ועתה הטה אזנך ושמע פרטי הדברים שנזכיר דבר דבור על אפניו כיד ה' הטובה עלינו:

ראשון הוא לנו לדעת כי השמים והארץ אשר מתחם אלהים כאהל עד כהיום הזה לא בם מתפאר הקב"ה לאמר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעי' מ"ה, י"ב). אבל הוא הדבר אשר אמרנו, כי כל תכלית מציאות וחידוש העולם הזה הוא אך למען כי ימצא העולם החדש שכולו טוב המיועד במאמר הנביא: כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב (שם ס"ה, י"ז). מה שאין מקום למציאותו, בלתי בשיוקדם העולם השפליי הזה כהוראת רצון חכמתו יתברך. אי לזאת קדם ועשה מראש שמים וארץ וכל אשר בהם והכינם שיעמדו בקיומם עד עת מועד הידוע לו יתברך. ואחר, כבגד יבלו ויחלופו. ומכליונם והפסדם יושתלו השמים החדשים וארץ החדשה.

והוא מה שרצו ז"ל במדרש (פרשתנו) בראשית ברא אלוקים את השמים. ר' אלעזר בנו של ריה"ג אמר אפילו אותן שכתוב בהם: כי הנני בורא שמים חדשים. כבר הם ברואים מששת ימי בראשית (לאשר הוקשה לו מלת השמים בה"א הידיעה) (פרשה א', י"ג). אשר בההשקפה הראשונה דברי הדרש מתנגדים למאמר הכתוב "כי הנני בורא" שהוראתו יעוד העתיד. ולדברינו יצדק מאד, כי ממה שהמציא יתברך וברא שמים וארץ הנוכחיים הנה מזה הוכנו השמים החדשים והארץ החדשה. ממש כצמח האדמה שהוא בכח הזרע הנזרע, הטמון בארץ העלולה להוציא רב תבואות אחרי התמוגגותה ברביבים, כן השמים והארץ החדשים המה עתה בכח שמים וארץ אלו. וזהו שמסיים הדא הוא דכתיב: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה (ישעיה ס"ו, כ"ב) הארץ חדשה אין כתיב כאן אלא הארץ החדשה.

וזהו הנרמז במאמר הכתוב בהתימו לספר מעשה כל יום אמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". כלומר: מכל אשר ברא, להיות עומדים להעשות ולהתחדש על ידי הווייתם, העולם החדש המקווה. ועל דרך מה שנעשה הוא שיעשה וכנזכר לעיל.

ועד"ז ממש היה ענין גאולת מצרים אשר הפליא ה' עשות נוראות להוציאנו מעבדות לחירות והרבה והעמיס אותנו בטובות נשגבות (הנודעות), ומה הטיבו לנו בפעולתם הלא לעומת שבאו כן הלכו להם ואנחנו נטושים גרושים בארץ לא לנו. ויותר פליאה את אשר דרוש דרש יתברך מאתנו הזכרון וההודאה עליהם פעמים אין מספר. הזאת היא מן ההוד וההדר לשבח פועל נצחי בטובות נפסקות.

אבל לפי המונח יתבאר כי הצור תמים פעלו. והוא, כי גאולת מצרים גם כן לא בה בחר ה' ולא אך אתה עמה הוא מתפאר, אולם היא היתה ממש בבחינת ערבון שהוא רק חלק והתחלת הקנין, כן היתה גאולת מצרים רק ההכנה על הגאולה העתידה במהרה.

וכן כל הנסים והטובות שעשה יתברך ופעל עמנו אז, הן הנה רק קצות ומעט קט, מעין הגאולה והטובות העתידות וכמאמר הכתוב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו). (ואין לנו להאריך בזה כי כבר דרכו בו רבים מגדולי המפרשים ע"ה).

כלל הדבר כי גאולת מצרים וכל הנסים היו רק ההכנה אל הגאולה והטובות העתידות. אשר על כן מוסד ברכתה: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", כי אף אותנו גאל עמהם. והוא שרמזו ז"ל (במדרש וארא) במאמר: לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי (שמות ו', ו'). אין "לכן" אלא שבועה שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א' ג', י"ד). נשבע הקב"ה שיגאלם (פרשה ו', ד'). כוונתם כי על ידי שיתחיל בגאולת מצרים שהוא פועל דמיון וחלק מגאולה העתידה בזאת בטח לבנו כי יבצע יתברך את מעשהו בגאולה המקווה במהרה והוא אצלנו בבחינת שבועה כי ודאי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם אם מכבר עשה לה ניר בגאולת מצרים.

ומה לנו להאריך בזה אם הוא מאמר מפורש מפי עליון יתברך למשה רבינו עליו השלום, על שאלתו: ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם התשובה: ויאמר אלוקים אל משה כה תאמר כו' אהיה אשר אהיה. (שמות ג', י"ג) והוא, כי נודע אשר הקב"ה לפי מעשיו ופעולותיו הוא נקרא (כמבואר שם במדרש). ועל זה שאל משה רבינו עליו השלום "מה שמו" למען ידע ע"י אמיתת פעולתו יתברך ולמה הוא מכוון במעשהו ומה משפט הגאולה. (וכאשר יתבאר במקומו אי"ה באורך) על זה ענהו יתברך: אהיה אשר אהיה. כלומר מה שאהיה עמהם בגאולה זו הוא אך למען אהיה עמהם בגאולה העתידה, ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה.

וכמו כן כל הנסים והנפלאות והמופתים שהפליא יתברך בימים מקדם גם המה היו מכוונים אך למען יתהוו בעולם. ועל ידי זה יוכלו להתהוות לעתיד בתוספת העוז והאומץ ולא יהיו מחודשים ועל דרך: מה שנעשה הוא שיעשה וכנזכר לעיל. וזהו הנרצה בדברי דוד המלך עליו השלום אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם כו' עדצוה ישועות יעקב (תהלים מ"ד, ב') רצונו הלא כל אשר פעלת בימיהם היה אך למען יתהווה בימי קדם ויהיו מוכנים להתהוות ולהתחדש לעת מועד ע"כ: צוה ישועות יעקב.¹

footnotes: ¹ ודעת לנבון נקל אשר על כן, בדיבור הראשון מעשרת הדברים הפליג הכתוב ביחוס נסיי יציאת מצרים, יותר מכל אשר הפליא ה' לעשות בעולם (כאשר כבר העירו בזה גדולי המפרשים) ואמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכמוהו רבים בתורה ובנביאים. אבל הוא הדבר המדובר כי על ידי שיציאת מצרים הוא שורש ויסוד למטע הטוב הנצחי וההכנה לצמיחת קרן ישראל לע"ל ובה נדע כי הוא יתברך בחר בנו לעם עולם (אשר על כן יכונה יתברך בדברי הנביא (ישעיה מ"ד) מלך ישראל וגואלו), היא העילה, לקדם פנינו בהשמעת גזירת מלך עולם יתברך, בנסי יציאת מצרים. כי בזאת יכירו וידעו כי האמירנו ה' יתברך לו לעם נחלה לעד ולנצח, וכדאי הוא לקבל אלהותו ועול מצותיו הנכבדות.ואולי זהו הרצון במה שאמר דוד המלך עליו השלום: קרוב אתה ה' וכל מצותיך אמת. קדם ידעתי מעדוותיך כי לעולם יסדתם. (תהלים קי"ט, קנ"א קנ"ב) כי הנה הרמב"ן ז"ל כתב (בפרשת ואתחנן) בביאור מלת עדות כי תואר עדות יאמר על מצות שהמה לזכרון נסים ונפלאות כמאמר הכתוב: זכר עשה לנפלאותיו (שם קי"א, ד'). כמו פסח ליציאת מצרים סוכה ודומיהם. ונודע, כי עילת מה שצוה והעיר אותנו יתברך על זכירתם, הוא אך לבעבור כי עדנה לא נשלם ענינם עד עת מועד במהרה שיגאלנו ה' יתברך גאולת עולם. ועל כן צוה אותנו יתברך להתמיד בזכירתם (וכאשר יבואר עוד). וזהו: "קדם ידעתי מעדותיך" כלומר, ממה שצוית אותנו מצות עדותיות לזכר הנפלאות מאז ומקדם. ידענו: "כי לעולם יסדתם" רצה לומר שהנסים והנפלאות אינם זולת התחלות וסיבות יסודיות לעולם המקווה במהרה:

ואחר זאת חנן ה' יתברך אותנו במעמד הנבחר בגילוי שכינה כנודע. וגם היא חלפה ועברה כרגע ואין רואה. אך הוא גם כן על דרך שאמרנו כי אחר שהיה ענין זה בעולם, תקותנו חזקה כי לעתיד יגלה ה' עינינו וכולנו נחזה באור פני מלך עולם יתברך וכאשר יעד הנביא: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר (ישעיה מ', ה').

עוד תשוב תראה באשר עשה יתברך עמנו חסד ונדבה וטובה במתן תורתו היקרה. והנה הכתוב הפליג ליתן אומר עליה: ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י"א, ט'). ולעינינו הוא כי היא גבוליית. אבל האמת הוא גם כן, כי זאת התורה אשר בידינו כהיום איננה זולת על דרך הערבון והתחלת הקנין אשר הואיל ה' והחל תת לפנינו קצתה, אבל עוד יבוא יום ה' ויגמר הקנין הנבחר הזה. והוא כי לעתיד יגלה ה' נפלאות וסודות נעלמות ועמוקות הרמוזות והצפונות בתורתינו הקדושה וכמוזכר במדרש בכמה מקומות (ובגמרא סוף תענית): עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא ויושב עמהם כחצי גורן עגולה ולומד עמהם תורה. אשר ע"כ ב' דברות הראשונות היה קול אלהים מדבר אלינו פנים בפנים. למען אשר דבר אלהינו יקום לעולם המקווה. ובזה, אזנים כרה לנו לשמוע חדשות מפיו הקדוש במהרה. ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה.

וגלל כן מתוארה קבלת תורתנו הקדושה זו על שם אירוסין ולעתיד תתואר על שם נשואין כנודע וכאשר נבאר. ולכה נא לקראת אמרתם ז"ל במדרש (ריש תרומה) וזה לשונו: תורה צוה לנו משה מורשה (דברים ל"ג, ד'). אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מלמד שהתורה ארוסה לישראל. שנאמר: וארשתיך לי לעולם (הושע ב', כ"א) (עיין בפנים במדרש פרשה ל"ג, ז'). והכוונה להמשיל תועלת המושג לנו כעת מקבלת תורתנו ממש לתועלת המושג לארוס עם ארוסתו. כי האמנם לא הועיל הארוס לעצמו מאומה במה שארש אשה ולא לקחה כי עדנה אסורה לו עדי יכנס אתה לחופה, עם כל זאת הועיל הרבה במה שאסרה על אחרים ולבו בטח כי היא מיועדת ומזומנת אך לו. כן הועילה קבלת תורתינו הקדושה. בשגם לא השגנו ממנה מאומה בלתי החזון הנגלה, ועדנה היא רחוקה מאתנו, על דוגמת הארוסה עדי יגיענו ה' יתברך למועד נשואינו. עם כל זה הועילה לנו במה שאסרנוה על כל העולם. כי כבר יעדנוה לנו ולבנינו. והיא שמורה עד התור הנכבד ומועד שמחתנו. ולזה רמזו חז"ל: למה נקרא הר סיני שירדה שנאה אל עמון ומואב. כלומר, שם הוחלט שלא תהיה התורה אל הזולת כ"א אלינו היא מיועדת.

וזהו הנרצה במאמר הכתוב: שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד' א'-ב'). ודרשו ז"ל (שם במדרש): אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. והוא כי מאז קבלנו התורה הקדושה אין אתנו זולת הנגלות ממוסרים והוראת משפטים הישרים ודרכי הצדק אבל עדנה לא באנו בסודה ובינת מסתרה. לזה אמר: שמעו בנים מוסר אב. תואר על הנגלה ממנה. והקשיבו לדעת בינה. כלומר, הקשיבו והמתינו עד יערה רוח ממרום ללמד תועים בינה במושכלות הפנימיות שבתורה (וכאשר הארכנו בזה למעלה). וזהו: כי לקח טוב נתתי לכם. ממש על דרך כאשר יתן איש אל רעהו דבר ארוך אחר שקיבל רעהו ואחז בקצהו יפול עליו לשון לקיחה כי בידו למשוך ולהשיג אליו כולו על ידי הקצה האחוז בידו. וזהו: כי לקח טוב נתתי לכם. כלומר, מה שנתתי לכם איננו זולת אופן, אשר על ידו תוכלו לקחתה. וזהו מה שכתב המדרש: אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. רוצה לומר כי עלינו להשתדל להחזיק אצלנו אותו החלק, בל נרף ידנו ממנו. כי על ידי כן בטוחים אנחנו על כלל התורה, היינו הסודות הצפונות הנשארות למעלה בחיק הבורא יתברך. ממש בדמיון הזה שאם האוחז קצה הדבר יניח ידו ממנו אז בל יוכל עוד הגיעהו אליו. כן אנחנו באם חלילה נרפה ידינו מהלקח אשר נתן לנו אלהים מאז, איך נוחיל להשיג אוצר מחמדה כאשר הוא בחיק הבורא יתברך.

ובזה יתכן ראשית דברי הנביא הנזכר: והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי (הושע ב', י"ח) ודרשו רז"ל (פסחים פ"ז): ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.**** כי ההבדל בין הנשואה לארוסה הוא, כי הארוסה איננה בתדירות אצל בעלה ולא תבוא אליו זולת על דרך עראי ומקרה לפרקים מיוחדים, וכן כשהיא מדברת עמו זה דרכה לצפון אמרי פיה מחמת הבושה ומקצרת באמריה על צד היותר. וכן לא כל דבר הטמון בחובה תגלה לו שאין מדרך המוסר אל הכלה לגלות מצפוניה וסודותיה אל הארוס. לא כן הנשואה, כי משכנה ודירתה אצל אישה בתדירי ואיננה חוזרת עוד לבית אביה, וכן בדברה עמו תפרש לו כל דבר באר היטב במראה ולא בחידות וכן לא תעלים ממנו דבר ותגד לו את כל לבה (עיין זוהר משפטים צ"ט).

כן התורה הקדושה עדנה היא אצלנו אך כעל דרך מקרה ולפרקים כי איננה מתגלית לעת עתה לכל ההמוניים בשוה כי אם ליחידי סגולה והשרידים בעם, וכן המושג ממנה הוא קטן ומעט נגד המושכלות הפנימיות אשר בה, כי היא קצרה במלותיה וארוכה מארץ מדה בענינה. וכמאמר: הנסתרות לה' אלהינו (דברים כ"ט, כ"ח). וע"כ זה המעט שהאדם משיג, הנה הוא אחר מרבית העמל והיגיעה. וכמו שהארכנו בפרשת יתרו בבאור: יצפון לישרים תושיה. (משלי ב', ז'). לא כן לעתיד, נאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה י"א, ט'). ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה' (ירמיה ל"א, ל"ג). כלומר, כי התורה הקדושה יהיה משכנה אצלנו בהווה ממש כנשואה בבית אישה.

וזהו שסיים הנביא הנזכר לעיל: וארשתיך לי לעולם. כלומר, כי ראשית ארוסותינו היתה אך למען נהיה נכונים למועד המיועד ולשמוח בשמחת נשואינו לעולם. ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה. וכמדובר למעלה.

והן על בחינה זו היה גם כן ירושת ארץ ישראל לבאי הארץ כי האמנם עתה הלא נטושה היא מאתנו והרחקנו נדוד ממנה ואיה איפה שבועתו יתברך שמו אל אבותינו הראשונים ואיה הבטחתו אליהם כמה פעמים על ירושת ארץ ישראל. וביותר יתחמץ לבב איש על דברי הכתוב: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה (דברים ל"ד, ד'). ובמדרש: אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאבות, שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואם כההוראה הפשוטה יפול לבב האדם בנופלים חס ושלום לאמר כבר יצא המקום ב"ה ידי חובתו לאמת דבר הבטחתו ומה נוחיל עוד.

עוד חובה עלינו להתבונן בדברי הכתוב: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (שם ו', כ"ג). כי הדברים משוללי הביאור, כי די היה לומר "למען הביא אותנו" או "למען תת לנו את הארץ", אולם אחר ביאה אינו נופל לשון נתינה. אמנם האמת אצלנו המאמינים כי מה שהביא יתברך אותנו לארץ ישראל על זמן מוגבל, לא היה ביאה זו הכוונה המכוונת לעצמותה, כ"א למען תת לנו ערבון ובטחונות מופתיות על ירושת עולם בקרוב אי"ה. במה שיהיה לנו בה אחוזה התחליית (וכדברינו למעלה), וכמליצת הכתוב: כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו. (יהושע א', ג')

והוא כדמיון שר גדול שקנה לו אחת העיירות הרחוקות. משפטו, שישים שם משכנו ודירתו בראשית שנות מקנתו למען ילחץ רגלי אנשים הלוך בנימוסו ולכבשם תחת יד ממשלתו, ואחר יפן אל מקומו הראשון והעיר ממילא על שמו תקרא.

כן ממש, עבור כי חפץ בנו ה' לחזק תוחלתנו, על ירושת עולם המקווה. נדיבות יעץ, להכניסנו לתוכה על שעה מוגבלת. וזאת תהיה אצלנו לערבון ובטחון מבצר ומשגב כי ממנה תצמח ירושת עולם.

ומעתה כל כוונתו יתברך בהביאו אותנו לארץ ישראל היתה למען יוכל תת אותה לנו אחר כך (ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה). ומה נמרצו עתה דברי הכתוב הנזכר: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ. כלומר, למען הביא אותנו על זמן מוגבל. כדי שיוכל לתת לנו אחר כך לירושת עולם. וזהו גם כן: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ולא אמר לזרעך נתתי. אבל הרצון כי מעתה ההבטחה קיימת ועומדת במבטח עוז לאמר: לזרעך אתננה, כלומר לעתיד. ועל זה אמרו ז"ל: אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאבות שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. כוונתם למה שאמרנו כי אחר שהכניסם ה' לתוכה כבר החל בזה קיום הבטחה. אבל השלמת וגמר ההבטחה נוחיל עוד עד קץ הימין.

ואולי הוא הנרצה בדברי המשורר: חייתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהלים סח, י"א). הפליג בההודיה והשיר על הארץ ישבנו בה ואמר: "חייתך ישבו בה". והפעולה המכוונת בזה הוא: "תכין בטובתך לעני אלהים". כלומר, הנה מזה הוכן הירושה המקווה אלינו עם עני וכואב הדור האחרון.

ועל זה האופן סובב הולך גם כן בנין בית המקדש כי הלא נודע מרוב השמחה ששמח שלמה המלך עליו השלום וכל ישראל אתו בהבנותו וביותר כאשר זכה לחנכו וכנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלוקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבע עשר יום. (מלכים א' ח', ס"ה) וכי יעלה על דעת אדם אשר שלמה עליו השלום איש אשר רוח אלהים בו לא ידע את העתיד לבוא, והכי נעלם ממנו חורבנו וכליונו ואם כן לשמחה מה זו עושה.

אבל הוא הדבר שאמרנו, כי גם הבית הזה אשר בנוהו ידי אדם לא הוא היה רצוי ומכוון בעיני ה' יתברך מפאת עצמותו, ולא בו שמחו כל העם בכלות מלאכתו, זולת בהבית העליון העתיד להתבונן על ידי ה' יתברך בכבודו ובעצמו. מה שאין מקום לחידושו, בלתי במה שנעשה ממנו דבר בעולם הזה. וכביאורנו במאמרו: מה שהיה הוא שיהיה.¹ וכאשר נחפש ונבקר בדבריו המושכלים נמצא כי הוא עליו השלום בעצמו, דעת שפתיו ברור מללו כל מה שאמרנו, והוא: אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מלכים א' ח', י"ב). ורצה לומר הבית זה בניתי גם כי יחרב, עם כל זאת רבות עשיתי כי ממנו הוכן והוסד הבית עולמים. וזהו: מכון לשבתך עולמים. כלומר מכון והכנה יסודיית למושב אלהים העליון המקווה. והן לעילה זו הפליג לשמוח בהכילו בנין הבית ולחוג חג שבעת ימים ושבעת ימים כי לבו ראה הבית עולמים מקדש ה' כבר הוכן יסודתו.

footnotes: ¹ והוא שאמרו במדרש (פרשת ויצא) מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. מה נורא המקום הזה - בנוי. אין זה - חרב. כי אם בית אלהים - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא. ואולי רצו בזה כי מבנין בית המקדש וחורבנו וכליונו יעלה צמח בית עולמים הבנוי והמשוכלל לעתיד לבוא. ממש כזרע הזרוע אשר אחר התמוגגותה, צמחה תברך. ועל דרך שכתבנו בביאור: הילודים למות והמתים להחיות (ואם שגיתי כו'):

ועל הכוונה הלזו שר לה': שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז, א'). כוון בזה להשריש בקרבם היחול והתקוה לה' יתברך על בית עולמים, לומר היעלה על לבבכם כי לריק עמלה נפשי ולשוא יגעתי בו חס ושלום, אם לא מדעתי כי הבית זה בניתי הנה הוא מכון ויסוד הבית המקווה, על כן שישו אתו משוש ושירו לה'.

ומעתה ראו והתבוננו כי משה רבינו עליו השלום בשירתו על הים יחסו הכתוב ואמר: אז ישיר משה (שמות ט"ו, א'). ובמדרש: שר לא נאמר, אלא ישיר. (פרשה כ"ג, ז'). והנה על פי הדברים והאמת האלה אין בזה מן התימה, כי כל מה שפעל ועשה ה' יתברך בגאולת מצרים וכן כל המופתים והנוראות שהפליא עמנו המה היו מכוונים אך למען היות אבן למוסדות מציאות הוויות יסודיות שיסובב מהם ההוויות החדשות הנבאות בתוספת העוז והאומץ. וכאשר הארכנו כבר מביאור ענין זה מה שיש בו די. ולכן, כל שירת משה רבינו עליו השלום ושמחת לבו בגאולת מצרים, היה בעבור כי הוכן יסוד גאולה העולמית. וכמאמר הנביא הנזכר לעיל: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וזהו: אז ישיר משה. וזהו שסמכו ז"ל לפסוק הזה (במדרש במקומו), הדא הוא דכתיב: ואני אשיר עזך וארנן לבוקר חסדך (תהילים נ"ט, י"ז). "ואני אשיר עזך" לעתיד לבוא. שנאמר: הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד (ישעיה י"ג, ב') (פרשה כ"ג, ו'). והוא מבואר כדברינו. כי השכילו דעת אשר כל אלה ידו יתברך עשתה, לכונן ישועת עולמים וגאולה נצחיית. וזהו: ואני אשיר עזך, לעתיד לבוא. כלומר שרו על הטוב המקווה לעתיד.¹ וזהו גם כן: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות ט"ו, ב'). ובמדרש: יהי לי אין כתיב כאן, אלא ויהי לי לישועה. היה לי ויהיה לי. (פרשה כ"ג, ט"ו) והרצון כי מלת ויהי היא מהופכת מעתיד לעבר על ידי הוא"ו. והוא: כי כן היה רצונו יתברך, להקדים עשות את אשר עתיד להיות, למען ליסד ולהכין מערכת גאולה העתידה. וכאשר ביארנו למעלה מאמרו יתברך אל משה: אהיה אשר אהיה. והוא שרמזו ז"ל במלת "ויהי" היה לי ויהי לי. כלומר היה למען שיהיה, ועל דרך שכתבנו בבאור מה שהיה הוא שיהיה.

footnotes: ¹ וזהו מה שאמר המשורר (מקודם לפסוק הנזכר לעיל): אלהי חסדי יקדמני (תהילים נ"ט, י"א). הנה שאל מאתו יתברך להקדים לו החסד והרחמים, למען יכין צדיק ישועה לדורות עולם לעתיד לבוא אי"ה, ועל זה סיים ואמר: ואני אשיר עזך (שם י"ז). וכמו שאמר המדרש: "לעתיד לבוא" כלומר כל מגמתי לא יהיה בשמחתי כי אם על מה שהוכן עזרת ה' וישועתו לזמן העתיד:

וזהו שסיים ואמר: תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' כלל בשירתו טוב חסדו יתברך בהביאו אותנו להר חמד אלהים לשבתו, ותאר ההבאה זו על שם נטיעה, אשר יחכה בה הנוטעה כי לעת קצוב תהיה לגפן פורחת ויבשילו אשכלותיה ענבים. ככה תצמח גם כן הירושה העולמית והנצחיית, במה שהחלו הם לנטוע במדרך כף רגלם. וכנזכר לעיל.

וזהו גם כן: מכון לשבתך פעלת ה' מוסב על בנין בית המקדש. ואמר מכון לשבתך כו' כלומר, הבית שיבנו ישראל לשעתו הוא מכון ויסוד לבנין בית עולמים, וכל מה שפעלת איננו רק ההכנה על העתיד (וברצות ה' עתידים אנו לבאר פרטי הענינים אשר זכרנום כל אחד על מקומו הנאות לו באורך).