וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת (כ"ג, ט"ו). מדרש: הדא הוא דכתיב נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כ"ח, כ"ב). נבהל להון איש רע עין, זה עפרון שהכניס עין רעה בממונו של צדיק ולא ידע כי חסר יבואנו, שחסרתו התורה ו' (פרשה נ"ח, ז').

הנה מהראוי לשית לב אל חסרון הלז מה זו עושה לעפרון או מה יחוש בזה. וכדי לבוא אל הענין נסוב אל פנינו מול רובי הזכירות שהזכיר הכתוב את בצלאל בן אורי, עד שאמר עליו ראה קראתי בשם בצלאל כו' (שמות ל"א, ב'). ובמדרש: ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים משה ואהרן מיוכבד בצלאל ממרים (שמות רבה פרשה מ', א'), וההוראה מכל זה הוא שהיה לבצלאל עליו השלום חנות וזכיה מופלגת לפניו יתברך למעלה ראש, ומהנכון לעמוד על ענינו לדעת מה הוא, כי הכתובים לא הגידו דבר.

אבל עילת הדבר הוא כי בצלאל זכה להיות לו יד ושם במלאכת בית קדשו יתברך, וידיו עשו משכן ה' וכליו על מתכנתם לשכון יה אלהים בו, ועל כן כל אימת שיעלה זכרון הבית לפניו יתברך גם זכרונו יעלה לטוב. ממש על דרך בני אדם המביאים תשורה ויקריבו אשכר למלך מהם כלים יקרים ומהם מרכבות מלכים וכמוהם בהענינים. הנה זכרון האנשים האלה יעלה על לב מלכם רק לעתות פרטיים בהשתמשו בהכלים האלה, אבל האיש אשר נדבה רוחו אותו לבנות ארמון מפואר למושב המלך יעלה זכרון האיש ההוא על לב המלך בתדירי, כי הלא תמיד עיני המלך בו והוא הסבה שיהיה לבו עליו ויתמיד בזכרונו כל הימים.

הוא הדבר והוא הענין מה שזכה בצלאל עליו השלום כי הוא יתברך מלא אותו רוח אלהים בחכמה ותבונה להיותו חרש וחושב במלאכת המקדש וכליו לתת משכנו ולהשרות שכינתו בתוכו, אשר תמיד עיני ה' אלהים בו. הנמשך מזה כי גם הוא עליו השלום לזכר עולם יהיה.

ועל דרך זה מצינו לרז"ל (במדרש ויקהל) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח', ז') מים רבים אלו עובדי כוכבים וכו' עד אבל בני עשו לי מקדש וירדתי ושכנתי בתוכם. (פרשה מ"ח, א') כמו כן על חירם מלך צור אמרו רז"ל כי הרע לנפשו במה שעשה עצמו אלוה כי לולא זאת היה חי זה כמה. והוא אך בעבור עמדו לימין שלמה המלך עליו השלום לעזור אותו לבנין בית אלהים ושלח לו מארזים ועצי ברושים וכמוהם המבוארים בספר מלכים, גלל כן היה מהראוי להיות לו חלק וזכרון תמידי בהיכל ה'. והן לעילה זו היה גם עפרון ראוי ועומד לזכרון תמידי כמוהו כמוהו אחד יען כי בחלקת שדהו ספונים אבות העולם עליהם השלום אשר זכרם לא יסוף מזרעם, ועל ידי זה היה נזכר גם הוא לטוב נצח. אולם גם הוא נפשו ירעה לו במה שהיה נבהל להון והיה נחפז לקחת שקלי אברהם עליו השלום מחיר שדהו ומערתו, ובזאת חיסר את נפשו מטוב תמידי ונצחי כי מכבר אבד זכותו במה שמכרה ולא יקרא עוד שמו עליה כי קמה וגם נצבה לאברהם לאחוזת עולם, וכמו שכתוב ויקם השדה והמערה כו' לאברהם למקנה.¹

footnotes: ¹ קמה לאברהם לאחוזת עולם והקרוב אצלי כי לכוונה זו חרד יעקב עליו השלום על המערה ונתן לעשו הון עתק למען לא יהיה לו חלק וזכות בהמערה וכמו שכתוב בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ', ה'). ובמדרש (מובא ברש"י): נטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לו טול זה בשביל חלקך במערה, ודו"ק:

והנה אחר דברינו אלה כי עפרון במה שנתן עיניו בממון חשך את נפשו מטוב הזכרון המעולה הנזכר לעיל, יפול ספק הלא חירם מלך צור לקח גם הוא הרבה מתנות וסגולות מלכים מאת שלמה המלך עליו השלום כמבואר, ועם כל זאת היה לזכר עולם (לולא שעשה עצמו אלוה וכנזכר לעיל) ואם כן למה יגרע עפרון ויהיה נופל ממנו.

ונאמר בתשובת השאלה הזאת עם מה שנבין תחילה משנתם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס (אבות א', ב'). והוא על דרך דמיון שר גדול נתאכסן אצל אחד ללון ופינה לו בית לכל כליו ומקום לעבדיו ומושכי מרכבתו, ועשה לו מטעמים כאשר אהב, ויאכל וישת וייטב לבו, וכאור הבוקר שאל אותו על המגיע לו אמר כך וכך, ויתן לו ויסע לדרכו, ולא זכר עוד את האיש ההוא (גם כי טוב בעיניו עשה לו אבל אחרי שהוא עשה עמו אך לטובת עצמו (כמשפט בעלי האכסנאות) והוא גם הוא נתן לו שכרו אין עוד לזה על זה מאומה) לימים בא השר הגדול ההוא אצל איש אחר וכבדו בכל הטוב כמשפט, ובלבו היה כי עשה יעשה עמו בחנם על רוב שעשועיו שהיה לו ממה שבא אל ביתו לאכול בלחמו כי הדבר הזה היה יקר בעיניו מכל, לא יערכנה זהב וזכוכית. ויהי טרם נסע השר קרא אל בעל האכסניה להגיד לו מה משכרתו, בא לפניו ואמר אדוני מה אספר מהפלגת שעשועי לבבי במה שבאת לביתי ובמה שזכיתי לשרת אותך, ואיך אבקש מאת אדוני כסף או זהב. וכשמוע השר את דברי האיש נתעורר בלבו רוח אהבה וחבה יתירה על האיש ההוא ויפצר בו שיקח מאתו משאות ומתנות הגונות שהיו עולים שבעתים על ערך השכר המגיע לו, ומן היום ההוא והלאה זכרון האיש ההוא נשאר חקוק על לוח לבו לפקוד אותו ואת ביתו במתנות יקרות כל ימי צבאיו.

הוא הדבר בדמותו וצלמו בב' סוגי העובדים שהזכירו חז"ל, כי העובד עבור תקות השכר וכשכיר יקוה פעלו, האמנה עבודתו רצויה בעיני ה' יתברך, עם כל זאת אין לו אלא שכרו. לא כמוהו העובד הנאמן השמח במה שזכה לעבוד עבודת מלכנו הקדוש, ובה' תתהלל נפשו במה שבחר בו לשרתו ולברך בשמו, ולא יתן עיניו ולבו על שכר העבודה הוא עומד לרב טוב יתר מאד לעד ולנצח ומה הוא בחנם כו'. ומעתה אם זו היא העילה להביא האדם לשכר גדול ורב באם יהיה עובד עבודת ה' יתברך על דרך החסד והנדבה בהיותו חושב לעצמו טובה וחנות מה שזכה להיות אחד מהמשרתים את פני המלך הקדוש יתברך שמו.

זהו שאמרו ז"ל אל תהיו כעבדים כו' אלא על מנת שלא לקבל פרס כי על ידי זה יהיה יקר ואוהב בעיני ה' יתברך להרבות לו מאוד מוהר ומתן על דרך הנדבה והחסד.

ועל דרך זה היה ענין חירם מלך צור מה שהיה מעותד לטובה עולמיית ונצחיית (לולא שעשה עצמו אלוה) כי האמנם שלמה המלך עליו השלום הרבה לו מתנות, אבל הוא לא היה דעתו על המתנות ולא עבורם ולא על מנת כן פעל ועשה מה שעשה, רק על דרך מתחסד, ומפאת רוחו הנדיבה, על כן היה מהראוי שיהיה זכור לטוב כל הימים מצד חסד ה'. מה שאין כן עפרון שהיה נבהל להון לקוח מאת אברהם עליו השלום כסף מלא בעד שדהו, כזאת היה לבו חסר ממנו נבער מדעת ולא ידע כי חיסר את עצמו מטוב תמידיי ונצחיי כי אם היה מלא את לבבו לתת המערה לאברהם על דרך החסד והוותרנות כמעשה חירם מלך צור היה ענינו הטוב נצב סלה לפניו יתברך לגמול עמו גם כן על דרך הוותרנות וחסד חנם.

ומעתה מה נמרצו דברי המדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון, כלומר מפאת עינו הרעה נבהל ונחפז לקבל מיד מחיר אחוזתו. ולא ידע כי חסר יבואנו. רצה לומר לא ידע החסרון הגדול שעשה לעצמו כי חיסר את עצמו מחסד ה' שהוא קיים לדור דור, ועל רוב גנותו ופחיתותו המליצו ז"ל שחסרתו התורה ו' לרמוז על חסרונו.