בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו.

יש להעיר בזה איך יתכן לתת טעם הסותר עיקרו של ענין כי אם יודע השליח שהולך על חנם ולא יפעול דבר הלא ימנע עצמו מהלוך אל אשר היו פני בעליו לשלחו, ואם כן אחרי כי הוא יתברך גלה למשה כי הוא מכביד את לב פרעה ולא יפעול בהליכתו דבר לטובת ישראל (כבר אמר תחלה ומאז באתי אל פרעה, הרע כו') אם כן מה יתרון במה שיבוא אל פרעה. ובמדרש: ולמען תספר באזני בנך גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהם וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זו מכת הארבה כמה דתימא עליה לבניכם ספרו (יואל א', ג') (פרשה י"ג, ד'). והפליאה נשגבה מה לנו ולרמז הלא מקרא מלא דיבר הכתוב הנני מביא מחר ארבה בגבולך.¹

footnotes: ¹ ואמר אברהם בערוש המסדר, עם לבבי אשיחה אשר רצון רז"ל להשיב על ענין גדול כי הכתוב אמר בא אל פרעה כי אני כו' ולא פירש מה יעשה לפרעה כמו שביאר בכל שארי המכות רק אחר כך כתיב ויבוא משה ואהרן אל פרעה כו' הנני מביא מחר ארבה בגבולך. הלא הקב"ה לא אמר לו ולא כלום. על זה אמר המדרש שהודיע הקב"ה למשה איזה מכה יביא עליהם וכתב אותה משה ברמז ולמען תספר כו', וכן מצאתי בפירוש הרמב"ן ז"ל.

והנראה אחר שנעמוד תחלה על ענין המכות ועל מה שהתעולל יתברך עם פרעה גם שאין בידינו לתת טעם על כל מכה בפרטות עם כל זה בדרך כלל נאמר שעיקר סבתם לא היה אך לעשות נקמה בפרעה בלתי גם כן למלא לב בני ישראל יראה וחכמה והשגת אלהות למען יהיו נכונים ומוכשרים לקבלת התורה. ושתהיה יראתם קודמת לחכמתם וכעדות הכתוב ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו (דברים ו', כ"ב). מלת לעינינו מורה כי פעל עמהם כל זאת למען אשר עינינו יראו ויביטו בכל המופתים ההם לקנות על ידם הידיעה השלימה וההכרח האמתית, כי הוא האלהים וכל העולם ומלואו שלו ומושל על הטבעיים ועל המזלות כאשר נתפרסם כל זה בעת ההיא בראותם עין בעין פעמים רבות שידוד המערכות וכניעת המזלות. אשר לעילה זאת פתח דבריו יתברך האירו בעשרת הדברים (יתרו) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ', ב') יען כי על ידי הנפלאות הנעשו לעיניהם ביציאת מצרים הכירו את כבודו ואת גדלו וכח אלהותו וכדברי הכתוב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות כו', ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך (דברים ד', ל"ד). וזהו שכלל הכתוב ואמר אחר השלמת הגאולה ויושע ה' ביום ההוא כו', ומבאר ואומר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל'-ל"א), ממש כהעוסק במו"מ זמן ידוע ובכלות המו"מ מחשב חשבונו ורואה סכום הריוח מכל העסק, כך העיד הכתוב אחר כל המעשים איך גדלו והצליחו ועשו פרי וזהו ויושע ה' כו', ומה היה הריוח וייראו העם את ה' כו':

והנה לפי דברינו אלה אשר כל המעשים ההם היה עיקרם בעבור פעולת עם בני ישראל על כן נהג הקב"ה להתרות את פרעה לעיני העם והוא על פי משל לשופט ששלח לקחת משכונות מאחד על עשותו איזה מעשה רעה והאיש ההוא בהתוודע אליו כי דבר השופט נחוץ וילך בלאט אל השופט. ואמר לו הנה אתן לך בסתר כל אשר תצוה עלי אך אל תעשה עמדי רעה לפרסם אותי ברבים, אמר לו השופט כלום אני מכוון על עצם הקנס הלא רק לעשות גדר אל העם שלא יעשו גם הם כמעשיך ואם כן כל אשר יגדל קלונך ותרב חרפתך יהיה הגדר יותר חזק. הנמשל כבר מובן מדברינו הקודמים.

ועתה דע כי הנפקותא בזה כי אם נחליט על המכות שלא היו כי אם רק על דרך נקמה בפרעה אם כן אין חיוב לזכור ולספר בכל דור ודור, כי אחר שכבר נגאלו והנקמה כבר נעשית מה עוד אל הזכרון ואל הספור. לא כן אם עיקר סבתם להרים קרן היראה ולהגביר מבוע החכמה והאמונה הנה מה נפלא הספור הזה ומה רב תועלתו כי עוד היום בתת האדם אל לבו הנפלאות ההם ויתבונן בהם בעיון נמרץ הלא יוסיף תת כח ועוז ביראתו ואהבתו את ה' יתברך. ולך נא וראה כמה פעמים נכפל בתורה הזכרון הזה ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, והכל עבור הכוונה שאמרנו.

וזהו ממש מאמר ה' יתברך למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו', ולמען תספר כו', הנה בזאת השיב יתברך למשה בל יקשה עליו הליכתו לפרעה בחנם כי אינו פועל בהליכתו דבר. על זה אמר לו האם אני מכוון בשליחותך לעשות בו נקמה ולכוף אותו אל הגאולה הלא העיקר אצלי לפעול בלב ישראל ידיעת אלהותי ואם כן רבות עשית בכל פעם בואך לפרעה, ובכוונה אני מכביד את לבו למען התל בו בכל התראה ובכל מכה למען עיני ישראל יראו יביטו כל הנפלאות ההם, ויקומו ויספרו גם לבניהם אחריהם, וזהו בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו', למען שיתי כו', ולמען תספר כו', עד וידעתם כי אני ה' כלומר את כל אלה פעלתי בכוונה למען יתקצף עליך ויקשה לבו, למען הרבות בו מכותיו והפעולה הצומחת מזה כי על ידי כך תדעו את שמי ואת גדולתי וזהו וידעתם כי אני ה':

וכי יהיה דבר עם לבבך לאמר הייטב בעיני ה' להכות את פרעה וכל עמו עבור פעולת ישראל ותועלתם, דע כי כבר השיב הכתוב על זה ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט', י'). אשר יותר מהצודק היה שיאמר כי זדו עליהם מבנין הקל והזידו הוא מבנין הפעיל שפעולתו יוצאת אל השני.

אבל באור הדברים על פי משל לאחד שהיה מחזיק אצלו מינקת עבור הילד אשר לו, לימים חלה הילד ושאל ברופאים והגידו לו כמה סמים לתתם אל המינקת והתינוק יתפעל ממנה בהמיצו חלבה, אמרה המינקת מה לי ולילד האנכי הריתיהו או ילדתיהו, אמרו לה הרופאים הלא תדעי כי כל חולי האדם הוא אך מסבת המאכלים הבלתי ראויים, והילד הזה ידעת בעצמך שלא אכל מאומה, ומאין הוא חולה אבל באין ספק חולי הילד הוא אך מסבת המינקת באכלה דברים המזיקים, ואם כן הדין נותן כמו שהיא סיבבה לו מחלהו על ידי אכילתה כן תסבב לו ארוכתו באכלה הסמים אשר מהם תצמח רפואתו.

הוא הדבר בפרעה כי הוא יתברך הכניס ישראל למצרים למען יתבררו ויתלבנו ויקנו דעת אלהים וכמבואר למעלה. ובאמת עד הזמן ההוא נתפעלו ישראל עד כי כבר נתברר להם אמתת ה' יתברך וכח יכלתו וכמו שכתוב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' כו', ויקדו וישתחוו (שמות ד', ל"א). אמנם אחר כך בבוא משה לפרעה ואמר לו כה אמר ה' כו', ונתמלא חימה ואמר תכבד העבודה על האנשים הנה בזה המעיט מדרגתם והקטין אמונתם עד כי אמרו למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפוט כו', ולא שמעו עוד אל משה. וכמבואר במדרש: אמר ר' אבהו אף על פי שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר ויאמן העם חזרו ולא האמינו כיון שבאו אל הים וראו גבורתו של הקב"ה איך הוא עושה משפט ברשעים כו', מיד ויאמינו בה' (פרשה כ"ג, ב'). ולעילה זאת היה החיוב שיקבלו מכות ויסורים למען העלות ארוכה ומרפא אל עם בני ישראל להחזיר אותם אל מעמד אמונתם על ידי ראותם האותות והמופתים ששלח בהם ה'. וזהו ותתן אותות ומופתים בפרעה כו', והטעם - כי הזידו עליהם כלומר החטיאו והזידו אותם לעשות כתועבותם על כן היה החיוב להצמיח הרפואה מסבתם:

ומעתה נבוא אל באור דברי המדרש וכתב משה ברמז ולמען תספר והיא מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו כו'. כי הנה המופת היותר חזק על מכות הארץ ההיא ותחלואיה שעיקר סבתם עבור פעולת ישראל ולא לנקמה בפרעה הוא רובי המכות והשתנותם מזו אל זו כי אם לנקמה לבד היה די במכה אחת שתשמש אצלו משך הזמן ההוא ששמשו המכות כלם, וכשאלת המדרש (בפרשתנו) וכי לא היה הקדוש ב"ה יכול להציל את ישראל מיד מצרים במכה ראשונה אם לא שהיתה הכוונה בהם כמו שאמרנו.

ממש כהמבשל או האופה מאכלים הנה יש מבשל לעצמו ויש מבשל למכור לאחרים, וההבדל כי המבשל לעצמו איננו מרבה במיני תבשילים כי אם אחד או שנים, רק יראה לשער המאכל איש כפי אכלו, לא כן המבשל לקונים הבאים לביתו נוח לו להרבות במיני תבשילים כפי השתנות רצון הקונים כי יש חפץ במין זה ויש במין אחר לכן הוא מרבה במינים למען ימצא כל אחד מה שלבו חפץ.¹

footnotes: ¹ ומה נעמה בזה תוכחת משה רבינו ע"ה בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו (דברים ד', ל'). באור זה ממש כמו שאמרנו כ"א ליסר בלבד היה די במין מן א' הרעות והצרות ג"כ יש בו די לענות נפש אמנם כאשר יגיעך מאמר ומצאוך כל הדברים האלה ודאי הכונה להעיר ולעורר אותך ושבת עד ה' אלהיך. ולכן הקב"ה מרבה בהעונשים מכל הדברים האלה למען ושבת עד ה' אלקיך כי זה יתפעל מעונש פלוני וזה מעונש פלוני כי אין לבב כל האנשים שוים וכמו שנתבאר בפנים והוא מוסר יקר:

הנמשל אם היו המכות רק לנקמה ולהכריח אותו אל הגאולה אין מהצורך להחליף ולשנות ממכה למכה כי יקחו דיים ממכת דם או צפרדע וזולתם. לא כן אם הטעם בהם להפליא עיני הרואים ולמען יספרו עזוזו ונפלאותיו אשר עשה, יותר טוב להרבות בחלקי מכותם מינים ממינים שונים יען כי לבות האנשים אין שוה להם לזה יפלא מכת דם ולזה צפרדע ולזה מין אחר, וברבות המכות תתרבה ההפלאה בין כלם. והעד היותר נאמן על זה הוא מכת הארבה שהוא ממש כמו שאוכלים איזה מאכל ושוטפים הקערה ומעלין עוד הפעם אותו המאכל בעצמו שהוא אך להשביע עין הרואה כך הברד הכה התבואה ואחריו בא הארבה ואכל הנשאר ממנו, הנה הם שני מינים ופועלים רק דבר אחד הנה מזה יבחן כי עיקר הכוונה היה אך להרבות במופתים להפליא לבב רואיהם וכנזכר לעיל, כי אל המוכה אין חילוק בהדבר.

וזהו דברי המדרש גילה הקב"ה מה מכה מביא עליהם וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זהו מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו, כלומר במאמר ולמען תספר רמז לבאר לנו כוונת המכות היינו לבל יאמרו ללבבם הדור ההוא כי רק בשבילם באה המכה לקחת נקמתם מפרעה כי אם כן למה תהיה מכה אחת מתחלקת לכמה מינים, אין זאת כי אם בעבור יפלא בעיניהם ולמען יספרו לדור אחרון.

וזהו שסיימו ז"ל למען תספר זהו מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו כי שם מבואר הענין מפורש עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם כו', ואמר הטעם יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק וכו', הוא לעד על אמתת כוונת הספור וכנזכר לעיל והבן: