"טוב" זה מלאך החיים "מאד" זה מלאך המות (ילקוט).

ולקרב הענין אל השכל, נראה בשום לב אל מוצא הטוב והרע נמצא כי מוצאם ומובאם מקום אחד להם וממקור אחד נובעים. והוא כאשר נתבונן בעסקי האדם במאכלו ומשתהו, השיעור הראוי מהם הוא משובח. והמותר אך זה חלי. וכן גם במשאו ומתנו, אם יצא בהם מהשיעור הראוי לא ינקה רע. כמאמר החכם: ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כ"ח, כ') ומהם תקיש על כל עניני האדם ועסקיו שהשיעור הראוי בהם משובח. והמותר הוא מקור משחת מבוע הרעה. וזהו: "טוב" זה חיים, כלומר אם תקח מן העולם רק כדי הטוב והיאות הוא חיים. "מאד" רצה לומר אם תבקש מותרות המגודרים בתואר "מאד" תפול ברעה. וזהו: "מאד" זה מלאך המות, כי הוא מבקש לך מצודים וחרמים.

וליתר ביאור נציע עוד לשון הילקוט: טוב זה יצר הטוב מאד זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב מאד אלא שלולא יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד בנים, ולא נשא ונתן. ונקדים לזה מאמר רז"ל (ברכות י"א) שאמרו בנוסח ברכות ק"ש: "עושה שלום ובורא את הכל" ושינו לשון הכתוב שאמר "ובורא רע" משום לשנא מעליא.¹ וכלל הענין הוא: שהקב"ה בבריאתו היצר הרע לא כוון חס ושלום להרע בו לבני אדם. כי מאתו לא תצא הרעות, אבל הקב"ה בראו לטוב מועיל כי על ידו יתנהג ויתקיים העולם הנוכחי בעניניו. ומהם התאות הגופניות מהמאכל והמשתה והמשגל ובקשת העונג ואסיפת ההון וכמוהם, כי בלעדי היצר הרע שיריצהו להאדם לרדוף אחריהם, ודאי כי לא היה נפתה להם מעולם. כי ערבותם הוא ענין מדומיי וכוזביי, ואין בם מועיל. ולאשר כי בלעדם אין מקום לקיום העולם (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לזרעים לולא המשתגעים היה העולם חרב. שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם) המציאו יתברך לתיקוני עניניהם. אבל הורה אותנו וילמדנו דעת תורתו הקדושה בל נאבה לו, ולא נשמע אליו כ"א כפי משקל השיעור המוגבל הצורך לקיום המין, ויתרם תאכל חית השדה. נמצא שעל ידי היצר נתקיים ישובו של עולם, ותיקון עניניהם כפי חוק טבע הבריאה.

footnotes: ¹ עושה שלום ובורא את הכל דע כי הר"ת כתב ב"ספר הישר" שלו טעם מספיק למה נבראו הרשעים. וכתב, שהיה מציאותם על דרך הצמחים העולים אחר הזריעה, אשר כוונת הזורע רק אל החטים. וטבע הצמיחה להוציא עם החטין, תבן וקש עם מוץ. כן הבורא יתברך היה המכוון בפעולתו בריאת הצדיקים. ומציאת הרשעים היה מטבע הבריאה. והרב מוהר"א ז"ל הוסיף דמיון לזה. העושה משתה גדול ביום כלולת בנו. וכוונתו לשמוח רק עם אוהביו ואחוזת מרעיו. ועם כל זאת, באין מנוס יהיה שמה גם אותו שאין רוחו נוחה הימנו ולא ידחפהו חוצה. הן האמנם, כי כוונת הקב"ה היה להזמין אל שלחן הבריאה, רק הצדיקים. עם כל זאת, בכלל הבריאה נבראו גם רשעים. וזה מנדיבת הבורא יתברך שאינו מתאכזר להמיתם ולדחפם חוצה. וזהו: "עושה שלום ובורא רע". ולא תאמר מדוע ברא רע? לזה אמרו: "ובורא את הכל" בדרך כלל נבראו גם אלה. כדרך הזריעה שכתב הר"ת ז"ל. וכמאמר: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (ישעיה ס"א, י"א). רצה לומר: כי צמיחתם וגדולתם באה ממילא על ידי הצדיקים.אמנם על העתיד נאמר: הס מפני ה' אלוקים כי קרוב יום ה' כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו (צפניה א', ו'). רצה לומר: כי עתה בבוא השפע, יבואו כל ב"א ויקבלו. כזריעה המוציאה גם פסולת. אבל לעתיד יתבטל הפסולת. כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו'. ואז גם מקבלי השפע, מן הבלתי ראויים יתבטלו. וזהו: הכין ה' זבח. הקדיש והזמין אל הזבח והשפע, רק קרואיו ואוהביו. לא את הזולת. כמו שאמרו רז"ל (בבא בתרא ע"ה): מאי: ועל מקראה (ישעיה ד', ה') לא כירושלים של עולם הזה, ירושלים של עולם הבא. ירושלים של עולם הזה, כל הרוצה לעלות עולה. ירושלים של עולם הבא, אין עולים לה אלא המזומנים לה (בבא בתרא ע"ה, ב'):

ועל זה יסדו ז"ל "ובורא את הכל" תמורת "ובורא רע" כי הם ז"ל דברו מטובות הבריאה בכללה שהרע גם הוא עיקר מתיקוני העולם, על כן כללוהו במלת הכל, כלומר את הצורך לקיום הכלל.

אבל עוד מהצורך למצוא טעם ודעת במה שתארו ז"ל היצר הרע במאד ואין די לו בהמיר עליו רע בטוב. ויומלץ לנו הענין בעז"ה בהקדים מאמר רז"ל גבי בהמה טמאה, אמרו: לא מרחקא ולדא ואם מרחקא לא מקרבא (שבת קכ"ח, ב'). והוא על דרך מאמר הכתוב: מי מדד בשעלו מים ושמים כזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים (ישעיה מ', י"ב) וביארו המפרשים ע"ה כי במקום שהתהום חזק מאד נתן הקב"ה עליו הר גבוה וחזק לכבוש אותו, ובמקום שאיננו חזק כל כך המעיט עליו הכיסוי, הוא הדבר בעניננו. שהקב"ה נטע בטבע אם כל חי לרחם על בנה, והוא כענין כל תאות הגוף שתאותה להיותה משרכת ונקשרת אחר ולדה. והנה הלא לעינינו הוא כי הרבה יתברך בתשוקה הזו בבהמה הטמאה מבטהורה, אם לא כי הבהמה הטהורה אכזריותה מועטת, ובשגם תתאכזר לפעמים על ולדה מעט, בכמעט קט תשוב ותרחם. על כן לא נטע בה הבורא יתברך תשוקה היתרה. לא כן הטמאה, שאכזריותה רבה עד אשר כשתרחק פעם ולדה לא תקרבהו עוד. על כן היה מהצורך להרבות בה כח התשוקה והרחמנות, לעומת גודל מדת האכזריות שבה. וזהו אבל בהמה טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא לא מקרבא כלומר זה תלוי בזה, כי מסיבת, אם היא מרחקא ולדא לא מקרבא, לכן נטע בהם הקב"ה, שלא תהיה מרחקא.

והנה מזה נקח דמיון על כל פעולות ה' יתברך שהמה שקולים בפלס ומאזני הבחינה הכל כפי הצורך לקיום העולם, ותיקוני הברואים. כמו שאנו רואים במבחר הנבראים, הוא האדם שהוטבע בלבו לאהוב עניני עולם הזה ותענוגיו, ומהם האכילה והשתיה והמשגל וכאלה, מה שיש בהם צורך וקיום העולם: הנה תמצאם חלוקים באיכות האהבה, כי עניני אכילה ושתיה תאותם רפויה בלב האדם מטעם כי אינם ענינים מגונים כל כך, על כן לא היה מהצורך להרבות התאוה אליהם כי גם בלעדי התאוה ישמש האדם ויאבה בהם. אולם המעשים המגונים ביותר כמו המשגל וכדומה, ראה יתברך להעמיס בהם התאוה יתר מאד, כי בלעדה היו בני האדם בדלים מהם ונסו לקולם.

ובזה נבוא אל ביאור המאמר שלפנינו, אבל נמתיק עוד הענין, בדמיון לפונדקית מבשלת מאכלים למכור, אשר בהזדמן אצלה הרבה בשר חי וירם תולעים ויבאש. משפטה להרבות עליה מיני תבלין לבסמה, כי בסבתם לא יהיה מורגש ריח הבשר. אבל המשכיל יבין לאשורה, כי מה שהרבתה בתבלין הוא אך להדוף ריח הרע, ורב שיהיה ריח נודף, הוא לו לאות ולמופת כי מוסרח הבשר, כי לולא כן מה לה להרבות בתבלין הנותנים קטורה כל כך. הוא הדבר והוא הענין בכל תאות העולם וחמדותיו המדומיים, מה שנפש האדם מתאוה להם ביותר, הוא האות על גודל ערותם ורוב גנותם. אשר בלעדי התאות והתשוקות אשר ברגליהם תעכסנה לכל מראה עיני האדם, היו בני אדם פונים אליהם עורף. ויען כי יש בזה מתיקוני העולם וקיומו ראה יתברך להרבות ולהוסיף הכח התאוני. וזהו מליצת רז"ל: סעודה שהנאתך מרובה, משוך ידך הימנה. כי באין ספק רבה קלקולה שעל כן חולק עליו מתיקות וערבות כזה. והוא הנרמז בדברי החכם: עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם, (משלי א',כ"ב) שלבעבור שהליצנות מגונה יותר מן הפתיות ייחד אליה לשון חמדה שהוא יותר חזק מן אהבה.

וזהו, דברי המדרש שלפנינו "טוב" זה יצר הטוב "מאד" זה יצר הרע. כלו' כשתראה דבר בעולם שהוא "טוב מאד", דע לך שזהו ממפעלי היצר הרע. על כן לא תקח ממנו כי אם המשוער והמותר החרם.