את האדם עולם הקטן על דרך בריאת עולם הגדול אשר תחלת הויתו מארבע יסודות והרכיב מציאותו וברא בו מרה אדומה לעומת האש, הדם לעומת הרוח, הלחה הלבנה לעומת המים, המרה השחורה לעומת העפר, וברא בו חמשה חושים ומהם נמשכים ומסתעפים כל התאוות והחמדות אשר באדם בעוה"ז. והאלהים עשה את האדם ישר בארץ שיתנהג עם החושים כמעשה הרופא החכם המרכיב המים מחולקים בסגולתיהם וחלוקים במשקליהם משקל גרם מזה וכאיסר מזה, כן הרכיב הבורא יתברך את האדם בחושים שונים אשר בהם יתקן הנהגתו. וכמו אשר האברים החיונים הנראים נבראו בו על דרך כלל, ר"ל העינים לראות בהם לא שהם מיוחדים לראות רק דבר זה כי ע"ז הוא בעל בחירה לראות כל מה אשר יזדמן לנגד עיניו לראות המראות לשמוע הקולות הערבות לטעום המטעמים וכן כל החושים. כן החושים הפנימים נבראו אך בדרך כלל כמו כח האהבה נטוע בלב אבל לא נרשם בו במזג הרכבתו מה שיאהב ומה אשר ישנא, כ"א שיבחור לו לעצמו הדברים הנכבדים לאהבה אותם, וכן כח הרחמים והחמלה והאכזריות הענוה והגאוה הרצון והכעס וזולתם מן המדות, כי אין דבר שאין לו מקום והאדם יש בלבו הבחירה עליהם להשתמש בהם כפי אשר יבחר. ודע כי כמו שאין כח בעינים לראות פנים ואחור ולאזנים לשמוע ב' קולות, כן אין באפשר אל הלב לאהוב יותר מאחד כי האהבה האמתית שהיא מצד המעלה, לא תקום ולא תהיה בשנים כמ"ש החכם במאמר הח' מספר המדות. ומעתה הנה משפט האדם המשכיל כך הוא על דרך עשיר עושה משתה ושמחה ושולח להזמין את הקרואים והבית קטן מהכיל המוני ב"א המתאספים ומתקבצים לשמוע קול שרים ושרות, ובעל השמחה רואה אשר בטרם יתאספו ויבואו המנויים לסעודה יתמלא הבית מאנשים רקים הזוללים כמשפטם כשמעם כלי זמר המה ינועון לאכול וימהרו הביתה להיות מן הראשונים ובע"כ מוכרח הבעה"ב לדחותם אחד אחד ולפנותם לתת מקום אל הקרואים אשר יבואו. כן הדבר בהאדם אשר נברא עם הרבה חושים וכחות הנצרכים אליו להשלמת עבודתו הנכבדת, היראה לירא את ה' אלהיו, והאהבה לאהבה אותו יתברך, לאהוב חכמי התורה, וכן כל שארי הכחות רק האדם כבר נאמר עליו ועיר פרא אדם יולד (איוב י"א, י"ב) ולפתח חטאת רובץ כי האדם מנעוריו הוא ריק משכל לא דעת ולא תבונה בו והכלים רקים ומתמלאים אמתחותיו וכל כליו מחפצי עוה"ז, כי הכלים מתמלאים מעצמם כמו היראה לירא ולפחד משבט הרודה בו, לירא מגנב ורוצח והזולת מהמקרים השולטים בעולם ודוד המלך ע"ה בראותו כי עת דודים הגיע התור הנכבד להכניס בכליו הפנימים החכמה והאמונה היראה והאהבה ולא מצא מקום פנויי להם כי כלם מלאים מעסקי העוה"ז, התחיל לדחות אותם בטענותיו ואמתלאותיו לאמר ה' אורי וישעי וא"כ ממי אירא הלא ה' מעוז חיי וא"כ ממי אפחד והאריך באמתלאותיו עד אשר פינה את לבבו מכל יראות חיצוניות אז הכניס בלבו את היראה הנכבדת האמתית ואמר אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו', זה שאמר שלמה המלך ע"ה על המתעלם מזה ואינו נותן דעתו לטהר את לבבו וכל כלי נפשו, המליץ עליו כמליצתו הנפלאה חכמות בחוץ תרונה כי כחותיו מלאים מהבלי עוה"ז ואין מקום אל החכמה לשכון כבוד בקרב לבו תוך החדרים הפנימים ולכן היא עומדת בחוץ ומקוננת, ובעיר אמריה תאמר כ"א היתה החכמה בחדרי לב האדם פנימה כבר לא היה מן הצורך להעיר ולעורר את האהבה אבל כל עוד אשר האדם נאחז בסבך בקרני עוה"ז ובהבליו לא תמצא החכמה קן לה בלבו וחכמות בחוץ תרונה כו' תשובו לתוכחתי כו', והבן:

אמנם דע כי לא לתהו ברא יתברך כח זה בנפש בלתי לתכלית טוב להיות באדם תשוקה ותאוה בלי גבול אל התורה ואל התעודה, ולהיושבים לפני ה' ראוי להיות התאוה גוברת בהם בלי גבול כי חכמת התורה היא ג"כ בלי גבול ותכלית רק האדם הוא בעל בחירה והוא מחליף וממיר את כבודו על תהו והבל, היינו כי הוא רודף עם התשוקה הזאת הנכבדת אחר ההבלים, ועכ"ז הכח המשתוקק לא ישנה את תפקידו וא"כ אם הוא אוהב כסף לא ישבע כסף.

הוא אשר השלים ואמר הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו (קהלת ה', י"ז), והוראתו בזה להביננו דעת כי הכוונה הראשונה בבריאת הכח הזה באדם היה רק בעבור חלקו המיוחד לנפשו למען יעסוק בתורה ומצות כל הימים אשר הוא חי על האדמה, ויצעד מעלה מעלה אל שלמות הנרצה מאתו יתברך בלי הפסק לעולם, ולכן גם בעלי התאוה המעתיקים כח זה אל הבלי העולם אין קץ אל תאותם כי הכח ההוא ישמור את חקו.

וזהו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה כלומר ראיתי ענין טוב ויפה בבריאת הכח ההוא לדברי תורה להגות בהם בלי שביעה ובאין קץ ולעמוד בסוד ה' העמוק מני ים ולראות טוב בעמלו כי הוא חלקו. וזהו ג"כ מה שאמר הלאה אם יוליד איש מאה כו' ונפשו לא תשבע מן הטובה כו' כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא (שם ו' ג'-ז') מאמר וגם הנפש כו' הוא כמו ועוד ראיה כי גם הנפש לא תמלא, כמאמר רבותינו ז"ל במדרש ע"פ זה משל לעירני שנשא בת מלכים אם יביא לה כל התענוגים שבעולם אינם חשובים אצלה לכלום, למה? לפי שהיא בת מלכים, כך הנפש אלו הבאת לה כמה מצות ומעשים טובים לא תמלא מהם לפי שהיא בת מלך יתברך שמו ואין קץ לתשוקתה הנפלאה, והמדה הזאת היא גזולה ביד האדם מן הנפש, כי לצורך הנפש נטע יתברך כח זה בעבור התורה שהיא ג"כ עד אין קץ, ולכן גם הנפש לא תמלא, כמו הרעב ללחם ואוכל דברים שאינם משביעים אשר כרסו מלא ונפשו רעבה (והמשכיל יבין כי גם הגאוה אשר באדם הנה היא גם היא רק על דרך החלוף והתמורה כי הוא ממיר הכח הנטוע בנפש בעבור קיומו והשארתו הנצחיית הוא מחליפהו על ענין אחר כי כבר אמרו חז"ל לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל"ח).

ועל ב' אלה, על התאוה ועל הגאוה אמר החכם ע"ה רום עינים ורחב לב נר רשעים חטאת (משלי כ"א, ד') כלומר כי המה בבחירתם הרעה הטו הכוחות האלה דרך עקלתון אל חטאת אשר בעצם וראשונה נטע בו יתברך פחות כאלה להשתוקק לתורה ומצות ושיאמר בשבילי נברא העולם על דרך הנאמר ביהושפט מלך יהודה: ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב' י"ז, ו') אבל המה בזדון לבם יחליפו וימירו פעולות הכחות האלה ודו"ק. כלל הדברים כי אין לה שביעה לעולם והוא גלגל החוזר בכל אדם גם בחכמים מחוכמים המלאים חכמה למדי. אמנם לדעת ולחקור על איזה אופן יבוא שהנפש השלם בכל, כמו שלמה ע"ה שגם הוא עיניו לא תשבענה. ויותר יפלא ע"פ הכלל אשר כלל דוד המלך ע"ה בדבורו על סוג האדם בכלל באמרו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', ד') לומר כי יש דברים פרטיים שנעלמים מעיני כל חי שלא ישיגם שום אדם גם אחר היגיעה והעמל הרב כמו ידיעת עצמותו יתברך עד כי גם מרע"ה לא השיגו כמאמר ופני לא יראו, והרמב"ן ז"ל כתב על מאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג, כ') גם המלאך המתואר חי גם הוא לא יראני וכן כמה חקים כמו פרה אדומה ודומיה, עד כי גם שלמה המלך ע"ה בחכמתו הנפלאה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז', כ"ג). והשלשה שאמר עליהם שלשה המה נפלאו ממני כו' (משלי ל', י"ח) שאין המאמר יוצא מפשוטו שלא ידעם באמת ומי לא ישתוקק לדעת את אלה ושלמה העיד על עצמו כי עסק בחכמה להשיגם ולא עלתה בידו אף כי מטרם שם לבו לחקור עליהם ידע כי יד ה' עשתה זאת לסתום ולחתום חזון מדברים אלו שלא נדעם, עכ"ז לא מנע ולא חדל מלחקור עליהם. כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה שתהיה התשוקה בנפש לחקור אחר הדברים הבלתי ידועים, כהוראת מאמר כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ר"ל גם כי מראשית כזאת ידעתי שהיא רחוקה ממני עכ"ז לא חדלתי מלעסוק באלו הענינים כי ה' פעל כל זה בטבע אנושי.

וראוי א"כ לתת טעם על מה נתן יתברך הכח הזה באדם השלם בכל שיעמול לרוח לחקור על דבר שיודע שלא ישיגנו. ומצאנו ראינו טעם הגון לזה ע"פ מאמר מפורש יוצא מפי הרמב"ן ז"ל בהקדמתו לפירוש התורה. כי אמר כי יש בתורה מקום לעמוד על כל החכמות דהיינו איך ממתקין את החרדל, ואיך כל בריה חיה ואיך היא מתעברת וזמן עבורה וקיומה והפסדה, וכלם נרמזים אם באותיות התורה ואם בהנקודות, וכבר מצאנו בר' יהושע שידע מן התורה כוחה ימי עבורו של נחש (בכורות ח') וכן כל החכמות יש להם רמז בתורה, וכבר ספרו ז"ל על ר"א ור"י שידעו כמה טיפים יש בים (הוריות י', א') והשגתם הדברים האלה הוא בכלל מאמר ר' מאיר ע"ה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו') כי סוף הכבוד לבוא שמגלים לו רזי תורה וכל החכמות והידיעות.

ומעתה נבין זה ע"פ משל לאחד שנפל לו בירושה בית מקרובו שהיה עשיר מופלג אבל העלים מעיני כלם עשרו וסגולתו ולא רצה שידע הזולת שהוא עשיר, מה עשה הטמין כל אוצרותיו בחורי הבית ובמחלות עפר ולסוף מת בלא מלין ולא היה יכול לצוות אל ביתו ולא ידע איש את קבורת עשרו, וגם היורש ההוא לא ידע אתו מה בבית. לימים נאבד אל היורש חפץ ושם פניו לבקש החפץ בחורי עפר וכיפים, ומדי חפש מצא מטמון יקר מכסף והזהב ואת החפץ לא מצא וחפר במקום אחר ומצא עוד מטמון מאבנים יקרים, וכן בכל פעם אשר חפר מצא מטמוני מסתרים עד כי טרם מצא החפץ הנאבד לו מצא כל המטמונים אשר הטמין בעה"ב ולבסוף מצא החפץ שלו והיה החפץ ההוא יקר בעיניו מאד באמרו כי אך על ידו עשה לו את כל הכבוד הזה.

הנמשל הקב"ה נתן מעט סכלות לבני אדם ובעבור זה נפשו משתוקקת יומם ולילה לעמוד על אשר יחסר לו ועי"ז הוא חופש כל חדרי התורה אולי ימצא מה שלבו חפץ, ומדי עיונו וחפישתו זוכה ומוצא דברים הרבה ומביט נפלאות מתורתו, והם החכמות שזכרנו בשם הרמב"ן, וזהו יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט¹ ר"ל הסכלות מעט יקר מכלם כי הוא המביא את האדם אל היגיעה והעמל, ועי"ז הוא מוצא כל היקרים שבעולם (דבר זה כבר נדפס בספר קול יעקב קהלת. אכן הנפתי ידי עליו עוד הפעם בעבור דברים יקרים שנתחדשו ונתוספו עתה בע"ה):

footnotes: ¹ אמר הכותב גם כי הדברים נכונים עכ"ז לא אחדל את מתקי מה שיש באמתחתי עוד ביאור נחמד על מאמר נפלא זה מפי אדמ"ו הרב מו"ה אליהו נ"י מו"צ דפה. ונציע לשון המדרש, עשרה נקראים יקרות התורה והנבואה והשכלות כו' התורה מנין שנאמר יקרה היא מפנינים, הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. דע כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לכן נקומה נא ונלך ונחפש במדרש קהלת על פסוק זה, וגם לשון המדרש שם יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט זה משה שאמר אם בריאה יברא ה' דבר אחר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט זה אליהו ששחט נביאי הבעל. ולכאורה גם הדברים האלו הם סתומים וחתומים. אבל דע כי רבותינו באו לגלות לנו שלא נהרהר אחר משה רבינו ע"ה אשר ככר ידענוהו לאיש חסד והיה תמיד ברחמים גדולים על ישראל וכמה פעמים מסר נפשו עליהם, ואיך התאכזר עתה כ"כ עד שאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה. על זאת באו חז"ל להביננו כי זאת היתה ג"כ מרוב אהבתו וחמלתו על בית ישראל כמ"ש האלשיך ז"ל על מאמר אם בריאה יברא ה' כי משה רבינו ע"ה עשה כמעשה רופא חכם שיצוה לפעמים לחתוך אבר מן האדם יד או רגל אשר בו הנגע בטרם יתפשט יותר ולא לאכזר יחשב רק לרחמן כי עי"כ ימלט כל הגוף וחיו יחיה לא ימות לשחת. כן הדבר הזה כי האדם אשר היו כקרח ועדתו היה מתחיל להתפשט כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה ויהיה מסובב מזה חלילה כלייה בכולם ע"כ אמר משה אין עצה אחרת רק להכרית את האבר המעופש היינו להכרית את קרח ועדתו מתוך העדה למען הצל אותם מרדת שחת ח"ו. וזה שהשמיעו אותנו חז"ל יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט זה משה שאמר אם בריאה יברא ה' אשר לעיני הבריות היה נראה הדבר כמו סכלות כמאמר החכם גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי י"ז, כ"ו) כי איך יתכן אל חכם לבב צדיק ישר כמוהו להתאכזר כ"כ על אנשים מבני ישראל. אבל הקב"ה חשבה לטובה לענין יקר ונכבד עד מאוד יקר מתורה ונבואה כי זאת היתה סיבה להחיות עם רב מישראל שלא יתפשט החולי בכל ההמון, וכן הדבר אחר שפירשו חז"ל שהמאמר מוסב על אליהו ז"ל הוא ג"כ על הכוונה הזאת כי גם מעשה אליהו ז"ל היה נראה בעיני הבריות לסכלות במה שקבץ אנשים מבני ישראל ושחטה אל הנחל ואצלו יתברך היה ענין יקר ונכבד, והבן.