גמרא: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו כו' (ערכין י', ב').

להבין מלת אפשר, גם להבין דעת המלאכים אשר לדעתם ראוי לשיר ולהלל גם שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו הלא דבר הוא.

והנראה כי כבר אמרו במדרש (הובא בטור או"ח סי' תקפ"א) מדת בו"ד הנדון לפני הדיין לובש שחורים ומתעטף שחורים אבל מדת הקב"ה כשהוא דן את ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו'. ולכאורה המאמר הזה מתנגד אל מאמר הגמרא שלפנינו מהיפך אל היפך. אמנם דע כי ההבדל בין דין שלמעלה ובין דין שלמטה כך הוא, כי בדין של מטה הדיין יושב על כסא דין והזכות והחיוב בא אך מצד הדיין כי אם ירצה וירחם יזכה את הנידון ואם יכעוס יחייבהו, לא כן בדין שלמעלה כי הקב"ה אל אמונה, צדיק וישר הוא ודינו ביושר, והשינוי רק מצד הנידון אם יהיה ראוי לזכות או לחוב. וא"כ ראוי אל הנידון ללבוש לבנים כי יש ויש ביד הנידון עצמו להטותו לזכות כאשר יתקן מעשיו ויפשפש במעשיו, ויתאונן עליהם בלב מר ויעשה תשובה שלמה, מה לו לירא ולפחוד מן הדין אם בידו הוא לצאת זכאי, וא"כ אם בזדון לבו לא ראה לתקן ולטהר את עצמו הוא מתחייב בנפשו כי הוא עצמו סיבב לו שיצא חייב בדינו ואין לו להאשים את הדיין, אבל ראוי לו להודות את הדיין ולהלל אותו ומשפטיו כי התיישר עמו רק הוא עצמו הלך דרך עקלתון וסיבב לעצמו לצאת חייב בדינו, וא"כ היה ראוי אל המתחייב שלא לגרוע כבוד הדיין ושלא לגרוע כבוד היום רק לבוא לפניו בפנים יפות וללבוש לבנים ולהתעטף לבנים להתהדר לפני הדיין, והאבל יהיה טמון בחובו בסגור לבו כי הרע לעצמו. וא"כ היה ראוי ג"כ לכבוד היום לבוא בשיר והלל ותודה, רק הקב"ה אין מדתו להכביד על האדם לחייבו עבודה שתהיה כבדה ובלתי מתקבלת על נפש העושה, שיהיה אבלו בלבו ואת פיו ימלא שירה והלל ותודה להצדיק הדין ולחייב את עצמו. כי ההפכיות קשה מאד על האדם שע"כ אמרו רז"ל בהנידונין מיתת ב"ד (סנהדרין מ"ו, א') הקרובים באים לב"ד ודורשים בשלומם כו' שדין אמת דנתם, ואת הנידון בעצמו לא חייבו כן שיאמר בפיו אל הב"ד כדברים האלה. וזהו שדייקו ז"ל במלת אפשר, לאמר לא אכחד מכם כי ראוי היה לכבוד היום הקדוש הזה שיאמרו ישראל הלל אבל איך אפשר הדבר על האדם והבן: