ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, מדרש: ר' יהושע אומר שלח לו ביד שליח ר' אליעזר אומר שלח לו אגרת כו', ר' אלעזר אומר הקב"ה אמר לו צא, ויאמר אל משה אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והיה העולם כו', אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחק, שנאמר האלהי מקרוב אני נאם ה' ולא אלהי מרחוק (ירמיה כ"ג, כ"ג) אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחיקהו (פרשה כ"ז, ב').

הנראה בתכלית כונתם ז"ל עם מה שאמר הפייטן הטוב ומטיב לרעים ולטובים והוא כי הטובות המושפעות מאתו יתברך להטובים לפניו יש מקום לדון עליהם ולומר כי הם באים מפאת ישרת מקבליהם כי ראויים הם שתחול עליהם הברכה והטוב. אבל באמת הדבר לא כן הוא כי מה נאמר על הטובות שמשיגים הרשעים הנה מזה יבחן כי כל ההשפעות וכל הטובות באות מאתו יתברך מפאת טובו וחפצו להטיב עם הבריות, וזהו הטוב ומטיב לרעים ולטובים כלומר מצד היותו מטיב גם לרעים ניכר כי הכל בא מפאת טוב המשפיע ולא מצד המקבל. וכאשר כלל המשורר ע"ה ואמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה, ט', ט"ז) רצה לומר כי כן הוא רצונו וחפצו להטיב לכל ברואיו.

וכי תאמר הלא אנו רואים כי הרחיק יתברך והבדיל את העמים מאת התורה מבוע החיים וכל הטוב, אשיבך בזה כי הקב"ה התחסד עמהם להרחיקם למען טובתם והצלתם ממש כהמכין סעודה גדולה עבור הרבה אנשים ורואה ביניהם בלתי בריאים חולי האצטומכא, הנה מדרכו להרחיק מהם כל חלקה טובה וכל מאכל שמן וערב, ואין להם להתרעם על מעשהו שהוא מפריד ומשנה בין המסובים נותן לזולתם בשר הבריאה ולהם כל מאכל דל ורזה, יען כי מחלתם גרמה להם למנוע אותם מהתענג בדשן נפשם.

והכלל הזה סובב כל התרחקות שהרחיק יתברך את הרשעים כי לולא ידיעתו שהתורה היא להם סם המות לא היה מונע אותה מהם ואם כן גם הריחוק הכל הוא מחסד אלהים להטיב לכל אחד במה שיוכל שאת.

וזהו אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחיק, כלומר אני הוא בעצמי המטיב גם בהיותי מרחוק, וזהו כוונת הנביא הנזכר לעיל האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק וכדברינו.

ולראיה על דבריהם אמרו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו כו', כי הנה המופת החזק על אמתת הדבר הוא גר הבא להתגייר שיש בו שני הפכים בנושא אחד, היינו כי המשפט לרחקו ולדחותו תחלה בכל היכולת רצה לומר לספר לפניו כל החומרות שבתורה כמאמר לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלוקים קדושים הוא אל קנא הוא, לא ישא לפשעכם וגו' (יהושע כ"ד, י"ט), ולאחר שנתגייר עלינו לקרבו בכל היכולת כידוע, ואין זה כי אם מטעם שכתבנו כי מתחלה טוב לו ההרחקה כי אולי לא בא זולת בעבור תקות השכר הטוב שיהיה לו בעולם הבא, או בשביל כוונה אחרת, נמצא שברוב הימים יתחרט ויהי תוהא על הראשונות מה שאין מזור למכתו, על כן מזהירים ומפחידים אותו אולי יתחרט, ואחרי שאנו רואים בו כי עם כל זה אינו מתחרט ולבו שלם להתגייר לשם שמים מוכרח הדבר שסופו להתקיים, ועל כן החיוב לקרב אותו כי מהיום טוב לו הקירוב, (וזהו הרמוז במאמר המשורר כי הנה רחקיך יאבדו (תהלים ע"ג, כ"ז) כלומר אותם שהרחקת הוא מסבת היותם עלולים להאבד בזולת הריחוק ולכן הצמת כל זונה ממך היינו הבדלת אותם מן התורה, ולכן אמר אחר כך ואני קרבת אלהים לי טוב כלומר אותי קרב ה' על היות קרבתו לי לטוב נשגב).

הנשמע מכל זה כי הנהגתו יתברך שוה בכל באי עולם להתנהג עם כלם כפי כוחם ועניינם אם לרחק ואם לקרב, וזהו אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחק והמופת על זה הוא משפט מצותו להתנהג עם הגר וכמו שכתבנו, וזהו שסיימו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו כי המופת על המשפט כל הגרים כי כן הוא, תקח מיתרו כי בבואו להתגייר היתה הצווי לקרבו תיכף ולא לרחקו, יען כי הוא יתברך ידע את לבבו כי נאמן הוא עם ה' ואין בו טעם לרחקו, וזהו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים ולא בא אלא להתגייר אף עתה קרבהו אל תרחיקהו (ועיין בחבורנו קול יעקב רות על מאמר וארא כי מתאמצת היא כו'):