ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה (י"א, א').

הנה מלות מזה שהוסיף הכתוב פעמים לכאורה לאין צורך.

והנראה כי הם באים להורות על ענין גדול, כי האמנם מתחלה לא רצה יתברך ממנו בלתי דרך שלשת ימים ילכו במדבר, ואחר כי נכנע על ידי המכות ההם לשלחם הנה מקום לומר כי הסכים עתה על אותו תנאי שלא רצה בו מתחלה היינו אך דרך שלשת ימים ולא יותר. אבל באמת מעיד הכתוב כי על ידי המכות הנפלאות אשר חילה ה' בו היה לו העם למוקש עד כי החליט בדעתו לגרשם מארצו לבלי שיבואו שוב אליו עוד וכמאמר המשורר שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם (תהלים ק"ה, ל"ח). וזהו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, מורה שלא ישלח אתכם דרך שלשת ימים לזבוח במדבר ואחר תשובו אבל גרש יגרש אתכם מזה שלא יאבה בכם שתהיו עוד במקום הזה. ובאמת כבר הקדים יתברך כדברים האלה למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו' י"א). והוא הטעם במה שכתוב ה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום ובמדרש (מובא ברש"י) אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד טול שנים ולך, ממש כמאמר המשורר הנזכר לעיל ויוציאם בכסף וזהב כו', שמח מצרים בצאתם.

והוא בהזכיר חקירתנו במקום אחר כי כבוד ה' יתברך יחייב את האדם להודות על משפטו שהוא עושה עמו בשמחה ובטוב לבב. והנה אם האדם ההוא עקש ונלוז במדותיו, לבלי לקבל הרעה בשמחה, מי כהחכם יתברך שהוא מסבב עליו מה שמכפיל יגונו שבעתים. כמו הקב"ה רוצה לקחת מהאדם מאה כסף ויודע בו שיתעצב ולא יקבל הדבר בשמחה מה הקב"ה עושה מזמין עליו גנבים שודדי לילה וגונבים ממנו כעשרת אלפים כסף, ואחר כך הוא מצליח אותו ברדפו אחר הגנב להשיגו וימצא הגניבה בידו וישמח מאד, גם כי הוציא הוצאות על בקשת הגניבה ערך מאה כסף יהיה כאין נגדו נגד הסך הנגנב, נמצא שהוא נותן כבוד לה' על הדין והאמת הנעשה עמו על ידי מה שהרבה עצבונו מתחלה, כי אם יאבדו לו מראשית רק לערך ההוא הלא יתעצב ויתקצף. וכמשפט הזה היה פה, כי הקדים יתברך על פרעה ועל עמו העצב הרב והאימה הגדולה עד אמרם כלנו מתים, ועל ידי זה היתה שמחתם לאין חקר בצאת ישראל מארצם וכנודע להמעיין במדרש עד אשר הפצירו בהם לקוח משאות מהם וזהו ויוציאם בכסף וזהב, והסבה - שמח מצרים בצאתם. וזהו וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום ובא הדרש אף מה שלא שאלו אתה אומר אחד טול שנים ולך, והוא אך מרוב שמחתם בצאתם.

וכל זאת רמז יתברך אל משה מאז שלחו אל פרעה (שמות ג') ואמרתם אליו כו', נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר כו', ואני ידעתי כי לא יתן אתכם כו', ושלחתי את ידי והכיתי כו', ואחרי כן ישלח אתכם (וכבאור המדרש אין שלוח אלא לשון לויה והכל מרוב חרדתו למען יציאתם) ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים כו' כלומר אחר כי לא ירצה לתת אתכם להלוך דרך שלשת ימים בלתי בשלחי את ידי בם הנה עקב זאת תמצאו חן בעיניהם להעמיס אתכם בכל מה שישאלו עיניכם למען תהיו נמהרים לצאת:

והנה עתה עלינו להשיב על קושיא עצומה מדוע צוה יתברך מתחלה למשה לשאול מאת פרעה רק דרך שלשת ימים, אשר הפליאה נשגבה הלא רצונו יתברך היה להוציאם משם לחרות עולם, ואם כן האם להטעות את פרעה רצה חלילה. ונעיר עוד על מאמר ולא יכלו להתמהמה אשר יפלא מאד כי מאמר זה לא יתכן כי אם בבוא אחד מרחוק לאיש בריתו ולשעה קלה זירז נסיעתו וישב לדרכו, שזה יפלא בעיני הרואים מדוע לא התמהמה עד בוש להתעלס עמו איזה ימים אחר ההוצאה הגדולה שהיה לו בדרך, בכזה יתכן להשיב ולומר כי לאיזה סבה לא היה יכול להתמהמה ולהתעכב יותר, אבל פה בבתי כלאים החשכים האלה הכי מהצורך לתת טעם על עת צאתם ולומר ולא יכלו להתמהמה.

אמנם בשנתבונן מעט הנה יהיה באור הענין זה על דרך מאמרם ז"ל אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כ"ז, ח') (סוטה ט', א') ואם כן אחרי שאנו רואים כי מפלתם היה ביום שביעי של פסח הנה בע"כ יבחן כי ביום ההוא נתמלא סאתם בשלמות, ואם כן מה זאת היה להם לישראל למהר יציאתם בשביל שבעה ימים ומדוע לא המתינו במצרים עד שבעה ימים של פסח וממילא היה מקויים בהם מאמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ועל זה אומר הכתוב ולא יכלו להתמהמה, וכמו שכתבו חכמי האמת ז"ל שכבר היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה ואם נשתהו עוד רגע אחת במצרים היו משוקעים בטומאה לחלוטין וכמאמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים כו'.

ובזה נבוא אל הענין על פי דמיון לאחד שקנה בית מחבירו והבית הזה היה מושכר לאיש אחר על משך שנה, והקונה הזה גם כי היה ברצונו לבוא לדור בביתו עם כל זה לא היה יכול כי השוכר עצר עליו באמרו לו הלא הבית מושכר ומשועבד אלי עד תום שנתי, מה עשה הקונה שכר מן השוכר ההוא הבית הזה על משך הזמן שהבית משועבד לו לדור בתוכו, והנה הרואה אותו שהוא מפייס את הדר בתוכו ושוכר הבית ממנו משתומם ומתפלא לאמר אחר כי אתה קנית הבית והוא שלך למה לא תקחנו ממנו בחזקה, אמנם הוא יבין האמת כי גם שהוא קנה הבית עם כל זה על זמן ההוא הוא משועבד אל השוכר על כן מהצורך אליו לפייסו על זה.

כן ממש אם היו יכולים ישראל להתעכב במצרים עד יום ז' של פסח לא היה מהצורך אל ישראל לישאל מהם דבר אחר כי ביום ההוא כבר נתמלא סאתם לקבל כליון וממילא הכל של ישראל, אמנם המצריים עוד היה עליהם שם בעלים עד יום שביעי של פסח ואם כן עדיין היה הרכוש משועבד להם אם כן היו ישראל צריכים לפייסם ולדבר על לבם שישאילו להם כלי כסף וכלי זהב על משך הזמן ההוא מיום הראשון של פסח עד יום השביעי, ואחר יום השביעי (כשיקבלו המצריים כליונם) ממילא הכל שלהם:

וכענין הזה דיבר המשורר ע"ה במפלת גוג ומגוג לעתיד אי"ה (אשר כפי המבואר במדרש (פרשתנו) יהיה מפלתו ממש על דוגמת מפלת מצרים כמאמר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות) ואמר למה רגשו גוים כו', יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, אז ידבר אלימו באפו כו' (תהלים ב' א'-ד'), וכמו כן אמר ועוד מעט ואין רשע כו', ה' ישחק לו כי ראה כי יבא יומו (שם ל"ז, י"ג). והוא על פי דמיון לעשיר אחד שהלך בשוק עטוף בגדי כבוד מאד ובנו אחריו פגע בו שכור אחד ויתפשהו בבגדו לאמר שלי הוא גנוב הוא אתך, השיב לו בנחת ובמענה רך לאמר חלילה לי ידידי לגנוב מביתך מאומה אבל הבגד הזה שאול שאלתיהו מאשתך להתעטף בו אך עד יום המחרת ונתפייס בזה השכור והלך לו, ויאמר אליו בנו מה לך אבי כי ענית אותו כזאת האם אמת הוא כי זה בגדו ואתה שאלתיהו, השיב לו בני מה לי לריב עמו על חנם הלא טוב לי לדחותו על מחר ולמחר בהפיג יינו ממנו הוא בעצמו יבוש ויכלם ולא יחרץ לשונו עוד.

הנמשל כי גם גוג לעתיד כמוהו כפרעה יערוך מלחמה על ה' ועל משיחו ויושב שמים ישחק לו לאמר אז ידבר אלימו באפו כלומר הלא עוד מעט ויבער אפו בהתמלא סאתם ומה לו להקדים הרוגז, וזהו גם כן ה' ישחק לו כי ראה כי יבא יומו וכמדובר: