ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצאו העם ללקוט דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (ט"ז, ד').

הנה מהראוי לשית לב מה ענין המן להיות נסיון על ידו אם ילכו בדרכי התורה אם לא.

ונזכיר לזה דברי המדרש: ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, הדא הוא דכתיב ברוך ה' יום יום (תהילים ס"ח, כ'). אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדים לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח', ל"ד) וכן ואותי יום יום ידרושון (ישעיה נ"ח, ב'), חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים דבר יום ביומו (פרשה כ"ה, ט'). ולבוא אל באור הענין נעמוד תחלה על באור הכתוב שזכרו ז"ל אשרי אדם שומע לי אשר מהראוי היה שיאמר שומע בקולי או לדברי.

והנראה בזה עם מה שידענו כי כמו שהכין יתברך מזון הגוף מהמאכלים והמשקים והזולת ממחסוריו, כן ראה והתקין מזון הנפש מאין תקח ערובתה ומאין תשאב מימי חיותה והוא - התורה, והמצוה והמעשים טובים, וכמאמר לכו לחמו בלחמי כו', וכמו שהגוף אם ירצה יסתפק במיעוט ההכרחי מה שלא יספיק לו בלעדו, כן במזון הנפש יש שיסתפק בתורה בשיעור ההכרחי לבד מה שאי אפשר בלעדו ולא יותר, וכענין שאמרו ז"ל אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה כו' (מנחות צ"ט). וזהו משפט ההמונים להסתפק במיעוט ההכרחי הזה, אבל לא כך אמר המשורר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד (תהלים קי"ב, א'), היינו כי נפשו צמאה ושוקקת לדבר ה' יתברך, עד כי יהיה לו הלילה למשמר והיום למלאכה, וכל הימים אשר הוא חי לא יספיקו לו למלא חפץ לבבו, כאשר שאל דוד המלך ע"ה למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה (שם צ', י"ב). וזהו מה שאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי (שם כ"ז, ד'), ירצה כי בחפצי העולם הזה אם ישאל אדם דבר מאת הקב"ה ויתן לו שאלתו לא יבקשהו עוד אחרי כי כבר השיגו.¹ אבל דוד המלך ע"ה שאל דבר נפשיי אשר גם אחרי כי יעתר לו ה' לעשות שאלתו עם כל זה נפשו לא תשבע ולא ירף ממנו מלבקש עוד על הדבר ההוא בעצמו, כי מדי תתבונן נפשו ויגדל שכלו יוסיף אומץ בתשוקתו ולצעוד משלמות אל שלמות, וזהו אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, היינו אבקש אותה אף אחר שאשיגה (ועיין דבר זה באורך בחבורנו קול יעקב איכה במאמר זכרה ירושלים).

footnotes: ¹ בחפצי העוה"ז אם ישאל אדם דבר מאת הקב"ה ועונין לו לא ישאלנו עוד. וכי תשאלך נפשך הלא מכבר אמרו ז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים מאתים רוצה ארבע מאות (במדרש קהלת) הסכת ושמע את אשר אשכילך ואורך בענין זה. ראשונה מהצורך אלינו להעיר על עיקר הדבר איה איפוא יתנוצץ כן בלב אנוש אשר עד עולם לא יוכל להשביע נפשו ולומר די על מה שבידו הלא כבר החליט דוד המלך ע"ה ואמר לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי"ט, צ"ו) היינו כי כל עצם מחפצי עוה"ז יש לו קץ וגבול תוך השלשה מרחקים וא"כ יחוייב מצד הטבע כמו שהעצם ההוא יש לו גבול וסוף ותכלית כן היה מהראוי אשר החמדה והתשוקה אשר יהיה לאדם אל עצם זה יהיה ג"כ גבולי ותכליתי כאשר העיד החכם ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז', י"ד) היינו כי המדות נמדדות כפי ערך העצמיית לכל בהן חיי האדם וא"כ מדוע יגדל כח החמדה אשר אל העצם מערך העצם עצמו אלף פעמים ככה ומעולם לא מת אדם וחצי תאותו בידו. אבל לעמוד על חקירתנו זאת נזכיר דברי שלמה המלך ע"ה חכמות בחוץ תרונה כו' עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א') אשר מאמר עד מתי הוא חסר הבאור כי מהצודק היה שיאמר למה פתיים תאהבו פתי, כי מאמר עד מתי מורה כי עד היום הזה אין לשאול למה אהבתם את הפתיות רק הוא שואל ואמר הגידו לי עד מתי הלא דבר הוא (ועי' בזה בספר קול יעקב קהלת על מאמר יקר מחכמה מכבוד ותמצא דברים נכחים): דע כי כל הכחות והמדות הנטועות בנפש האדם כמו החמדה והתשוקה וההשתדלות והחריצות כלם נוצרו באדם בעצם וראשונה רק עבור ענין מיוחד בתכליתו למעלה ראש היינו לתורה ולתעודה לעבדה ולשמרה לאהוב התורה ולחמוד אותה להשתוקק לדבקותו ית' ולמצותיו הטובים ולהשתדל בהם בחריצות שונות ולא היתה הכוונה בנטיעות הכחות היקרות האלה בעבור ירדוף האדם בהן אחר תאוות עוה"ז ותענוגת הגוף שאין מי יכחיש זה בכל המדברים, אבל הלא עכ"ז יתחמץ לבב אנוש לחשוב ולומר אם הדבר כן מדוע זה כל האדם יתאוה תאוה לרדוף אחר תענוגי הגוף ומעולם לא ישבע בהם ורב שיהיה עשרו וסגולתו יחפוץ יותר ויותר א"כ מקום לומר חלילה כי האדם מוטבע על זאת היינו כי הכחות והחמדות נוטעו בו לתכלית פחות הזה לאהוב תענוגי הגוף ולרדוף אחריהן בחמדה גדולה כאשר עם נפשו. אמנם בהתבונן מעט נקנה דעת כי עי"ז עצמו מה האדם אוהב תענוגי העולם מזה עצמו יתברר לו מופת נמרץ על אמתת אמונתנו וקבלתנו שאין לאהוב את התענוגים מאומה וכל הכחות והחמדות לא נוטעו בנפש רק בעבור התורה והמצוה. כי הנה ידוע אשר התאוה והתשוקה מחולפת בין האנשים, זה ירדוף למלא גרונו בדברים ערבים ולהתענג בתענוגים, וזה אוהב כלים מכלים שונים, וזה ללבוש שני עם עדנים, וזה רודף אחר הכבור וגדולה והזולת מהתאוות המדומות, מה שאין מקום כלל להסתפק ולומר כי כן היתה כוונת הבריאה שזה יחמוד סוג זה מן צרור ההבלים, וזה בהבל אחר הלא כבר העיד הכתוב ואמר אשר עשה האלהים את האדם ישר רק והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז', כ"ט) א"כ בע"כ נחליט ונאמין כי אלהים ית' הטביע בהאדם רוח תאוה המתנוססת בקרבו לחמוד ולחפוץ ולרדוף להשיג שלל חלקי האמצעיים המגיעים את האדם אל האושר וההצלחה רק מפאת העדר ידיעתם והכרתם נבוכים הם באושר הטוב האמתי ויבחר כל א' בדבר זולת דבר, כ"א היה כל אחד קולע אל עצם המאושר באמתו היו משתוים כלם בחמדותיהם ותשוקותיהם, אבל הנה האמת אינו רק אחד והשקרים וההבלים הם רבים ולכן בהטותם א"ע מן האמת כבר יתחלקו במיני תשוקותיהם זה להבל זה, וזה להבל אחר ע"ד מאמר תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו (משלי א', כ"ט), וכאו שאמר הנביא הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע (ישעיה ה', כ') היינו לא שמו לב לחקור תכלית כל דבר להטות תשוקתם ותאותם אל דעת התורה ולבחור ביראת ה' שזהו תכלית הכוונה בעצם וראשונה בבריאת האדם: אמנם העדים הנאמנים על הכלל הזה א'. הוא מה שזכרנו כי החמדה היא תמיד יותר גדולה מן העצם המבוקש כמו שתראה כי יתאוה אדם לכירה גדולה העולה לסך גדול הנה הנאתו ושמחתו עדי רגע והפסיד לעצמו כמה סלעים עי"ז, הנה זה יהיה לך למופת נמרץ כי עיקר החמדה והתאוה והתשוקה היה בעצם וראשונה רק בעבור עצם יקר ונכבד הוא התורה שנאמר עליה יקרה היא מפנינים כו'. וא"כ בעבור עצם יקר כזה היה מהצורך לבנות ולנטוע בנפש האדם כח התשוקה באופן נפלא גדול מאד במדתו למען יהיה משוער כפי החמדה המחייבת לסגולת התורה היקרה ואת זה לעומת זה עשה האלהים וכנ"ל. ולכן אם היה אדם הולך עם החמדה הגדולה הנפלאה הזאת לשקוד על התורה היקרה מכל כלי חמדה ודאי היה משתוה כח ומדת החמדה לעומת העצם הנכבד אכן להיותו כמתעתע הולך ורודף ומעלה חוח בידו א"כ על ידי זה יסובב שתהיה התשוקה יותר גדולה מן העצם המבוקש. ממש כנער קטן הלובש לבוש אביו יהיה סרח העודף פנים ואחור גם בארכו גם ברחבו. הנמשל מובן כבר מעצמו. והמופת הב' הוא מה שהערנו עליו מדוע לא תשבע נפשו גם אחרי השיגו תאותו ועוד הוא מתאוה יותר כי אחרי שיהיה לו המאתים ירצה ארבע מאות. אבל הנה מזה יבחן אמתת הענין כי עיקר כח התשוקה היא רק בעבור התורה ולכן היה מהצורך אליו ית' לנטוע התשוקה באופן נפלא כל כך בלי גבול ובלי תכלית למען תהיה מדת התשוקה נמדדת אל התורה שנאמר עליה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, כי כן ראוי אליה כי תתוסף ותתרבה התשוקה עם תוספת השגתו כמ"ש למעלה. כי לולא כן היה מקום אל האדם אחר אשר ילמוד איזה פרק או הלכה אחת לומר כבר שבעה לה נפשי לא אלמוד יותר לכן היה ההכרח לנטוע כח התשוקה באופן שלא יוכל להשביע נפשו למען ישתדל בשקידה אחר שקידה וכמאמר רחבה מצותך מאד ולכן אם היה האדם הולך בכח התשוקה הזאת אל התורה לא היה מוצא בהתורה את שביעתו. ואחר היותו סר ומשתולל בתענוגי הגוף יחוייב ג"כ מאמר אוהב כסף לא ישבע כסף כי הכח הנטוע בנפש לא ישנה את טבע פקודתו אשר הפקד עליו לבלי ימצא את שביעתו בעבור התורה הארוכה והרחבה וכמו שביארנו. והדמיון בזה כאשר יזדמן אחר שיהיה לבו כואב ונתעלף והולך לביתו ואומר כמדומה לי שאני רעב תנו לי לאכול ואוכל ואינו משיב נפשו וחושב עוד שהוא צמא ויצוה לתת לו משקה ושותה ורוחו לא שבה אליו. והסבה לזה כ"א היה באמת רעב או צמא הנה בהכרח אחרי אכלו ושתותו יחוייב כי יסור כאב לב ממנו, אבל האיש הזה באין ספק לבו חולה עליו על ענין אחר ולכן יכאב לו אחר האכילה כאשר בתחלה. כן אם באמת היתה התשוקה המתנוססת בנפש האדם בעבור המנה או המאתים יחוייב אליו באין מנוס להשביע נפשו כאשר ישיג תשוקתו. אכן כאשר לא ישבע יבחן מזה כי לבו חולה עליו לסבה אחרת והיא התורה אשר אך עבורה היה מהצורך להטביע תשוקה נפלאה לאין תכלית להיותה גם היא בלתי תכלית. וזה יהיה הרמוז במאמר שלמה המלך ע"ה עד מתי פתיים תאהבו פתי כלומר כאשר היה לך מנה שאלת מאתים מצאת מאתים תבקש ד' מאות מדוע יהיה כזאת בעניני עוה"ז שכלם תכליתיים ותשוקתך אליהם תהיה לאין תכלית הלא את זה לעומת זה עשה האלהים. ועוד תתבונן שנית ולצים לצון חמדו להם התחכם הכתוב ויחפש בין כל חמדי ותאוות עוה"ז את הפחות והגרוע שבכלם כי מה בצע אל הלץ כאשר יליץ ועכ"ז אם יחפוץ אחד לבלום פיו במתג ורסן לא יוכל לו וא"כ תוכל לבחון כי התשוקה היא תמיד יותר גדולה מן העצם המבוקש. וזהו ולצים לצון חמדו להם חמדה היא עזה מאהבה ואין בזה כדאי לאהבה אף כי לחמדה אם לא כי עיקר הכחות האלה המה לענינים יקרים באמת. וזהו תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם בעבור מה התעתדו הכחות האלה. והענין נחמד ונעים ללב מבין:

וזהו אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי כו', לשמור מזוזות פתחי. והוא על פי דמיון למשרת העומד בבית החיצון ואין לו רשות ללכת לנפשו רק להיות עומד מוכן אולי יצטרך לו אדונו עבור איזה דבר, הנה בקל יקראוהו וימצאהו, ויש שיבוא אל אחד איזה סוחר עם סחורה וזה היה לו דבר עם אנשים ואמר אל הסוחר עמוד נא בחדר החיצון וכאשר אצטרך לך אקראך אלי. וההבדל בין שני אלה כי המשרת מוכרח לעמוד שם פן יקרא אליו אדונו אבל הוא עצמו חפץ יותר שלא יקרא אותו ולא יטריח בשימושו, לא כן הסוחר הזה כי כל ישעו וכל חפצו לשמוע דבר ממנו כי הוא קורא אותו להשתכר בסחורתו.

וזהו הוראת אשרי אדם שומע לי רצה לומר נוטה אוזן ומצפה לשמוע אולי אני קורא אותו והיא מליצה על העובד מאהבה, שהוא דורש ומבקש חפש מחופש לחייב נפשו בעבודה יותר ויותר מאשר הוא עובד עתה, וזהו אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי כו', לשמור מזוזות פתחי רצה לומר שהוא ממציא עצמו בכל לבו ונפשו לשמוע דבר ה' עוד יותר.

והאמנם כי הבחינה הזאת לא תתראה באדם בהנגלה ממנו כמו שהיא בקרב לבו הנה יש מופת נאמן שעל ידו יתברך יושר סתרו לעין כל, והוא בהזדמן לפניו דבר המטריד אותו מתורתו או מעבודתו, ובא אחר וקבל על עצמו לבצע מעשה הדבר ההוא בהשתדלותו בעבורו כי אז תראה כמה תחשב לו לצדקה מה שרעהו פרק ממנו הטרדה ההיא, לא כן הדבר באיש מנוחה ובאדם בטל כי אם תפגענו איזה מלאכה תהיה אצלו למציאה גדולה לבלות זמנו בה, וזה היה ענין המן שכלכל יתברך את ישראל במדבר באין טורח כלל ובזה היה להם נסיון אם לבם שלם באהבת התורה והמצות יחוייב כי יערב לנפשם העדר טורח בקשת המזונות להיות נקי לבית ה' לתורה ולתעודה. וזהו ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי אם הם חפצים בשקידת התורה יחוייב כי ישבעו נחת מן המתן הזה.

וזהו דברי המדרש במדה שאדם מודד כו', הקב"ה נתן לנו התורה לעסוק בה יום יום כו', חייכם שאשביע לכם לחם מן השמים יום ביומו למען אנסנו כו', וכמו שבארנו: