לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. (ב', י"ח) מהראוי לעמוד על העדר הטוב בהאדם בשיהיה לבדו ומה ענינו ומה בא לו בסיבתה, גם מלת עזר וכנגדו שהם ב' הפכים, וכבר הרגישו ז"ל ודרשו זכה עוזרתו לא זכה כנגדו. (יבמות ס"ג)

וכדי לבוא אל הביאור נקדים מאמר רז"ל רב חייא בר אבא בשם רבי לוי פתח: אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד (תהילים ס"ב, י'). בנוהג שבעולם מה הבריות אומרים: איש פלוני נושא פלונית, אך הבל בני אדם. פלונית תנשא לפלוני, כזב בני איש. המה מהבל יחד, אמר ר' חיא עד שהן עשויין הבל במעי אמן, הם יחד. (ויקרא רבה פכ"ט, ח')

ולהבין כוונתם ז"ל, נקדים עוד דברי הנביא: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך, (מיכה ו', ח') וכלל הענין הוא עם מה שידענו כי מלבד מה שהאדם עלול לחטא מרחם אמו, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, (תהלים נ"א, ז') וכמאמר: ועיר פרא אדם יולד. (איוב י"א, י"ב) עוד זאת רעה חולה ורבה היא על האדם, מה שאיננו מכיר בגנות מעשהו, ואיננו מבחין בדרכיו הרעים, וכמו שאמר החכם עליו השלום: כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כ"א, ב') וכמליצת רז"ל: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ממש כאשר יפול שחרורית על פני האדם, הנה מעצמו לא ידע בו ולא ירגישנו בלתי אם אחרים יודיעו אותו, אבל רפואתו והצלתו קרובה משני פנים, האחד. בשישמע לקול מורים ולמוכיחים, שהם, רשעו נגד פניו יענו ויורו אותו הדרך הטוב והאמת. וכדי להקל הענין על האדם, שלא יצטרך לשמוע גערת חכם והלמות צדיק, בא שלמה המלך עליו השלום ויעץ עליו עוד אופן הב' והוא מה שאמר: עיניך לנוכח יביטו כו'. (שם ד', כ"ה) כלומר אשכילך ואורך האמת, שאין האדם רואה חובה לעצמו, במופת, כי רעך אשר כנפשך, הנה גם הוא איננו מרגיש בחסרון מעשהו, ואיננו מבחין ברעתו, מפאת כי דרכו ישרה לעיניו. אבל אתה תחזה ועינים לך לראות ברעתו. (כי מהנקל הוא לאדם להרגיש במעשי זולתו ולא כן במעשי עצמו כנודע) ואם כן שפוט נא, כי גם אתה, שגית ברואה מה שלעיניך דרכך ישר וטוב. וזהו: עיניך לנוכח יביטו, כלומר תביט על מעשי אישים הנוכחיים, ותראה בהם שאינם מבחינים מאומה מרעת מעשיהם, ובזאת: וכל דרכיך יכונו. כי מהם תדין על עצמך, ממש כהסתכלות במראה הלטושה, שפעולתה לחוות לאדם דמותו. וזהו: הגיד לך אדם מה טוב, כלומר אך על ידי אדם זולתך, תעמוד על הטוב והאמת.¹ (והארכנו בזה בספרנו "ספר המדות" בפרק שמיני משער האהבה עיין שם בשיורי המדות (בט"ו משני) בספרנו "שמן המור").

footnotes: ¹ ועם דרכנו זה יתבאר לנו יפה אף נעים מאמר צופר הנעמתי: ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד (איוב י"א). והוא מאמר סתום. ורז"ל אמרו בביאורו (ב"ב י"ב ב'): קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד. ומה שהועילו רבותינו ז"ל אל באור המקרא, לא ידענו איך נמשך לזה מאמר: ועיר פרא אדם יולד.אבל שא נא עיניך וראה מה שכתבנו בספר "שמן המור" (בחמשה עשר משני) בביאור מאמר: שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כ"ז, י"ט). כי הנה כבר מפורסם מליצתם ז"ל: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ונתקיים בו מאמר, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. וכל זה בא אל האדם, עם מה שמוחלט אצלנו מפי חז"ל (סוטה ב' א'): אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. היינו, כי רוח התאוה המתנוססת בו, תאפיל אור עיניו מראות ברע, עד כי יתרשמו בו צדדי ההיתר, ואומר מותר! ע"ד שכתב החכם בס' המדות (בשני לשביעי), כי החוטא אשר ישלטו בו התאות, אין בו דעת כ"א סברא. היינו: בעבור התגברות כח המתעורר, יטהו דמיונו לחשוב סברא גרועה להיתר. וכן כתב בעל העיקרים ז"ל (בשבעה עשר מרביעי): כשיתחיל הכח התאוני להתאות, יתעורר הכח השכלי לחשוב מחשבות, ולבקש דרך, לזה שיוכל להשיג תאותו. וימציא בשכלו סברות בדויות והיתרים כי נכון לעשות כן. אמנם, כ"ז הוא בהזדמן לאדם תאוה על עצמו, ויתעורר בקרבו כח המתעורר. יתכן לומר, כי עם התגברות התאוה, יטהו דמיונו לצדד ויאמר מותר! אולם היזדמן שיתאוה ראובן על שמעון כי איככה יעורר אותו, כח המתעורר, שיעשה זולתו א"כ בעת שרואה ראובן את מעשה שמעון, אז יביט האמת, כי ברע הוא. ויפה אמרו: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ומה נעמו בזה דברי פי חכם שהע"ה: נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו (משלי כ"א, י'). ר"ל, גם כי נפש רשע תתאוה אל הרע, עכ"ז כאשר יראה מעשים כאלה אצל הזולת, לא יוחן בעיניו רעהו. לכן יפה העיר אותנו הנביא ע"ה ואמר: הגיד לך אדם מה טוב (מיכה ו', ח'). ר"ל, יותר נכון לפניך, כי יגיד לך אדם אחר, מה טוב ומה ה' דורש ממך. כי עצת הזולת עליך, טהורה היא מכל צד. כמאמר: ומתק רעהו מעצת נפש. אכן, לבל יתעקש האחד, ולבל יעמוד להתווכח לאמר, מה זאת לי שאשמע אנכי לעצת הזולת, אין אני צריך אליו. גם לי לבב חכם כמוהו, ומה יתן ומה יוסיף איש אל לבו מלב איש זולתו. ע"ז המליץ שהמע"ה בחכמתו הנפלאה ואמר: הלא, שמן וקטרת ישמח לב. כמאמר (יומא ע"ו ב'): חמרא וריחני פקחין. מה שאינו רק מין ממיני הצמחים, והם פועלים בנפש המשכלת, אשר באדם בחיר הנבראים. ומעתה דון ק"ו, אם שמן וקטרת ישמח לב, והאדם יתפעל ככה ממינים גשמיים, לטהר רעיוניו, לבררם וללבנם, כש"כ: ומתק רעהו מעצת נפש. כש"כ שתתפעל נפש המשכלת, מן נפש המשכלת, וימתק לו, יותר עצת הזולת, מעצת נפשו. והוא פי' יקר לנבון דעת. (ועי' בס' "שמן המור" הארכנו עוד במאמרים אחרים). ומעתה, המשל הזה בעצמו, בצלמו ודמותו, לקח צופר הנעמתי להוכיח את איוב, לבל יתיאש לומר: מי יתן טהור מטמא גו' ע"ז השיב לו, ואמר: הלא עיניך רואות, ואיש נבוב ילבב, קודם שאכל, אדם יש לו שתי לבבות, ואחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד. ומעתה, עמוד והתבונן אם גם מדברים גשמיים יקבל האדם תועלת לנפשו, כבר תוכל להאמין, כי גם מן עיר פרא, אדם יולד. אם אתה הכינות לבך. והענין יקר.

והן זאת היתה מרצון חכמתו יתברך במה שכתוב: לא טוב היות האדם לבדו, כי על ידי שהאדם בעצמו איננו רואה גנותו, מוכרח להטות אוזן, לשמוע כלמודים דברי זולתו. או אם בעיניו יראה את זולתו, כי גם הוא הולך חשכים ואינו מרגיש חסרונו וידון ממנו על עצמו. וזהו: אעשה לו עזר כנגדו, פירוש או שתהיה לו לעזר על ידי מה שיביט בעיניו על זולתו וידון דין על עצמו, או אם לא ישכיל על זה יצטרך להטות אוזן לתוכחת מגולה. וזהו שדרשו ז"ל: זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו, כלומר שתוכיחנו על פניו.

ובזה יצדק מאמרם ז"ל, במדרש הנזכר לעיל והוא כי ידענו שזווג האדם נעשה למעלה בתחילת יצירתו. וכמאמרם ז"ל: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני (סוטה ב'). ופה בעולם הזה יזדווגו על ידי סרסרות שדכנים המעריכים גם כן לומר פלוני ישא פלונית. והאמנם כי על ידיהם יבצע הקב"ה את מעשהו, אבל אינם יודעים ואינם מבינים אל פעולות ה', כי המה יעריכו משפחה מול משפחה או נדיב לקראת רעהו וכמוהם, וכל זה הבל ודבר כזב, כי למעלה העריכו זו אל זה, להיותם או לעזר, או להתנגד. ושוקלים בפלס ומאזני המשפט, זיווגם של בני אדם איך פלוני ראוי לפלונית, ממש כמערכת הרפואה להחולה.

וזהו דברי המדרש: אך הבל בני אדם כו' בנוהג שבעולם, מה הבריות אומרים פלוני ישא פלונית כו'. במאזנים לעלות, כלומר: מרבים הבל וכזב במה שהוא ענין גבוה העולה הוא למעלה במאזני ה'. ושם, בדבר ה' נעשה זיווגם העליונייי. וזהו: המה מהבל יחד, עד שהמה, הבל במעי אמן, הם יחד, כלומר נתהווה הזיווג למעלה ושם נערך עזרם ומגנם.