אמר הכותב: לאשר ראיתי רבים מהמפרשים ע"ה נתלבטו בהבנת הכתוב הבא ראשון בתורתנו הקדושה. והעמיסו בו כוונות שונות כפולות ומכופלות זה בכה וזה בכה. לזאת נפשי שמתני לילך ולבקש באשר אמצא גם אני להיישיר עקבי ומרוכסי הלחץ והדחוקים ממלת בראשית כי רבו. וראיתי כי טוב לסמוך אשורי ופעמי מלה זו על דרוש ערוך בדברים מועילים בעניני הראשיות ועל ידו אולי יתן ה' אומר בפי ולמרחב ממצר תצא לנו הוראת הכתוב. והוא:

החכם מכל אדם אמר: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. (קהלת א', ט') הנראה כי כוון בזה להורנו דעת ודרך תבונות למען נחדל מלחפש בדק במעשי בורא עולם יתברך שמו, ולבלתי בוא בסוד המקשים לשאול על פעולותיו הקדמוניות, והוא: כי נודע ומוסכם מכל חקרי לב כי הדבר הכלה והנפסד לא יתואר על שם טוב, גם לעת מציאותו, אם לא יתמיד בהווייתו. וכל הטובות הנפסקות מאפס ותוהו נחשבו אם לא לעולם יהיו. וכאשר הועד על מובחר הנבראים אדם אם כו' או אלף שנה יחיה כלא היה יהיה (זולת הדבר המתמיד בטובתו ותועלתו ותכונתו לא יחליפנו ולא ימירנו, אליו יאתה תואר הטוב. אשר על כן החליטו חז"ל: אין טוב אלא תורה שאין בסוג הזה דבר זולתה).

ואם הדבר כן יש לשאול על אלוה עושנו יתברך על כל אשר עשה עמנו להפליא מטובות גאולת מצרים וירושת הארץ ובנין בית המקדש, וכאלה רבות הנודעות אשר אין זכרון להם, וכולם תמו עברו לא השאירו שריד והיו כלא היו. וכמו שכתב הנביא: למצער ירשו עם קדשך. צרינו בוססו מקדשך. היינו מעולם לא משלת בם לא נקרא שמך עליהם (ישעיה ס"ג, י"ח) והוא יתברך הרבה להתפאר בהם וצוה וזירז אותנו על התמדת זכירתם ולהרבות בהודאתם ולשוש בשמחתם ככתוב וכמפורש, וכעת לשמחה מה זו עושה.

ומה גם כי על עיקר מציאות וחידוש העולם הזה ויצירת הנבראים למיניהם שהפליג עליהם הכתוב ואמר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א', ל"א) הנה הנביא אמר בשם ה': כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעי' נ"א, ו') ואיך התהלל יתברך במעשים כאלה אם לכל תכלה ראה קץ, וביותר יפלא כי הלא המקובל אצלנו הוא כי פעולות פועל נצחיי יחוייב להם תכלית השלימות והנצחיות ואיככה יאומן כי יבלו בחייו חלילה.

והן לזאת בא החכם ע"ה להרגיענו ולהביננו כי מעשי הי"ת בהוויות הדברים ובהתחלפותם צדקו יחדו ומשפט אחד להם, כי כל מה שעשה מראש גם כי חלפו עברו הנם מתמידים בטובתם ותועלתם. והוא בדמיון: כאשר יחפוץ אחד לקנות מרעהו הרבה סחורה ואין לאל ידו לבצע מעשה המקח וקנין מיד אם מפאת היותו עדנה חסר מסך המחיר או כי הסחורה צריכה עוד עיבוד וכדומה, המשפט כי יתן הקונה ערבון לאשר קנה מאתו, והוא להבטיחהו על מקחו כי לא ינחם אחר שמכבר החל בתשלומים ומאז עוז לו בו כי ודאי גאול יגאל דבר מקנתו.

הוא הדבר והוא הענין בכל הטובות והפלאים הראשונים שהפליא ה' יתברך לעשות עמנו מאז נעשתה הארץ ונתהוה העולם, אינם מכוונים ממנו יתברך לעצמיות הוויתם כי אין די בהם שישתבח בם יוצרם ויתפאר בהם ממציאם להיותם מעותדים לכליון והפסד ולא יתפאר פועל נצחי בדבר אשר לו תכלה חלילה, אבל כל עילת מציאותם לא היה זולת על דרך הערבון וההתחלה אל צרור הטובות העתידות לנו במהרה נצחיות וקיימות לעד, אשר התחדשותם איננו אפשרי בלתי במה שקדם יתברך עשות דוגמתם בזה ולהמציא הווייתם, ומאז תקותנו באמנה כי לעתיד יחדש אותם יתברך ויכוננם לעד לעולם, כי האמנם כל היום נביע אומר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. (תפילת השחר) אין הרצון על חידוש יש מאין ממש כי זאת לא עשה יתברך זולת בששת הימים שברא וחידש כל העולם מאין ואפס מוחלט. ומאז לא יחודש כ"א יש מיש. כמו חטה אחת תצמיח רב תבואות ובלי זריעת הגרעין לא יעלה כל עשב (עיין קול יעקב קהלת שם על הפסוק מה שהיה וגו'). וכ"כ לעתיד, כי אז לא יפליא יתברך עשות לברוא ולחדש ענינים מחודשים מאפס מוחלט, מה שלא היה מעולם. זולת את שנתהווה כבר, אותו ישמור לעשות ולחדשו בקיום עולמיי. אשר ע"כ היה ההכרח להמציא בעוה"ז מעין כל העתידים לעתיד לבוא למען יוכלו להתהוות בימים העתידים.¹

footnotes: ¹ ומטעם זה מצאנו לרז"ל במדרש (ב"ר ע"ז) שאמרו את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה הקב"ה מחיה את המתים ואליהו מחיה את המתים כו' עיין שם:

ומעתה כל אשר שש ה' ית' והתפאר בהמציאו טובותיו ונפלאותיו הראשונים ואשר צוה אותנו לשמוח בהם לא היה מכוון לעצמותם כ"א עבור כי מהם יחודש ויתהווה טובת העתידות עולמיות ונצחיות.

וזהו שרצה החכם להודיענו ברוח קדשו במאמר: "מה שהיה הוא שיהיה". כלומר כל מה שנתהווה בעולם, עיקר המכוון בהם הוא שיהיה. כלומר למען יוכלו להתהוות לעתיד. "ומה שנעשה הוא שיעשה". כלומר, אך בשביל שיוכל להעשות אחר כך. ואמר בטעם הדבר: "כי אין כל חדש תחת השמש". כלומר, שיחדש ה' יתברך דבר מכל וכל. רצוני, מאפס מוחלט. לזאת ראה והקדים עשות דוגמתם וכנ"ל.

כלל דברינו כי כל מה שפעל ועשה יתברך טובות מופלאות אשר הטיבו לשעתם. היו בבחינתם ממש על דרך הזריעה והנטיעה. כי אחר שהזרע תהיה טמונה ומונחת בעפר הארץ עד שתשיג הכליון והרקבון, אזי מהכליון וההפסד הזה תצמיח הארץ ותעשה פרי תבואה. כן חייבה רצון חכמתו יתברך להמציא פלאים הראשונים ולכלותם ולהפסידם כי מהם וכליונם הטובות הנצחיות צומחות ועולות לעתיד לבוא.

ואעידה לי עדים נאמנים מה שפירשו רבים מהמפרשים ע"ה משנתם ז"ל: הילודים למות והמתים להחיות, (אבות ד', כ"ט). כי רבים ישאלו על האדם שעשה אלהים בארץ שהתפאר בו עושהו במאמר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה, י"ב) וכבר צווח דוד המלך ע"ה: על מה שוא בראת כל בני אדם מי גבר יחיה ולא יראה מות, (תהילים פ"ט, מח מט). לזאת באו הם ז"ל להביננו עילת בריאת האדם וכליונו שהוא מקבל, במה נחשב הוא? ולומר: שהכוונה המכוונת ברצון הבורא יתברך בבריאת האדם, הוא אך ההויה החדשה המקווה והתחיה הנצחיית שלעתיד לבוא. שהוא דבר הכרחי (כפי ידיעתו יתברך) להיות אחר הלידה ואשר הוא חי על האדמה ימים מספר. ואחר ימות וישוב העפר אל הארץ, הנה מזה יסובב כי ינוב תנובת תחיתו הנצחיית. וזהו: "הילודים למות" "והמתים להחיות". וכמו כן כל מה שהפליא ה' יתברך עשות, בחידוש העולם וזולת הטובות. המכוון בהם היה למען היות להם ניר לעולם המקווה במהרה.