ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים (י"א, ל"ד).

ובהשקפה ראשונה הדבר זר מאד כי בעבור טעם זה שאמר כי שם קברו את העם המתאוים היה ראוי לקרוא את המקום קברות המתאוים לא קברות התאוה.

אבל נתעורר תחלה על מאמר הכתובים והמן כזרע גד הוא גו' שטו העם ולקטו גו' ובגמרא: שהרשעים הוצרכו לשוטט למרחוק ללקטו והצדיקים היו מלקטין סביב לאהליהם (יומא ע"ה). ויקשה א"כ מדוע עירב הכתוב ב' ענינים אלה וכתבם יחד, כי במאמר והמן כזרע גד הוא בא להורות זדון לבם של המתלוננים על המן כי בחנם דברו עליו גנות, כי הלא היה מאכל משובח מאד כי היה כזרע גד ועינו כעין הבדולח, אבל איך יצורף לזה מאמר שטו העם ולקטו כי בזה אולי יצדקו המואסים בו.

ונזכיר לזה מאמר הנביא הכל היום יחרוש החורש גו' (ישעיה כ"ח, כ"ד) אשר לדעתי היא תוכחת מגולה אל המבלים כל ימיהם ושנותיהם רק בבקשת פרנסתם ובעבור זה יוצאים מן העולם ריקם בלא תורה ובלא מצות, אשר הראשונים לא כן עשו כמאמר הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם (ברכות ל"ה, ב') כי כן יסד המלך יתברך כי טוב לאדם תורה עם דרך ארץ כמאמר ואספת דגנך אבל נתן זמן על הדרך ארץ כמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כו' (שם, שם) והמתפרנסים ממלאכה ומו"מ אין להם להתעסק יותר ממה שלא יספיק בלעדו, והקב"ה יקיים בו וברכתיך בכל אשר תעשה כי אין מעצור לה' להושיע ברב או מעט. וזאת היתה תרעומת הנביא ע"ה על המכבידים עליהם עול דרך ארץ יותר מן הראוי, התפלא ואמר הכל היום יחרוש החורש כלומר וכי כך עשו אבותיכם בהיותם שרויים על אדמתן וכי כל היום בשלימות היו עוסקים רק בעבודת האדמה, כן אתם גם אתם המתפרנסים ממלאכה ועסק מו"מ ראוי אליכם להתנהג כן ולבטוח בה' שיצוה אתכם את הברכה גם במעט עסק.

וראשית תוכחת ירמיה ע"ה היה על הענין הזה איך נעדר הבטחון כ"כ ממה שהיה בימים הראשונים והתפלא ואמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר גו' (ירמיה ב', ב') כלומר ואנה פנה הודך וזיו הדרך לשעבד עצמך להיות כל היום תמיד כשור לעול וכחמור למשא. וסבת העדר הבטחון באדם הוא מסבת תאותו ליותר מכדי צרכו ודרך התורה לא כן הוא כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות ו') וכבר נאמר ברב דרכך יגעת לא אמרת נואש חית ידך מצאת על כן לא חלית (ישעיה נ"ז, י'). פי' מה שאנו עוזבים התפלה מאת ה' על הפרנסה מסבת שיש בידינו כדי סיפוק ועינינו צופיות רק על מותרות, ועל המותרות אין אנחנו בטוחים שתהיה נשמעת תפלתנו ולכן אנחנו בוחרים יותר בסבות והקדוש ב"ה מניח פרנסתנו אל הסבות עד כי גם די הסיפוק לא נוכל להשיג בלתי על ידי עצבון ויגיעה רבה:

והדבר הזה היה נראה לעין אצל אוכלי המן הצדיקים היו מסתפקים בעומר לגלגולת וזאת היו מוצאים פתח אהליהם, והבעלי תאוה כבר נאמר בהם ועיני כסיל בקצה ארץ (משלי י"ז, כ"ד) היו משוטטים לבקש את אשר נמצא רחוק מן האהלים במקומות הפקר והיו מייגעים עצמן כדי להשיג יותר מן הסיפוק שמצאו פתח אהליהם, ומה היה סופם כי אחר אשר שיעבדו עצמם לשוטט למרחוק הוצרכו גם על הסיפוק, כמאמר בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. לכך סיפר הכתוב ואמר שטו העם להודיע גנות מי שהוא רוצה להשיג יותר מן הסיפוק, בתחלה הוא מבלה הזמן להשיג יותר מכפי צרכו מסבת גודל תאותו ולבסוף הוא מבלה הזמן מסבת כבדות השגה את ההכרחי שלא יספיק לו בלעדיו ויצטרך לעמול בזעת אפו גם על כדי הסיפוק, וזאת היתה לחטאת אל העם גם כי בלבבם הם חפצים לעמול בתורה ובמצות כמאמר רב אלכסנדרי גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, רק כל אחד מבטיח את נפשו לאמר לכשאפנה אעשה רצון קוני וזו א' מן הג' דברים המוציאים את האדם מן העולם (אבות ד') הקנאה והתאוה כו':

וכי ישאלך לבבך לאמר איך ישגה האדם כ"כ ואיך לא ישים אל לב לאמר הלא שקר בימינו ואני רודף קדים כל היום והיא לא תצלח כאשר לא הצליחו אבותינו עד הנה והלכו מזה העולם ריקם, דע כי זה כבר מבואר ומקרא מלא הוא אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע (קהלת ח', י"א) ר"ל כי אם היה מעשה הרעה מזיק את עושהו כמו סם הממית את אוכלו תיכף ודאי היו יראים ובורחים מדבר עבירה כאשר יברח האיש מפני הנחש, אבל לא כן הדברים כי העבירה ערבה על האדם בתחלתה ואין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה רק סובב סובב הולך הרוח בהבעל תאוה עד כי ירבו הימים ואז אפפוהו חבלי מות ויגיעוהו עד שערי שאול ואבדון, והרואה אחריתו ויומו המר לא ראה ראשיתו ואין זכרון לראשונים לאמר משל מי יצאה הרעה הזאת ומי סיבב לו כל זאת הלא התאוה הארורה היא היתה בעוכריו היא פרשה רשת לרגלו לצוד נפשו בחרמה, אבל עתה היא נעלמה מעיני כל חי כי מה שהיה כבר היה והכל נשכח. לא כן בימי דור המדבר אז היה העונש מוסמך אל התאוה כמאמר הבשר עודנו בין שניהם גו' ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד אז ודאי התעוררו כלם למשוך ידיהם מן התאוה כמשפט לברוח מאש דולק. והדמיון בזה לאיש רע ובליעל שואף על עפר ארץ להוריד בעלים מנכסיהם להשבית קניניהם ומסחריהם והיה מצליח ימים כבירים ברשעתו כי ציד בפיו, והיה במחשך מעשיו אין רואה ואין יודע להשמר מפניו, פעם עשה מריבה עם אחד מבני עירו עד כי הבטיח לו שיראה ברעתו ועוד מעט יקח ממנו את נקמתו, וילך והלשין עליו עד כי הרע לו מאד וכאשר עשה לו את אשר זמם ובצע אמרתו פער פיו נגדו ואמר לו ברוך מעבדי שזכיתי להרע לך רעה גדולה ומרה, השיב ואמר לו יותר יש לי לשמוח על מפלתך העצומה כי מעתה הלא נגלה נגלית ברוע מעשיך ומהיום ידעו כלם כי אתה הוא הבליעל המוריד אנשים מכבודם ורכושם וקנינם וידעו מהיום להנזר ממך הרחק מאד וישמרו את עצמם ממך כאשר ישמרו א"ע מאש וממים ומהיום לא תזכה עוד להרע לאחד מאתנו כאשר לא ירע הנחש, בעבור כי כלם זהירים להשתמר ממנו וא"כ קפחת את עצמך הרבה יותר ויותר.

זהו מאמר ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה התאוה נקברה שם כי שם קברו את העם המתאוים ותיכף לתאוה עונש א"כ כמה הושפלה התאוה עד כי שחה לעפר ועד אבדון הורדה:

ויותר נוכל להמתיק מאמר זה כי הנה כבר קבלנו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות ו') ויש לומר על זה ב' טעמים, א'. בעבור מנוחת הנפש שלא ידאוג על מותרות אשר חז"ל אמרו על זה בירושלמי (הובא בעין יעקב ב"מ פרק המקבל) ונתן עול ברזל על צוארך (דברים כ"ח, מ"ח) זה הרעיון.

ב'. כי התאוה מצד עצמה הוא ענין פחות מאד המה מהבל יחד. וההבדל בין ב' הטעמים שזכרנו הוא באם האדם משיג התענוגים בדרך נס כמו שהשיגו דור המדבר בלא יגיעה וטורח כל מאומה, לטעם הראשון יש לבחור בהם כי האדם יוכל למלא תאותו עם המנוחה והמרגוע. ולכן התאוו תאוה לאמר מי יאכילנו בשר ובאמת היתה הכוונה לטעם הב' שזכרנו כי התאוה בעצמה היא מגונה מאד לכן נענשו הבשר עודנו בין שניהם גו', וזהו למקום ההוא קראו קברות התאוה כי נתברר להם שאין ממש בה, והעד - כי שם קברו את העם המתאוים כלומר גם שם במקום שהשיגו הכל בדרך נס: