בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ¹ כך הבריות עשה אדם עבירה וחייב עליה מיתה והקב"ה ממתין לו וכו' הא לך מבואר כדברינו. (ודוגמת זה מצאתי מאמרם ז"ל במקום אחר (במדרש ריש קדושים) ה' נתן וה' לקח (איוב א', כ"א) כשהוא נותן אינו נמלך בבריה שנאמר ה' נתן וכשהוא נוטל נמלך שנאמר וה' לקח. הנה המדרש הזה הוא ממש מאמר הילקוט מה עשה המלך הלך בלילה ונטל בידו כיס אחד כו' והליכתו בלילה בחשאי הוא כמאמר המדרש כשהוא נותן בעצמו נותן ואינו נמלך עם בריה רק בחשאי לא כן כשהוא נוטל וה' לקח). וזהו מאמר הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו רצה לומר שהוא מיטיב עמו תחילה למען יהיה בידו מה לגבות ממנו. וזהו מאמר המדרש מתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים היינו שילכו שניהם יחדו המדת הדין ילך לעשות משפט והמדת הרחמים ילך עמו להציל את נפשו שלא לגבות רק מהונו ורכושו לא לפגוע בנפשות תחילה, ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין היינו אם הקב"ה רואה בו שאין בידו מאומה לגבות ממנו אז הקב"ה מקדים ומתחסד עמו ונותן לו שפע למען יהיה בידו לתת לאלהים כפרו וזהו שהקדים מדת הרחמים למדת הדין:

footnotes: ¹ במדרש: מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (ב', ד').וראוי אלינו להתבונן כפי קט השגתנו במהות ענין השיתוף ופעולתו אם הוא כלשון בני אדם שנים שהטילו לכיס או על דרך אחר. ומה יורה ענין מאמר ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין. הקדמה זו מה היא ומה פעולתה. אמנם היטבנו אשר דברנו בזה בספרנו שמן המור (בששי משני) על דרך מאמר חז"ל בגמרא (פסחים קי"ח) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהילים קל"ו, א') הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו לעשיר בשורו לעני בשיו כו'. באור זה כי הנה משובח ומפואר הוא יתברך בפי נביאיו כי הוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. אכן חכמינו ז"ל העירו אותנו עוד חדשות ודבר גבורות, כי לא זאת לבד כי גדול חסדו על האדם בעת רצון וביום ישועה אבל עוד זאת כי גם בעידן רתחא יהיו הכל בחסד והכל ברחמים והוכיחו כן מסדר הנגעים תחילה נגעי בתים ואחר כך נגעי בגדים ואחר כך נגעי אדם מכאן שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה (ויקרא רבה י"ז) היינו כי גם בעת העונש יתחסד יתברך לבל יפגע בהאדם עצמו אבל יפגע בממונו ברכושו והונו ובזאת יתן לאלהים כפרו (עיין כוזרי בנ"ח לשני). אכן דע כי יש עוד חסד היותר גדול והיותר נפלא מזה והוא בראותו יתברך כי האדם נתחייב בחנותו כמאמר החנות פתוחה והחנוני מקיף והמדת הדין יבקש עליו לפרוע הקפתו ולקחת ערובתו והקב"ה רואה בהאיש הזה כי ריקה נפשו מכל וכל ומאומה אין בידו וכאשר ישלח אליו שלוחי הדין והגבאין המחזירין יהיו מוכרחים לפגוע בו בעצמו, יתחסד עמו יתברך באופן נפלא היינו כי יעכב המשפט ויאריך אפו ולא יתבענו כלל אבל יסבב עליו כי יעשר וכי יקום חילו בכסף ובזהב ובקנינים, ואחר היות העושר ההוא בידו אז ישלח אליו הגבאין המחזירין וימצאו בידו מן הרכוש ויקחוהו על חשבון חובו והיתה נפשו לו לשלל, והדברים האלה אינם מלבי אבל מפי רבותינו ז"ל (בילקוט תשא) ארך אפים ורב חסד משל למלך שהיה אחד חייב לו מאה מנה שלח אליו שליח ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, היה מיצר שלח אליו שליח אחר ואמר לו בא ועשה חשבון עם המלך שוב היה מיצר, מה עשה המלך הלך בלילה ונטל בידו כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה וזרק לו דרך החלון, עמד וקבל הכיס והתחיל להיות שמח למחר שלח אליו שליח בוא ועשה עם המלך חשבון הלך ופרע מה שהיה חייב לו נמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלו,שפת היריעהבילקוט, תשא - משל למלך וכו'. ובזה זכינו להבין מאמר הגמרא (ראש השנה י"ז) אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת אלא בתחילה אמת ולבסוף ורב חסד. הקשה הרי"ף בע"י היה לו לכתוב בהיפך תחילה אמת ואח"כ ורב חסד ותירוצו דחוק מאד ע"ש והמהרש"א ז"ל כתב כי כאשר יש לאדם מחצה עונות ומחצה זכיות ולית ליה לדידיה להכריע, הקב"ה עושה עמו חסד אח"כ להכריע הכף של זכיות משלו עכ"ל. ואנכי בעניי אין אני מבין דבריו הקדושים, דא"כ אימתי מדת אמת משמשת הלא כאשר הקב"ה רואה אותו מחצה על מחצה יתחסד עמו ויכריע הכף של זכיות. וביותר למה נכתב בתורה בהיפך בתחילה ורב חסד ואח"כ ואמת. והגאון מליסא ז"ל בספר נחלת יעקב כתב ע"ד מאמר המדרש (פ' בחקותי) משל למלך שכעס על בנו ונשבע להשליך עליו אבן גדולה. וכאשר נחם אח"כ צוה לפוצץ את האבן לחתיכות דקות והשליך על ראשו חתיכה חתיכה וקיים שבועתו והבן לא ניזק. וזהו מעיקרא אמת היינו שחותכים הדין כפי המגיע באמת רק אותו הדין נתנהג ברב חסד שהוא נפרע מעט מעט וזה הכל למעלה אבל הכתוב הגיד לנו כמו שעינינו רואות למטה, ניכר ורב חסד תחילה ולבסוף כשנעשה העונש במעט מעט נגמר האמת עכ"ל. וגם זה רחוק ודחוק. כי עינינו רואות את הנעשה בפלוני הוא עונש ויסורין רח"ל, אבל ורב חסד אין עינינו רואות ולמעלה הלוא תחילה אמת ולבסוף ורב חסד. אמנם עם דברי הילקוט שזכרנו ימתקו הדברים מאד מתחילה אמת ולבסוף ורב חסד כי למעלה הקב"ה רואה כי פלוני חייב לו וצריך לשלם באמת וכשבא לגבות החוב צריך הקב"ה לתת לו תחילה למען יהיה בידו מה לקחת ממנו. וזהו ולבסוף ורב חסד שנותן לו עושר בדרך צדקה לגבות החוב שלא ליטול נפשו ממנו. אכן התורה הקדושה כתבה כמו שעינינו רואות למטה, ולמטה עינינו רואות תחילה איך פלוני השיג עושר הקב"ה וזרק לו דרך חלון היינו ורב חסד ואח"כ עינינו רואות ואבד העושר ההוא בענין רע והקב"ה נטל את שלו והחוב נפרע וזהו ורב חסד ואח"כ ואמת.

דע כי מוסכם מפי חכמינו ז"ל אשר הזמן עצמו הוא נברא ומחודש כי הבורא יתברך הוא למעלה מן הזמן ומן המקום כמאמר המשורר (בשיר היחוד ליום ג') "כל היצורים גבול סבבתם אל ראשיתם ולאחריתם. כי כל הברואים בגבול שמתם ולימי צבאם גבול הקפתם. ולך אין גבול ולימיך ולשנותיך ולעצמך".

וברצותו יתברך לברוא את העולם ברא מקודם הזמן כי חלקי ההוויי' תלויים בזמן. והזמן הוא הנושא שלהם כמאמר שלמה המלך עליו השלום לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג', א') ואם כן ע"כ הזמן נברא קודם בריאת כל חלקי המציאות ואחר כך נבראו כל חלקי ההוי' התלויים בזמן והוא מקיף אותם, היינו כי בלעדי הזמן לא יצוייר ראשית ואחרית והוה. רצה לומר תחלה ותכלה ומשך המציאות.

ואם כן תשאלך נפשך איכה מרומז בריאת הזמן. אמנם כהיום תמצאון אותו מבואר במאמר הראשון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אחר אשר ברא הזמן ונתהווה הראשית (כי בלא זמן אין ראשית ואין אחרית ולא הממוצע בינם הוא הזמן של עתה רק בחידוש הזמן ובריאתו נתהווה הראשית) ובאותו הראשית ברא את השמים ואת הארץ ואם כן כבר הודיע אותנו הכתוב כי הראשית הוא נברא ומחודש מהמחדש בטובו מעשה בראשית.