היה אתה לעם מול האלהים (י"ח, י"ט). ילקוט: היה להם ככלי מלא דבורים דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם (רמז מ"ח).

והמאמר חסר המובן ובאין ספק כוונה עמוקה לרז"ל בזה.

והנראה בהבנת הענין עם מאמרם ז"ל אנכי אמירה נעימה כתיבה יהיבה (שבת ק"ה, א'). דע כי הנה החילוק וההבדל בין מאמר הקב"ה לישראל ובין מאמר האדם לחבירו, הוא ממש על דרך הרופא שאומר אל החולה איזה רפואה אשר הדברים בעצמם אינם מרפאים כי אם מודיעים את החולה מה הם הדברים שיוכל להתרפאות בהם. אבל לא כן התוה"ק מאמר אלהים חיים יתברך שמו. כי מלבד מה שהיא לנו לעינים להורות דרך נלך בה והמעשה אשר נעשה לחיותינו כיום הזה, הנה עוד הדברים בעצמם מפי המשמיע הם פועלים ברוח האדם השומע תועלת נמרץ כאשר הפריז הכתוב שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נ"ה, ג'). וכמו כן הלימוד והעסק בתורה הנה הלימוד עצמו מחיה לב בעליו כמאמר החכם מרפא לשון עץ חיים (משלי ט"ו, ד') וברז"ל המאור שבה מחזיר למוטב (איכה רבה פתיחה ב'). וזהו אמירה נעימה כתיבה יהיבה כלומר גם האמירה לבדה תשביע נעימות על ידי העסק בה, ואם הדבר כן יש עתה ההבדל גדול בין אם המשמיע הוא אדם, ובין השומע מפי הקב"ה בעצמו, כי הרופא האומר רפואת החולה אין נפקותא אל החולה אם ישמע מפי הרופא עצמו או מפי שלוחו הבלתי מכזב, לא כן דברי התורה הקדושה שהדבורים עצמם הם פועלים חיות וקדושה בנפש האדם, על כן יתרון גדול אל השומע אם הקב"ה בעצמו הוא המשמיע, והן לטעם זה בקשו ישראל לשמוע הדברות מפי הקב"ה ולא על פי שליח וכמו שהפליגו ז"ל בכמה מקומות כיון ששמעו ישראל הדברות מפי הקב"ה נעקר יצר הרע מלבבם ונתבשמו כלם מה שלא היה נעשה על ידי משמיע בשר ודם.¹

footnotes: ¹ הפליגו חז"ל ששמעו ישראל הדברות מפי הקב"ה. והוא שהמליץ החכם ואמר ישקני מנשיקות פיהו (שיר א') ודרשו ז"ל במדרש שהוא נגד מה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים נתחרטו באחרונה ואמרו ישקני כו' וכאמרם (שם) בשעה ששמעו אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחים כו' ע"ש, ע"כ המה מבקשים עתה ישקני מנשיקות פיהו היינו לשמוע תורה עוד הפעם מפי הקב"ה בעצמו, וזהו שהמליץ ע"ה ואמר לריח שמניך טובים שמן תורק שמך כלומר כי עתה אשר נמצאו דבריך על ידי שליח ואמצעי המה בבחינתם ממש כשמן הטוב המורק מכלי אל כלי שהוא מאבד כחו ומפיג ריחו, וזהו ששאל משכני אחריך נרוצה כלומר לשמוע דבר מפי עצמך כי גדול כח השמיעה ההיא לתת און ועצמה אל השומעים שיוכלו לשמור ולעשות ולקיים, וזהו הרמז במה שדייקו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה הרצון כי עיקר מבטחם הוא כאשר ידבר אליהם השם וישמעו התורה מפיו ית' בעצמו באין ספק יזכו לקיים, וכענין מליצת הכתוב כן יהיה דברי אשר יצא מפי כו' עד והצליח אשר שלחתיו (ישעיה נ"ה) (ועיין בקול יעקב שה"ש על מאמר קמתי אני לפתוח לדודי בבאור יודוך ה' כל מלכי ארץ כו'):

והוא הדבר שחלקו ז"ל (בילקוט מטות) כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנאמר בו זה הדבר והוא כי כל הנביאים היו דומים בעניינים ממש אל השליח המוליך והמביא מעות מאחד אל השני אשר המעות שקיבל מהאחד הוציא על סחורתו ואחר כך בבואו אל השני נותן לו מכיסו כמספר הסך שקיבל, כן היה ענין הנביאים שהיו מקבלים הדברים מפי הקב"ה ואחר כך בבואם אל ישראל להגיד להם דברי ה' היו מוציאים דברים מפיהם ככל הדברים אשר דבר אליהם הקב"ה, אבל עצם הדבור היה שלהם, לא כן נבואת משה רבינו ע"ה שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו נמצא הדבור עצמו מאת הקב"ה ולכן היה מתנבא בלשון זה הדבר, שהוראתו שהוא הדבור עצמו מה שהקב"ה מדבר, ממש כהשולח מעות לבנו על ידי שליח ורוצה שישיג בנו המטבעות ההם בעצמם הוא צורר אותם באמתחתו וחותם אותו בחותמו, כך היה הקב"ה מוסר דבריו לפיו של משה והיו טמונים ונצורים אצלו עד בואו לדבר אל ישראל ואז היה הקב"ה מדבר מתוך גרונו לישראל, והיה משה מחזיק הדברים כאלו נתונים בכלי עד שימסור אותם לישראל ומעולם לא נתחלף אצלו הדבור ממאמר למאמר כי שמעו ישראל גם כן מפי הקב"ה על ידי מעבר גרונו של משה. וזהו שאמר יתרו היה אתה לעם מול האלהים. כלומר ממוצע בינם ובין אלהים ומה שישמעו מפיך יהיה כאלו שומעים מפי הקב"ה, וזהו שדרשו היה להם ככלי מלא דבורים לא כמשפט שארי הנביאים שדברו בפיהם מה ששמעו מאת ה', אבל אתה יהיה דבר ה' בפיך ככלי המלא דבורים:

עוד יתכן בזה בהזכיר מאמר החכם מכל אדם בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה כו', אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' כו', כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה יצפון לישרים תושיה כו', כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם (משלי ב', א'-י'). והנראה לדעתי כי החכם ע"ה בא להתיר בזה ספק גדול והוא מה שאנו רואים כל התורה וכל דברי הנביאים כלם דברו בלשון קצר וסתום בלתי מבואר עד שעל ידי כן רבתה המחלוקת בין החכמים דורשי הכתובים, זה אומר בכה וזה בכה הלא לא קצרה היריעה מלכתוב התורה וחזיונות הנביאים בלשון רחב ומבואר עד שיבינו אותם באין יגיעה כלל ותהיה ההלכה מבוררת בפי כלם.

והנה על מאמרי הנביאים וחזיונם בתוכחתם ובמוסרם יש לומר טעם פשוט כי סדרו דבריהם כן לתועלת נמרץ, ממש כאשר יזדמן יהיה לאחד בן מביש רע מעללים והוא רודה אותו בכל פעם שהוא עושה מעשהו זר מעשהו פעם הלך האב מביתו על כמה ימים והנה בבואו סיפרו לו כל המעשים שעשה בנו בזמן ההוא גמר האב בלבו לאמר אם אכנו על כל דבר דבר ביחוד אין כחו לסבול המכות, ואם אכה אותו בלתי על דבר אחד לבד, מאין ידע בני להזהר משאר מעשיו שעשה, מה עשה לקח את בנו והכה אותו מכה רבה ולא פרט לו שום דבר ממעשיו, אבל אמר לו לך ותפשפש במעשיך ותדע את חטאתך שעל ידה החלותי הכותך, והיה הבן ההוא מהרהר בכל יום וזוכר את מעשיו הרעות אחת לאחת וכל מעשה שעלתה בזכרונו אמר בלבו הלא בעבורה הכני אבי ולשעה נזכר מעשה אחרת אמר אולי על ידה הכה אותי, ובין כך ובין כך נעשה זהיר בעצמו מכל המעשים שלא לבחור בהם עוד, וכל זה מסבת שלא גילה אביו על עונו בעת יסרו אותו, שעל ידי כן היה אל הבן ההוא להוכיח על מעשיו ולכלול את כלם במוסר אביו. הוא הדבר במוסרי ה' יתברך כי אם היה רצון הכתובים להוכיח על כל המעשים רעים שאפשר להעשות ילאה הסופר ולא יכילם הספר, וכן הקוראים ילאו ויבולו מלקרוא אותם, ולכן זאת העצה היעוצה כי סתמו דברי המוסרים וסדרו אותם במלות הבלתי מוגבלות להורות אך אל דבר פרטי אבל השכילו פיהם במלות כוללות והניחו אל הקורא והמעיין בהם לבקר בענייניהם והוראותיהם וממילא כל אחד יקח מוסר לעצמו על תהלוכותיו ועל עלילותיו בהיות דבר המוסר מקיף מעשה כל איש.

אמנם יש טעם היותר מתקבל על סתימת הדברים גם בתורה גם בנביאים והוא בהקדים מאמרם ז"ל אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד (כעין זה כתובות קי"א, א' יעו"ש) אשר לדעתי כוונו ז"ל בזה לכוונה עמוקה יותר ממה שנראה פשוט, והוא בהזכיר מאמר החכם ע"ה אל תלחם לחם רע עין כו' (משלי כ"ג, ו'), הראה לדעת שלא יאמר האדם שאין השביעה באה כי אם מהלחם והמזון ואין נפקא מינה בהמאכיל מי ומי הוא, לומר כי אין יתרון בנפש האוכל אם המאכילו הוא טוב עין או לא, כי לא תשבע הנפש כי אם מכח האכילה, לכן הודיע אותנו בחכמתו שגם כח ורצון הטוב של המאכיל ישאף גוף האוכל וכפי טוב לבבו כן תשבע נפשו, וההיפך בהיפך, וכמו שמצינו בנותני צדקה שאם יתן הנותן בעין יפה יתברך המקבל ממנו וכאמרם ז"ל באיוב מעשה ידיו ברכת (איוב א', י') מלמד שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (ב"ב ט"ו, ב'), ומזה דון בעצמך קל וחומר בלמוד התורה כי תתחבר נפש ורצון המלמד ותשתתף עם תלמידו להאיר בו אור החכמה והבינה ולתת מהודו עליו להשיג במושכלות המקובלות אצלו קל וחומר מהנותן לחבירו דברים גשמיים שתשתתף נפש המאכיל ורצונו הטוב אל האוכל ותפיק טובתו והועלתו כל שכן במשפיעי חכמות התורה שהוא כלה רוחניית, ואם כן יפה אמרו אינו דומה שומע מפי הרב כו', כי הרב להיות מגמתו וחפצו להביא החכמה בלב תלמידו, הנה מלבד הלמוד שהוא מדבר עמו פה אל פה עוד ישפוך את רוחו להשפיע בו חכמה ותבונה בגודל רצונו וטוב עינו, לא כן השומע מפי התלמיד שהוא משולל ההשפעה המעולה הזאת.

ומעתה קל וחומר שיש חילוק והבדל גדול בין הדור שקבלו התורה לדורות שאחר כך, כי הדור הראשון שמעו התורה מפי ה' יתברך ומפי משה עבדו, וקבלו הארה גדולה ונמתקו ונתבשמו כלם, כי באורו ראו אור לא כן הדורות האחרונים הרחוקים מהמקור הראשון, ושומעים תורתם וחכמתם על ידי השתלשלות מדור לדור, ומפה לפה הנה לא תפעל בהם השמיעה כפעולת השמיעה הראשונה מפי ה' יתברך כי כבר חלף והלך לו הכח הגדול הזה עם רובי המשמיעים והמקבלים מהם מדור דור (ממש כשמן המורק מכלי אל כלי וכמו שזכרנו בהגה"ה). אבל מי כהחכם יתברך היודע פשר דבר והחפץ בהצלחת הדורות כלם כהצלחת הדור ראשון כי הפליא עצה והגדיל תושיה להיות כלם לומדים מאת המורה הראשון ושיהיו כלם שואבים מי חכמתם מעצם המקור והיינו כי סתם יתברך הדברים וחתם אותם, וכל מי שילמוד לא ידע פירושם והוראתם עד שיצטרך להתבונן ביגיעה רבה ולבקש רחמים מהנותן חכמה לגלות עיני השכלתו להוציא תעלומה אורה (וכאמרם ז"ל כל העוסק בתורה לשמה כו', עד ומגלין לו רזי תורה כו' (אבות פרק ו')). ואחרי אשר מעצמו לא יוכל לבוא על מצפוני התורה בלתי מן השמים ישיגו אליו אם כן הנה הוא לומד תורתו מפי הרב הראשון:

ומה נעמו עתה דבריהם ז"ל שדרשו אנכי נוטריקון פנים ואחור אמירה נעימה כתיבה יהיבת יהיבה כתיבה נאמנים אמריה (שבת ק"ה, א') רצה לומר כי על כן ניתנה התורה בכתב שלא תאבד נעימות המאמר וכח קדושתו מפי האומרו וישתו כלם מהמעיין הראשון כי גם אם הדברים עצמם כתובים ומסורים ביד כל אדם עם כל זה תוכם רצוף משכיות חמודות טעמיהם וסודותיהם, מה שלא יתגלו לאדם בלתי אם יערה עליו רוח חכמה ממרום, לא כן אם היתה ניתנה על פה היה נעימתה וערבותה הולך ומתמעט כפי רוב התרחקותו מהאומר האחד, יען כי בדברים שבעל פה לא יוכל המשמיע להסתיר דבריו אל השומע ולהעלים מהם דבר מה (ועיין עוד בזה בקול יעקב סוף קהלת).

