Ohel Ya'akov on Torah, Bamidbar
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ובגמרא: כתיב והיה מספר בני ישראל וכתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בעושים רצונו של מקום וכאן באין עושין כו' (יומא כ"ב, ב').
ונזכיר לזה מאמרם ז"ל (דברים רבה סוף פ' עקב) אמר משה רבון העולמים לכלותם אתה מבקש עקור העליונים ותחתונים ואח"כ עקור אותם מנין שנאמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו גו' ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעיה נ"א, ו'). וראוי לתת טעם למאמר עקור העליונים והתחתונים ואח"כ תעקור אותם איככה זה תלוי בזה.
ונקדים מאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש אמר מרחמך ה' (ישעיה נ"ד, י'). ועם דרכנו נשית לב לבאר מה ענין הכפרה שהיו ישראל צריכים לתת מחצית השקל בעת שהיו סופרים אותם, ונאמר כי הנה עם בני ישראל יש להם ב' מעלות אשר בעבורם ראויים הם להתקיים בעולם. א'. כי הם יסוד ושורש אל הבריאה בכללה כמאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח', ג') ובחז"ל לולא ישראל לא היה המטר יורד ולא השמש זורחת כו' (במדבר רבה א'). ב'. אם הם עושים רצונו של מקום בשלמות המה אהובים ונחמדים בעיני ה' עד מאד כמאמר ולך יקרא חפצי בה (ישעיה ס"ב, ד').
ומעתה דע כי יש ב' סוגי כלים כלי הכרח וכלי חפץ, וההבדל ביניהם כי כלי הכרח שאין חשיבותם כ"א בפעולתם וזולת פעולתן אין להם שום חשיבות בעצם, כמו כלי חרס לבשל בהם, וכלי שופכים לרחוץ בהם, דרך הבעה"ב לתת לכל כלי מדה ושיעור לפי צורך תשמישו, היינו אם הוא במדה שיהיה ראוי לעשות בו את הדברים שהוא צריך, ואת המותר יחרים כי מה לו להוסיף ולהעמיד בחדרי ביתו כלי שופכים וקדירות של חרס מה שאינו צריך, כי גם אותם הכלים שהוא צריך הוא מחזיק אותם בביתו רק מצד ההכרח. לא כן כלי חפץ ותכשיטין בכאלה לא יתנו הבעלים שיעור ומדה ומנין, כי בהם הרבוי משובח וכל מה שהכלי גדול יותר ומדתו יותר הוא מעלה חן ביתר שאת כו'¹ ולכן יש לחוש בעת המספר כי המספר מעלה חרון אף עליהם על היותם נעדרים החשיבות בעצמותם, כמאמר כלי אין חפץ בו כ"א שמקיימים אותו מצד ההכרח שאי אפשר אל העולם מבלעדיהם וא"כ בכלי הכרח המעוט משובח, ולכן היו צריכים לתת כופר נפש, וזהו כתיב והיה מספר, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר כאן בעושין רצונו של מקום, פי' כי בזמן שאין עושין רצונו של מקום וכל קיומם הוא רק מסבת שאי אפשר אל העולם בלא הם לקיום העולם לכן הם רק כדי ספוק ולא יותר, ויש להם מספר, אבל כאשר עושים רצונו של מקום הם כלי חמודות ושעשועים, כמאמר ולך יקרא חפצי בה אז הקב"ה מפרה ומרבה אותם עד אין מספר, ואז יתבטל מהם שם אומה כי שם זה מורה שהם נתח מנתחי העולם שכל העולם נחלק לאומות, וזהו והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, בזמן שיהיו עושים רצונו של מקום. וזאת היתה טענת משה רבינו ע"ה אחר החטא כלה שמים וארץ ואח"כ אתה מכלה אותם ברוב חמלתו על ישראל, אחז במליצתו הדרך הפחות אשר בנו לאמר אם אין ישראל כדאי להתקיים מחפץ ד' בנו כחפץ בכלי שעשועים עכ"ז יתקיימו מסבת היותם כלי הכרח שהם מקיימים העולם, וזהו כלה שמים וארץ ואח"כ אתה מכלה אותם.
