ובילקוט: ויחד יתרו על כל הטובה ר' יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמר לו משה המן הזה שנתן לנו המקום אנו טועמים בו טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם.

וראוי לתת טעם מה ראה יתרו להפליג בשמחה וגיל על ענין חומריי ודבר גשמיי? ומה גם מה ראה משה ע"ה להפליג בשבח זה מה שהוא משתנה לכמה טעמים מה שאין דרך הפרושים האלהיים לתת שמחה בלבם מדברים כהם.

והנראה בזה עם מאמר חז"ל כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו', א')אשר לכאורה לא ידענו מה הם הדברים שהוא מקיף אותם בכלל מאמר זוכה לדברים הרבה, כי הדברים שהוא פורט אחר כך אינם צריכים להיות כלולים במאמר הכולל אחר שהוא מבארם בפרטות. אמנם יתכן לפי הכלל המבואר בספרים אשר חיות כל דבר ודבר הוא בא ממקום שרשו ומחצבו ועל כן מהצורך אל כל נברא ומחודש להיות מחובר אל שרשו שממנו הוא יונק חיותו ואיכות חיבורם על ידי התורה הקדושה שהיא הממוצע בין הקב"ה ובין ברואי מטה והיא המחברת אותם אחד אל אחד, והוא על ידי נעשה ונשמע כי על ידי נעשה תתחבר אל העולם הזה. היינו כי כל דבר יש לו אחיזה בהתורה על ידי המצות התלויות בו כמו תבואת השדה על ידי לקט שכחה כו', הטלית על ידי הציצית ועל ידי הברכה הצריכה להם וכדומה מהדברים, ולמעלה היא מחוברת על ידי נשמע שאנחנו שומעים ומקיימים ככל אשר צוה אלהינו יתברך ובזאת היתה התורה ממש כסולם מוצב ארצה כו', לתת מהוד חיותה אל כל הנבראים. וזהו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי התורה היא שורש כל הדברים ומקור כל הטובות וממנה משיגים קיומם, וכענין שאמרו ז"ל במדרש (ריש תרומה): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב') אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו כסף יש בו זהב אין בו כסף ואין בו זהב, (יש בו שדות ואין בו כרמים), אבל המקח הזה יש בו כסף, יש בו זהב, יש בו שדות, יש בו כרמים (פרשה ל"ג, א'), והוא מכוון לדברינו.

וכן היה ענין המן שהוא לחם שמים (וכמו שאמרו ז"ל לחם אבירים לחם שאבירים אוכלים אותו) ודאי בהכרח הוא כלול מכל הטעמים המתחלקים בכל פרטי המאכלים יען כי יסודתם ומקור כל שרשם יתלכדו למעלה והיו לאחדים במקור העליון שמשם יושפע כל טעם וכל חיות.¹ (וזה היה ענין ברכת האבות בכל מכל כל כי הוא יתברך נתן בידיהם מכלל הטוב כמו שהוא למעלה שהוא שורש אל פרטי ענפי טובות העולם הזה ומקור כלם, והן זאת היתה שמחת יתרו כי על ידי המן הכולל כל הטעמים נתברר לו כי הוא יתברך ייחד לישראל מבוע ושורש הטוב כמו שהוא למעלה, וזהו ויחד יתרו על כל הטובה רצה לומר על כלליית הטובות שנתן יתברך ליד ישראל ובארו ז"ל בטובת המן הכתוב מדבר שהיה משתנה לכל הטעמים וכמדובר):

footnotes: ¹ במן כלול מכל הטעמים. אמנם תנאי היה באוכלי המן לבלתי יגבילו אותו לייחד אליו טעם פרטי ואז היה מוחש אצליהם כל הטעמים שהיו כלולים בו משא"כ אם היה האדם מגביל ענינו וצמצם אותו להבדילו מענין כלליותו לטעום בו טעם פרטי יהיה מאיזה טעם שיהיה, הנה בזה לא השאיר בו בלתי הטעם שבחר, אם בשר או דגים והזולת, וכן בהתורה הקדושה כלילת כל הטובות ישיג בה הלומד לשמה כל הדברים כל עוד שלא יכוין במחשבתו להשיג על ידה דבר פרטי כמו העושר, והכבוד וכדומה ואם יעסוק בה לשמה הנה עמד בה טעמה העצמיי הכולל את הכל, וזה שרמזו ז"ל כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, והבן:

ומה נעמו בזה דבריהם ז"ל בגמרא וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו כו', שמחל לו על אותו עון (שבת ל', א'), אשר לכאורה אין הדרש הזה מוכרח מלשון הכתוב אבל לדברינו יתכן, כי הנה כבר הסכימו ז"ל מגלגלין זכות על ידי זכאי כו', ואם כן בע"כ הדבר תלוי בזכות הזכאי ההוא היינו כי אם יתגלגל על ידו זכות גדול בע"כ גם המזכה הוא גדול הזכות ומה גם אם יסובב על ידו זכות הכולל כל הטובות ומקור לכל הסגולות יחוייב מזה להיות גם המזכה זכותו בכל ואין צריך לומר שהוא מנוקה מעון ודופי.

וזהו שהוכיחו ז"ל על כל הטובה פירוש טובה כלליית (כי לולי כן היה ראוי לומר על הטובה) היינו בית המקדש שנבנה בזכותו, ואם כן בהכרח אתה צריך לומר שהוא זכותו בכל ומה גם באין שמץ דבר מעון וחטא ומוכח מזה היטב שמחל לו על אותו עון והבן. (ועיין בקול יעקב ריש אסתר):