וזהו המשך הכתובים הנ"ל בני אם תקח אמרי כו', להקשיב לחכמה אזנך כו' אם תבקשנה ככסף כו', אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא כלומר מהצורך אל הלומד תורה לבקש ולחפש בה כמחפש מטמונים בעמל ויגיעה יען כי כן נתנה בלתי מבוארת ולא תשיגנה ידי אדם כי אם אחר רוב השקידה והיגיעה ואז יבין וימצא דעת אלהים היינו הטעמים הנעלמים והסודות הנסתרות אשר ידעם אלהים. וזהו כי ה' יתן חכמה מפי דעת ותבונה יצפון כו'. רצה בזה לבאר ולומר למה עשה כן יתברך כי לא נתן התורה די באר ומפורש, והטעם כי רצונו יתברך להיות הוא הנותן חכמה אל האדם בהווה, ומפיו יחננו תמיד דעת ותבונה, וזהו שאמר כי ה' יתן חכמה ולא אמר נתן חכמה לומר כי חפצו יתברך שיהיה הוא תמיד הנותן והמשפיע החכמה והתבונה בכל דור ודור על כן יצפון לישרים תושיה כלומר הצפין יתברך התורה בדברים סתומים (ממש כמאכל מבושם מכוסה כדי שלא יפיג טעמו ולא יחליף ריחו). הבלתי מושגים כי אם אל מי שיחפוץ הקב"ה להבינו. וזהו שסיים אז תבין כו', כי תבוא חכמה בלבך כלומר אחר אשר על ידי עמל ויגיעה תשיג המושכלות ומרחוק תבוא החכמה בלבך, אז ודעת לנפשך ינעם כלומר ינעם ויערב לו כל דבר ממש כשומע מפי האומר הראשון.

וזהו שרמז הנביא ע"ה אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב). כלומר אם היתה התורה כתובה באופן שתהיה כלה מבוארת עד שלא ישאר אל הלומד לחקור בסודה ולהתחדש לו דבר מעתה, אם כן כבר היתה נחשבת כמו זר רצה לומר נעדרת הכח היקר והנעימות מכל וכל וכנ"ל. וקח לך דמיון על כל זה מיואב שלא רצה לכבוש רבת בני עמון וקרא לדוד שיכבוש הוא בעצמו למען יהיה לו לתפארת כן התורה וכל דברי הנביאים סתומים בעניניהם והניחו למשפט אלהים יורנו.

וכל דברנו אלה מבוארים ברז"ל ויותר מהמה בני הזהר (קהלת י"ב, י"ב) הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה כו', ושמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר כו', כל ההוגה בה טועם טעם בשר (ערובין כ"א, ב') והוא מכוון לדברינו.

ומה נעמו עתה דברי הילקוט היה להם ככלי מלא דבורים, דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם. והוא כי בא המאמר לדבר על לב משה לבל ירע בעיניו על העצה הזאת לשתף עמו עוד אנשים ונשאו אתו בדבר ההוראה, לזה הקדים יתרו ואמר לו כי אין נגרע מכבודך דבר על ידי מה שילוו אליך השופטים ההם, יען כי הם לא ישפטו דבר זולת על פיך ועל פי התורה אשר תלמדם ואם כן כתרך גדול מכתרם. וזהו שהמליצו ז"ל היה אתה לעם מול האלהים ככלי מלא דבורים שאין הדבורים מובנים בלתי על ידי מי שיסדר אותם לעשות מהם מאמר שלם ואחר כך יהיו נתונים למי שרוצה להבינם, כן היה משה ע"ה כי התורה כמו שניתנה מהר סיני היו עניינים סתומים בלתי מובנים אל העם, אבל משה רבינו ע"ה שעליו אמרו ז"ל ותחסרהו מעט מאלהים היה הוא המורה והמלמד טעמי התורה פרטים ודקדוקים וסודות וממנו תצא תורה ודבר ה' לכלם. וזהו היה אתה לעם מול האלהים כלומר ממוצע בינם ובין האלהים ובארו ז"ל היה להם ככלי מלא דבורים דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם. והענין נכון: