וידבר ה' אל משה במדבר סיני (א', א').

מדרש:¹ זהו שאמר הכתוב המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה (ירמיה ב', ל"א) אמר הקב"ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו ממצרים וכי כמדבר הייתי לישראל וכי כמדבר הייתי עמהם היוצא למדבר שמא הוא מוצא שם שלוה אכילה ושתיה ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם במטות מכובדות שנאמר ויסב אלהים את העם שהרביצם בדרכי המלכים ולא העמדתי להם ג' פדגוגין משה אהרן ומרים שבזכות משה הייתם אוכלים את המן ובזכות אהרן הקפתי אתכם בענני כבוד ה' לד' רוחות וא' מהלך לפניהם והי' מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת הסלעים כו' והבאר בזכות מרים כו' והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר א"כ המדבר הייתי לישראל שמא כמדבר נהגתי עמכם כו' מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך מהו רדנו לשון משנה הוא הרודה פת חמה אמרו ישראל כשהפת נתבשלת בתנור וניטלת מן התנור יכולה היא ליקבע בתנור עוד ואנחנו היינו כבתנור שנאמר ותנור לו בירושלים (ישעיה ל"א, ט') והגליתנו לבבל ומה אתה מבקש ממנו עוד (פרשה א', ב').

footnotes: ¹ ובסמוך בשלשה דברים נתנה התורה באש, במים במדבר, באש והר סיני עשן כלו כו' במים גם עבים נטפו מים במדבר במדבר סיני, לומר לך מה אלו לעולם בחנם אף התורה חנם לעולם שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ובתנחומא מביא פסוק אחר שנאמר קחו מוסרי ואל כסף. באור הדברים דע כי האדם נברא עם כחות והפוכי כחות, גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, אהבה ושנאה וכדומה מן הכחות (עיין בחבורנו שמן המור מאמר שני באורך). כי כל כח פרטי מהצורך אל אדם משכיל שישמש בו בעת מן העתים לרחם על הצדיק להתאכזר על רשע כמאמר לא תחמול ולא תכסה עליו, וכן כלם יש להם זמן וכמאמר (קהלת ח') כי לכל חפץ יש עת וכן כח התשוקה וכח ההסתפקות, כח התשוקה לכסוף ולהשתוקק אל התורה, כמאמר אם תבקשנה ככסף ולזה נקרא כח התשוקה באדם כמו אש בוער תוקד בקרבו שלהבת התשוקה והחכם משמש הכח הזה אל התורה אכן בהתגבר פה התשוקה אשר הוטבע בקרבו להשתוקק אל תענוגי הגוף נמזג בו ג"כ כח ההפכי להיות מסתפק אשר חכמינו ז"ל המליצו עליו במים היינו כמו המים אשר בטבעם מים יכבו אש כן כח ההסתפקות יכבה אש התשוקה אשר יבער בו אל התאוה, אכן בכל אלה אינו רק כובש את יצרו אשר בלבו יתאוה הרעות רק ימשול על התאוה. אמנם החסיד המעולה רוח אחרת יש בו שכבר ביטל כל כחות הגוף (עיין שמונה פרקים להרמב"ם ז"ל פרק ששי) כמו שאמר החסיד ע"ה ולבי חלל בקרבי שככר הפקיר גופו ואיננו שומע כלל מה חפצו כמאמר ועמך לא חפצתי בארץ (תהלים ע"ג, כ"ה) אשר על המדה היקרה הזאת אמר שלמה המלך ע"ה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי י"ט). ר"ל הן זה אמת כי זה מותר החכם מן הכסיל כי החכם מאריך אפו גם כי בלבו ומחשבתו לקחת נקמתו מן הפוגע בכבודו יחריש ויתאפק אבל ותפארתו עבור על פשע שלא יתפעל מאומה ולא ירגיש אם היה בזה פשע כאותו שהוא עובר על אבן ולא הרגיש אם היה שם אבן. וזהו שכללו במאמרם הנכבד הזה בשלשה דברים נתנה התורה באש במים כמדבר שמשים עצמו הפקר כמדבר כמו שדרשו ז"ל על מאמר וממדבר מתנה (נדרים נ"ה) שנאמר הוי כל צמא לכו למים כאומר אוי למי שהוא צריך לבקש לו רפואה ואחר שהוא צמא הוא צריך לבקש לו מים לכבות את הצמאון, אבל זה שכבר הפקיר עצמו כמדבר ולבו חלל בקרבו אין צריך לרפואה ועליו לא נאמר הוי רק אמר הוי כל צמא. ובמדרש תנחומא מסיים כמדבר שנאמר קחו מוסרי ואל כסף לראיה על מ"ש מה אלו לעולם בחנם אף התורה חנם לעולם, יפה אמרו שנאמר קחו מוסרי ואל כסף ר"ל אין אתה צריך לשלם מחירה כסף כי התורה תשיג בחנם: אמנם להמתיק הדברים עוד יותר דע כי כבר הבאתי מ"ש הרמב"ם בספר המורה (בי"ב משלישי והחסיד ז"ל בחו"ה בחמישי משער הבחינה) הדברים אשר הם קיום הגופות תמצאם ברב ובמעט כפי רוב הצורך אליהם, וכל אשר יהיה הצורך אליו גדול הוא יותר נמצא ומזומן, והדמיון בזה האויר מפני שאי אפשר בלעדו בשום זמן לכן הוא נמצא בכל המקומות ובכל הזמנים כי א"א להיות בחיים גם רגע בלא אויר, לא כן המים כי אפשר להיות בלא מים כמה שעות וצורך המים הוא יותר מצורך המזון לכן מציאות המזון יותר יקר מן המים וכן מזון ההכרחי הוא יותר במציאות ממינים שאינם הכרחיים רק תענוגיים כי אחרי שאינם הכרחיים יספיק למציאותם גם מקומות הרחוקות אשר על זאת הוכיח הכתוב ואמר לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא כי קרוב אליך הדבר מאד בע"כ תשפוט בצדק כי היא חייך. כי היותר מוכרח אל החיים הוא יותר קרוב ויותר נמצא כמו המים שהמה מזומנים בחנם בעבור רוב הצורך אליהם כי כאשר יצטרך לקנותו במחיר מה יעשה אם אפס כסף הלא ימות לשחת, כן בחמלתו יתברך נתן את התורה בחנם שתהיה נמצאת אתו עמו עד כי קרוב אליך הדבר מאד כו'. וזהו שרמזו ז"ל בג' דברים נתנה התורה באש ובמים ובמדבר להורות שכמו אשר הדברים האלה המה בחנם כן גם התורה בחנם שנאמר קחו מוסרי ואל כסף ר"ל אין אתם צריכים לשלם כסף וכמדובר:

והמאמר אומר הבינני ואין מן הצורך להעיר בו, אמנם לבוא אל באורו נזכיר תחלה מאמר משה רבינו ע"ה אל יתרו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך (במדבר י', כ"ט). וראוי להתבונן על הוראת מאמר אותו אתן כו' כמורה באצבע על דבר ידוע ומיוחד. אמנם דע כי הנה כאשר יבוא סוחר אל עיר ומשרתו עמו ועשיר א' הזמינו על שלחנו וישאלהו לאמר מה תאכילני, ויאמר לו דע כי תאכל לשבעה, ויבוא אצלו עם משרתו וישבו שניהם אל השלחן ויאמר הבעה"ב לא למשרתך קראתי כ"א אותך, ביום השני הזמינו עוד הפעם לסעודתו וישאלהו ג"כ מה תתן לפני ויאמר לטרא לחם וחתיכת דג ובשר משקל ידוע, ויהי ביום השני בבואו על סעודתו לא הביא עמו משרתו שאלו הבעה"ב מדוע לא בא משרתך אל הלחם, ואם לבעבור כי אתמול כעסתי עליך הלא אתמול הבטחתיך להאכיל אותך כדי שבעך ואם גם למשרתך אזמין אצטרך לתת יותר, לא כן היום אמרתי לך דבר קצוב ומזה תוכל אתה לוותר לכמה אנשים שתחפוץ.

הנמשל הקב"ה הזמין את העם הנבחר לארץ הקדושה ואיך יבקש משה את יתרו להזמינו ג"כ אל המתנה אשר יתנדב הנותן ב"ה. אבל כל זה היה אם לא היו גבולים ידועים לא"י אבל מאחר כי המתנה היא דבר הקצוב במדה לכל גבולותיה סביב כבר יש בידו להזמין את כל מי שירצה. וזהו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם במדה ידועה קצובה, לכן לכה אתנו והטבנו לך והוסיף ואמר כי ה' דבר טוב על ישראל.

והרצון בזה ע"ד שאמרו ז"ל בקללות נאמר ואלה יעמדו על הקללה כגדול העומד על הקטן כן אמר משה כי ה' דבר טוב על ישראל (ויקרא רבה ב'). כי ישראל טפלים אל הברכה והברכה גדולה מהם ומהמונם א"כ לא יהיה הטוב בצמצום כי ה' דבר טוב על ישראל וא"כ אין לך לדאוג, כי ודאי יהיה לך ולנו די והותר, אך בהיות דרך המכובדים שלא ללכת על הסעודה כי ללכת אל סעודות הוא משפט עניים לא כן דרך העשירים כי מה לו בנהמא דכסופא, ע"כ השיב לו יתרו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים כי כבר אמר רשב"י ע"ה שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם ע"י יסורין ואלו הן תורה וא"י ועוה"ב תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהילים צ"ד, י"ב), א"י מנין שנא' כי כאשר ייסר איש את בנו כו' (דברים ח', ה') וסמיך ליה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (ברכות ה'). הא לך מבואר כי יסורי גלות מצרים הי' סבה לתורה וכמאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג', י"ב) וגלות מדבר סיבבה ירושת ארץ ישראל כאשר יורה סדר הפרשה וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך כו' כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כו' כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (דברים ח' ב'-ז'). ובדברי הנביאים מצאנו שהמשילו זאת להריון ולידה כמו כמו הרה תקריב ללדת כו' (ישעיה כ"ו, ז') בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר כן כי חלה גם ילדה ציון את בניה (שם ס"ו, ז'-ט') וא"כ כך אמר משה ליתרו אחר כי אתה היית עמנו במדבר בסבל הדוחק והצער מה שהוא סבה להטיב עמנו בירושת הארץ. וזהו כי ע"כ ידעת חנותנו במדבר וטעמת גם אתה את המדבר הנורא הזה¹ ע"כ והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, כלומר הטוב ההוא אשר נחלנו אנחנו מסבת היותנו במדבר והטבנו לך כי גם אתה סבלת עמנו ובעבורנו:

footnotes: ¹ כי אתה ידעת חנותנו במדבר והוסיף ואמר והיית לנו לעינים להעיר אותו עוד כי גם בזולת סבל המדבר לא יהיה לו זה כנהמא דכסופא כי מגיע לו מן הטוב ההוא בעבור שהטיב עם ישראל במינוי הסנהדרין והיית לנו לעינים, כי כן נקראים המנהיגים אשר בדור עיני העדה, ואולי הטיב עמהם עוד בדברים הבלתי נזכרים בכתובים וא"כ מחוייבים הם להנהותו מנחלתם אשר יתן ה' להם בעבור היותו להם למורה ויועץ חכם:

ולבוא אל הענין נזכיר עוד ענין אחד המבואר למעלה (סוף פ' שמות) כי ישראל חשבו על גאולת מצרים שהיא גאולה עולמית כמאמר הקב"ה למשה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם (שמות ג', י"ד) והגלות שאח"כ לא רצה לגלות להם כאמרם ז"ל דיה לצרה בשעתה. והנה מצאנו בחז"ל (בראשית רבה י"ח) מעשה באחד בציפורי שמת בנו יתיב מינא גביה כו' סליק ר' יוסי למחמו ליה אנפין וראה המין את ר' יוסי שהוא יושב ושוחק אמר ליה אית חספין מתדבקים לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם אמר ר' יצחק ככלי חרס תנפצם אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר כלי יוצר שלא הוסקו יכולין הן לחזור. כלל הדברים כי דבר שנגמרה מלאכתו ונתקלקל אין לו עוד תקנה אבל דבר אשר עדיין לא נגמרה מלאכתו יש לו תקוה שישיג תקנה.

וכל זאת תמצא מבואר במאמר הנביא קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי כו' ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר, ושב ויעשהו כלי אחר כו' הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל (ירמיה י"ח, ב'-ד'). הנה יסוד כל המאמר הזה להורות אשר כל זמן שהכלי הוא ביד היוצר מקבלת תקוה אל השגת תיקון ושלמות אחר הקלקול.

ומעתה נתבאר מאמר המדרש על נכון כי טענת ישראל היתה לפי דעתם שחשבו שהגאולה ממצרים היתה גאולה עולמית וירושת ארץ ישראל ג"כ ירושה עולמית וכבר באו אל גמר ותכלית כל השלמות ואח"כ כאשר נשברו חשבו למשפט שאין להם עוד תקנה, כמו פת הנרדה מן התנור אחר האפי' אם נתקלקל אח"כ אין לו תקנה, והקב"ה משיב לאמר כי הדבר בטעות כי הגאולה לא היתה כ"א לזמן, והירושה רק לזמן, כמו שהודיע יתברך למשה אהיה אשר אהיה. ואם תשאל א"כ למה סבלנו צרות במדבר, ולמה יסור יסרנו ביסורים להנחילנו א"י, ע"ז משיב יתברך ואומר המדבר הייתי לישראל כו' והוא ע"פ משל לאיש חולה והיה בעל דאגה עד מאד ובא אל רופא מומחה, והימים היו ימי סתיו שבהם אין הרפואות מוצלחות והחולה עומד לפניו ביגון ושבר רוח דואג ומפחד על מחלהו, ויאמר הרופא בלבו מה אעשה לאיש הזה אם אומר לו המתן והתעכב עד חודש זיו הלא ימות ממורא ודאגה הגדולה שעליו, ויענה אותו בערמה ויאמר אליו אל תירא בני אני ארפא אותך רק בתנאי שתמסור עצמך לידי לקבל כל מה שאעשה לך ולקבל כל הסמים המרים מסוגי הרפואות אשר אצוה עליך אז תתחזק ותתרפא, ויאמר הן לו יהיה כדברך, והרופא עשה את עצמו בכל יום כאלו הוא מכין לו סמים חדשים לבקרים והאיש הזה בשוא נתעה וחשב בכח הדמיון כאלו הסמים והרפואות מעיקים אותו והיה קשה עליו לקבלם רק בכל כחו התאמץ וקבלם בהכרח וכל זה שקר היה כי הרופא לא נתן לו מאומה רק מים ושארי משקים ונתן לתוכם איזה טפים לשנות מראיהן, ויאמר לו אך מהר פתח פיך ושתה ותבלעם תיכף, ומפני הבהלה והפחד נדמה לו שנתן לו דבר מר, ויעש לו כן איזה שבועות ואמר לו עתה לך לביתך כי כבר יש לך רפואה על מחלתך, ובהגיע עת הזמיר חודש זיו שלח אליו הרופא שימהר לבוא לפניו, ויבא לפני הרופא ויאמר אליו דע בני כי אתה חולה מסוכן כאשר היית ואתה צריך לקבל רפואות כי עד הנה הייתי מרמה בך ובאמת לא קבלת עדיין שום רפואה, אמר לו החולה והלא סבלתי מרירותו הסמים כמה ימים, אמר לו שקר עלה על דמיונך, כי לא נתתי לך מאומה, רק מסבת החרדה שחרדת נידמה לך כך, אמנם עתה כי הגיע חודש זיו עת המוכשר לרפואה ואני אתן לך רפואות אמתיות ותראה ותבחון עוצם מרירותם ועוז חריפותם אז תדע ובחנת מה ענין הרפואות, ותבחון ההבדל בין הרפואות הראשונות ובין הרפואות של עתה.

הנמשל כבר מובן מאליו כי ישראל לבעבור שחשבו כי גאולת מצרים היא להם גאולת עולם, חשבו ג"כ כי סבל המדבר יסבב להם ירושת הארץ ג"כ לירושת עולם, כמאמר הנזכר ג' מתנות טובות נתנו לישראל וכלם לא נתנו רק ע"י יסורין לכן חשבו שבמדבר היה להם יסורים, והטעה אותם הדמיון להתעולל עלילות שהם סובלים רעות ויסורים, ודברו על המן ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, המבלי אין קברים במצרים וכאלה כמה דברים שהטיחו על המדבר כמתייסר ביסורים רעים ונאמנים. ואח"כ כאשר באו אל א"י והוגלו ממנה חשבו כי אין להם עוד תקוה כמשפט דבר שהגיע לשלמותו ונתקלקל, לזה משיב הקב"ה המדבר הייתי לישראל הלא באמת לא נהגתי עמכם כבמדבר רק לעתיד שנזכה באמת לירושת ארץ ישראל לירושת עולם בהכרח אלינו להיות תחלה בצער המדבר עטופים ברעב כו'.

ומעתה המשך המאמר מבואר מאד וכי כמדבר הייתי לישראל שבזכות משה הייתם אוכלים את המן ובזכות אהרן היה לכם עמוד הענן ובזכות מרים היה לכם הבאר א"כ מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך, מהו רדנו לשון משנה כו' כשהפת נתבשלת בתנור ונטלת מן התנור יכולה היא ליקבע בתנור עוד כלומר הלא מתחלה טעות הוא בידכם כי לא היה לכם יסורים במדבר, נתתי לכם מן ובאר ושליו וכדומה כמה טובות שחשב המדרש והבן: