במדרש: הם (האבות) קיימו את התורה עד שלא נתנה. והם עשו אותה מאליהן. לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשווה את שמם לשמו הגדול. עליהם הכתוב אומר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהילים קי"ט, א') (פרשה ב', י').

וראוי להתבונן מדוע רק עליהם נאמר פסוק זה ולא על כל הצדיקים המיישרים אורחותם. עוד ראוי להבין מה ענין המעלה שקיימו את התורה עד שלא נצטוו. הלא כבר קבלנו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא פ"ז, א').

והנראה לדעתי כי הדברים נמשכים אל מאמרם ז"ל ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקימת (אבות פרק ג' משנה י"א). וא"כ המצווה ועושה כבר יזדמן שלא יהיה לבבו שלם בעשיית המצות כי הוא עושה אותם רק מיראת העונש המגיע אל העובר על מצות התורה. לא כן מי שאינו מצווה, בלתי כי בתום לבבו הוא מעורר את עצמו ומחייב את עצמו לעשות ודאי קדמה רוחו הנדיבה אל המעשה. ולכן את האבות אהב הקב"ה אהבה גמורה. כמו שהם היו צדיקים גמורים ושלמים באהבתם ותמימותם.

זה שאמרו ועליהם נאמר אשרי תמימי דרך שמעצמם בתום לבבם הולכים בתורת ה'.¹ משא"כ אחר קבלת התורה, אחר אשר אתה צוית פקודיך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי כו'. כי עתה אני צריך רחמים גדולים שישתוו כוונות לבבנו אל פועל ידינו.

footnotes: ¹ תמימי דרך מעצמם וזהו אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו ר"ל אף שלא היו פועלים עולה בהעדר עשיית המצות עכ"ז בדרכיו הלכו וקיימו המצות מדעת עצמם:

והוא שאמר אח"כ במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך (תהילים קי"ט, ט'). ולא אמר לשמור דבריך. אבל הורה בזה כי העושה דבר ע"י הכרח המצווה עליו ולו אין שום תועלת בזה, אינו צריך אל הדבר ועושה אותו להיותו מוכרח לשמוע אל המשמיע המזהיר עליו ראוי לומר לשמור דברו. משא"כ המשמיע דבר עצה. והשומע אחר אשר יתבונן ישקיף וירא כמה הוא צריך וכמה הוא נחוץ אל הדבר הזה. עליו ראוי לומר לשמור כדבריך כלומר כמו שיעצתני גם דעתי מסכמת עליו.

וזהו במה יזכה נער את ארחו לעשות הדבר מחפץ לבבו לשמור כדבריך. שתורנו ותחכימנו הדברים המסוגלים לנפשו (עי' בשיורי המדות לי"ג משער הדעת לס' המדות).

ומה נעמו לי בזה דברי רבותינו ז"ל ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהילים קי"א, י') ללומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם לעושים לשמה (ברכות י"ז, א'). דע כי דוד המלך ע"ה הפליג על מצות תורתנו הקדושה שהם מתוקים מדבש ונופת צופים. וגם שאינם מורגשים לגסי החומר ולעמי הארץ. בלתי אם לבעלי הנפשות הטהורות הוא מפני גשמיות האנשים ורוחניות המצות. אמנם אם ישתתפו ויתמזגו ע"י ממוצע היינו בהתבוננות בהצדיק הנושא אותם הלא תהיה חיבתו ומתיקותו מוחשת וניכרת גם לעם הארץ ויהיה אוהב נחמד ונעים בעיני כלם מצד ישרו ונועם מנהגו וענות צדקו, כנודע מגדולת מרדכי ושאר הצדיקים והם ממש כמו מאכל ערב מתובל בתבלין מצד שתוף נפשו וגופו. וזאת לא תמצא בלתי בעושים לשמה אז חן השם עליו, וזאת היתה בשלמות אצל האבות הקדושים אשר פחדם ומוראם היה על כל סביבותיהם כי עבודתם היתה עבודה תמה ושלמה ועליהם נאמר אשרי תמימי דרך כו'. (ועי' מה שכתבנו עוד בבאור מאמר זה בקול יעקב שה"ש על מאמר לבבתני אחותי כלה).