footnotes: ¹ ובמדרש (בראשית רבה ל"ה) כתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג', ט"ו) וכתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה (שם ח', י"א) חפצים אלו מצות ומע"ט, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות. באור הדברים מובן בדבר ההבדל אשר בין ב' סוגי חכמים, א'. כלי חפץ היינו הדברים הנדרשים מפאת עצמם ליוקר חשיבות וחן הדברים בעיני רואיהם ע"ד שכתב הפילוסוף בגדר הטוב במה שהוא טוב שהכל יכספוהו, ב'. כלי הכרחי מה שהאדם נכסף אליהם מפאת צרכו אליהם להשלמת מחסוריו ותועליותיו. ומעתה יפה הקשה הדורש אחר שהכתוב כולל ואומר וכל חפצים לא ישוו בה, מה לו עוד לומר וכל חפציך לא ישוו בה הלא מאמר וכל חפציך אינו רק פרט על הדברים אשר אתה חפץ בהם הלא יש בכלל מה שבפרט כי מאמר חפצים הוא כולל כל הסוגים אם כלי חפץ ואם כלי הכרח. לזה השיב ואמר כי שלמה המלך ע"ה מדבר משני מיני חפצים אשר במינים שונים אשר הפרט אינו נכנס לתוך הכלל, כי הכלל אינו ממינו ולזה ביאר חפצים אלו מצות ומע"ט שהמה אהובים ונכספים מצד עצמם ויוקר מהותם שהמה חפצי שמים כמאמר כי באלה חפצתי, לא שיש לו יתברך צורך בהם ח"ו כי הקב"ה אינו צריך לדבר שישלימהו. ומאמר וכל חפציך בכ"ף הכינוי אל האדם מוסב על כלי הכרח שהמה נדרשים אליך בהצטרפות בהכרח שאתה צריך להם למלאות מחסורך אשר יחסר לך. ולכן שלמה המלך ע"ה הזכיר תחילה מאמר וכל חפציך היינו הדברים הנדרשים לא מפאת עצמם רק מפאת שאתה צריך אליהם למלאות מחסורך, ואח"כ הוסיף ואמר בסבת התורה כי גם כל חפצים לא ישוו בה גם הדברים הנדרשים מפאת יוקר עצמותם שהמה מצוות ומעש"ט. עכ"ז לא ישוו אל יקר התורה:
וזהו שהבטיח יתברך אותנו על העתיד כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא ימוש כלומר שנזכה להיות בבחינת כלי חפץ וכלי שעשועים וא"כ גם אם ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ויגיע הדבר להחריב את כל העולם עכ"ז יתקיימו ישראל, וזהו אמר מרחמך ה' ר"ל כי השארתנו וקיומנו יהיה מסבת אהבתו יתברך הנפלאה:
ולהמתיק הדברים ביתר באור נבאר מאמר והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך גו' (דברים כ"ח, י"ח) ובמקום אחר מצאנו מאמר זה יותר רחב והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך גו' לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך (שם ל', ט'). דע כי יש ג' דרכים מתחלפים בעושה כל מלאכה, יש עושה ואוכל היינו שהוא מתפרנס ממלאכתו אשר הוא עושה, ויש עושה ואינו אוכל כמאמר ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו (קהלת ו', ב'), ויש אוכל ואינו עושה היינו שמלאכתו נעשית ע"י אחרים. והנה בחלוקה הא' הוא ומלאכתו מתייחסות זל"ז, כי כמו שהוא צריך למלאכתו להתפרנס ממנה כן מלאכתו צריכה אליו לעבדה ולשמרה, לא כן הב' החלוקות האחרות אינם כן כי אם הוא עושה ואינו אוכל הוא אך למותר כי פעולתו אינה בעבורו כ"א בעבור מי שיתפרנס ממנה ומה יתרון העושה באשר הוא עמל, ואם הוא אוכל ואינו עושה בוודאי הוא אך למותר אצל המלאכה כי המלאכה נעשית גם בלעדו, אמנם יתרון כזה היא לטובה, וזהו והותירך ה' לטובה כלומר שתהיה מלאכתך נעשית ע"י אחרים. והנה החלוקות האלה שאמרנו להם זמנים מתחלפים כי לעת עתה בעוה"ז הלא עינינו רואות כי העולם בדלות הערך מאד, כי מציאות הדברים וצמיחתם וגדולם לא יהיה כ"א אחר היגיעה ורוב עבודה, כי כל דבר ודבר צריך עסק רב כמו החרישה והזריעה והנטיעה, וכל עבודה בשדה ובכרם, וא"כ האדם הוא נתח מנתחי וחלק מחלקי הרכבתו כי כמו שהאדם צריך אל העולם כן העולם צריך אליו לעבוד עבודתו, ובלתי עבודתו כל שיח השדה לא יהיה בארץ, לא יצא פרח ולא יציץ ציץ, ואם תשאל על האדם ועל עילת מציאותו בעולם הלא תשיב אמרים ותענה אותה התשובה אשר אתה משיב על חלק מחלקי העולם, היינו שהעולם צריך אל האדם, וכן הבהמה אין לה מציאות רק מסבת האדם ועבודתו כי הוא מתקן לה מאכלה ויכין כל צרכה, וזמן המצוי על זמן שאינו מצוי, אמנם לעתיד לא כן יהיה כי העולם יתברך ויהיה בשלמות המציאות בלא יגיעת האדם ועבודתו, כאמרם ז"ל עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל') ולא יהיה מן הצורך אל כל הל"ט מלאכות אשר בעולם ע"י חטא אדם וחוה, ובאין ספק גם הבהמה תהיה פרנסתה מבלי עמל האדם ועבודתו ויהיה האדם מיותר אצל כל הרכוש אשר בארץ אחר אשר בלעדו ובלא יגיעתו ועבודתו יתגדלו ויכוננו כלם. וזהו שהבטיח והותירך ה' לטובה, היינו שלא תצטרך עוד להיות ממשמשיהם, לא כן עתה הלא נאמר אדם ובהמה תושיע ד' (תהלים ל"ו, ז') ובמדרש (ויקרא רבה כ"ז) אדם בזכות בהמה תושיע כי אם בני אדם לא זכו אין טעם אל מציאות האדם כ"א מה שהבהמה לא תתקיים בעולם כ"א אחר עסק האדם בחכמתו לעבוד את האדמה ולתקן כל הדברים הצריכים תיקון.¹
footnotes: ¹ במדרש (פרשתנו ה') טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום א', ז') סדומיים הכעיסו ואבדם, והציל את לוט שנאמר וישלח את לוט מתוך ההפכה הוי ביום צרה ויודע חוסי בו. והמאמר צריך באור כי איך קראו חז"ל על לוט מאמר ויודע חוסי בו. אמנם דע כי חז"ל אמרו במקום אחר (בראשית רבה נ"א) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מה זכירה נזכר לו שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא והוא היה יודע ושותק ולא גילה הסוד על שרה שהיא אשת אברם רק אחותו היא, והיה זה ללוט זכות גדול. כי הנה אברהם אמר אל שרה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך כי כן דרך המתקשרים להעניק גם לאח ואחות למען יהיו מסכימים על השידוך, ולוט בשמעו את הדבר הזה הלא הוא יותר מחוייב להשיג הטובה הזאת ע"י שרה כי שרה היתה אחותו של לוט והוא אחיה באמת כמאמר והרן הוליד את לוט, ושרה היא בת הרן, וא"כ כמה מן הטוב היה בידו להשיג ע"י שרה כי היתה באמת אחותו ועכ"ז לא גילה דבר לכן קראו עליו מקרא זה ויודע חוסי בו כי לוט אמר לנפשו אין מעצור לה' לתת לי טובה על דרך אחר ולא אסור ימין ושמאל מדברי אברהם. עוד שם (בסמוך) הביא חושך על המצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, הוי ויודע חוסי בו. והוא פלא הלא כל המכות היו רק למצרים ולא לישראל כמאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. אמנם כבר מבואר במדרש אשר בשלשת ימי אפלה הלכו ישראל לבתי מצריים וראו כל אוצרותיהם היכן הם טמונים ואם הדבר כן שכבר ידעו מכל המטמונים שלהם למה לא לקחו אז כל מה שראו בעיניהם אם לא כי בטחו בו יתברך שאמר ואני אתן את חן העם בעיני מצרים לכן אמרו מה לנו לקחת ולהושיט יד לעת עתה ודאי יבוא עת ויקיים ה' את דברו הטוב, לכן יפה דרשו עליהם ויודע חוסי בו. (מפי הרב מו"ה אליהו מו"צ נ"י):
ומה נכבד בזה מאמר אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו גו' ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש גו' ובהמה רבה (יונה ד', י'-י"ז). והוא מבואר מאד עם הדברים שאמרנו כשתבא אל בית עשיר תמצא שם ב' מיני כלים. א'. כלי הכרח היינו עילת מציאותם בבית בעבור צורך תשמישם ולולא הצורך לא היה מקיים אותם ולא היה מייחד להם מקום לשמור אותם. ב'. כלי חפץ היינו אשר עילת מציאותם להתנאות ולהתקשט בהם. וההבדל כבר אמרנו כי הכלי הכרח שמציאותו לצורך יש לו ערך וזמן מיוחד, ומספר מוגבל כפי הצורך לתשמישיו, כמו במחזיק בהמות לעבודתו ודאי לא יחזיק כ"א כמספר הראוי לו, אחר שאין להם סבה אחרת אל מציאותם אצל הבעה"ב. לא כן כלי כסף וזהב ותכשיטין לא יעריך אותם הקונה לתת להם שיעור ומספר ידוע אחר אשר עילת מציאותם חן הדברים בעיני הבעלים.
כן ממש כל העולם הוא במדה ובמשקל ובשיעור מוגבל כמאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים כו' (ישעיה מ', י"ב). והאדם יש לו ב' הבחינות כי כאשר ב"א עושים רצונו של מקום אז עילת מציאותם חן האנשים בעיניו יתברך ואז אין להם מספר, לא כן בזמן שאין עושין רצונו של מקום ואין עילה למציאותם כ"א מה שהעולם צריך אל האדם אל עבודת האדמה וצאצאיה ואז המה בבחינת כלי הכרח ואז יש להם מספר.
וזהו מאמר הקב"ה ליונה שהיה מצטער על אבדת הקיקיון שאין עילה אחרת אל חשיבות הקיקיון בעיניו רק בעבור היותו אצלו ככלי הכרח להגן עליו מפני השמש. יפה אמר לו אתה חסת על הקיקיון כו' כלומר מה תתפלא על הצלת נינוה, והראה לו הבחינה השנית כי יתנו מציאות אל כמה דברים מסבת ההכרח והצורך אל הדברים שהמה מסוגלים ואיך לא אחוס על נינוה העיר הגדולה כו' ובהמה רבה, והבן: