מדרש: דבר אחר אמור אל הכהנים הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים י"ט, י') אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת כו' (פרשה כ"ו, ו').

והדברים מפליאים מאד מה ענין ההפלגה במצוה זאת אשר לאהרן עד שיאמרו ז"ל מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזאת כו' למה לא זכה כך בכל הפרשיות אשר נאמרו לאהרן, כמו תרומות, ומעשרות, ובכורים, ומתנות חזה ושוק וכדומה. מה ענין ההפלגה כ"כ בפרשת המת הלא דבר הוא.

ולבוא אל באור המאמר נבאר תחלה דברי הכתוב שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, ונזכיר לזה מאמר אין לו להקב"ה (בעולמו) בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד (ברכות ל"ג, ב') אשר מלת בלבד כבר נראה כשפת יתר. אבל דע כי הנביא ע"ה אמר בתוכחתו מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך (הושע ו', ד') אשר בהשקפה הראשונה לא ידענו ענין המשל השני, כי המשל הראשון חסדכם כענן בקר הוא מכוון יפה אל הנמשל להורות על דבר שאינו מתקיים כמו שזכרו ז"ל ענני דצפרי (תענית ו', ב') אבל וכטל משכים הולך מה פחיתות יש בזה שהולך בבקר, הלא זה הוא טבע הטל לרדת ולנוח כל הלילה והוא זמן הטל, ובבקר זמנו ללכת כי אינו לצורך.

אבל דע כי כבר אמרו חז"ל בספר הזוהר אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דיחון בנוהי ולא ימותון, או דדחיל מעונשא דגופא או דממוניה ועל דא דחיל ליה, ואית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם, ואלין לא עקרין דיראה אינון, אבל יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהי רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין כו' (בראשית י"א, ב'). ההבדל בין ב' היראות האלה, כי הירא את ה' שלא יחסר לחמו או בריאותו או מסבות הרעות והקללות אשר הגיעו עליו, ועל ידיהם נתעורר ליראה את ה' אשר בידו רוח כל בשר איש, הנה בהניח לו מצרותיו ישתה וישכח רישו, וישכח יראתו ישמן ויבעט. הנה היראה הזאת היא ממש כבחינת הטל שאין הטל שוהה על פני האדמה כי אם בעתותי לילה ובהיות הבקר אעבור והנה איננו, כן היראה הזאת לא תשלוט באדם בלתי בהיותו במחשכים בין נבכי תהומות רעות וצרות, וכאשר יאיר ה' את עיניו ותזרח עליו שמש ההצלחה וישיג ברכה אז יסיר יראתו ממנו, וזהו ענין המשל וכטל משכים הולך. ולזה הזהיר אותנו דוד המלך ע"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (תהלים ל"ד, י') ר"ל כאשר לא יחסר לכם דבר עכ"ז תיראו מפניו היא היראה האמתית¹ אשר קראוהו יראת המעלה מרוממותו וגדולתו דאיהו רב ושליט, והיראה הטהורה הזאת אינה תלויה בדבר וע"כ תכון לעד, כי אין לה סבה אחרת רק כבוד ה' ואלהותו ורוממותו. מה שאין כן היראה החיצונית אשר היא משותפת ומעורבת בסבת המקרים שעליו מהחולי והעוני ושארי העונשים הנה המוחלט הוא כי בסור הסבה יסור המסובב, כמשפט אל ענין התלוי בדבר בטל הדבר בטל הענין. וזהו יראת ה' בהיותה טהורה בלא שום תערובות רק יראת כבודו יתברך ואז עומדת לעד, וזהו אין לו להקדוש ב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, פי' למעט יראות אחרות המשותפות עם סבות. והנה ידענו אשר יש ג' דרכים לפני האדם איך לדחות את היצה"ר מאת פניו, ושתהיה יראת ה' על פניו, והם מבוארים בגמרא (ברכות ה') אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש כו' יזכיר לו יום המיתה אשר ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז', ב'). ועכ"ז היא מדרגה פחותה מאד כי מדוע אינו מוצא הצלה לעצמו רק בבית אבל, ואינו דוחה היצר מעליו בעסק התורה והמצות, כאשר ספרו רז"ל (ברכות ל"א) אמרי ליה רבנן לרב המנונא כו' לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני אבתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן. והיינו כי רב המנונא ברצותו לעורר אותם אל היראה תפס בקצה האחרון אמר ווי לן דמיתנן אמרי ליה אתי מה נעני אבתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן כלומר מי יתן והיה כחנו גדול כ"כ שיספיק לנו עסק התורה והמצוה (מוסב על ק"ש) ובב' רפואות האלה לבד היינו נרפאים ממחלת היצר, ולכן כאשר ב' הסגולות האלה אינם אתנו בשלימות בהכרח אנחנו צריכים אל הרפואה השלישית ווי לן דמיתנן וטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. וזה שהעירו אותנו חז"ל על שהזהיר יתברך את אהרן ובניו שלא יזדקקו למתים, והלא הוא הדרך אשר ממנו תוצאות היראה והמוסר ע"כ ביארו ז"ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד. כי הוא אינו צריך לבקש לו סבת להעיר א"ע אל היראה ואל המוסר, כי כבר הוא מובטח אשר היראה הטהורה האמתית היא תעמוד לעד. וז"ש ר' לוי מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו' ומה לו ליראה החיצונית (והשלמת הדברים עיין בקול יעקב בסופו באבל כבד):

footnotes: ¹ לזה הזהיר... יראו את ה' והוא שאמר חילו מפניו כל הארץ אמרו בגוים ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט (תהלים צ"ו, י') והבאור בזה שמעתי מפי הגאון מוהר"ם מאנוש נ"ע לאמר, כי ראוי שיהיה מוראו יתברך על פניכם גם אם היה סדר העולם ומכונו שלא ימוט ושלא יפסד דבר ויהיה הכל קיים בהויה מתמדת, עכ"ז היה ראוי להתיירא מפני כבודו יתברך לבד. ובגמ' (ברכות כ"ד, ב') אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם אמרו לו רבינו עד כאן, אמר להם הלואי, תדעו כי כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והדברים תמוהים כי עכ"ז קשה מי יהיה המוחה בידו אם היה מברך אותם כראוי, ומה ראיה במה שאומרים שלא יראני אדם וכי בעבור זה די לירא מהקב"ה כאותו המורא אשר לפני בשר ודם, גם מאמר שלא יראני אדם אינו מורה על מבוקשו ועל תכלית כוונתו כי רצה להביא ראיה כי בני אדם יראים מב"ו יותר ממה שהם יראים מהקב"ה, והעיקר חסר וראוי היה לסיים ומהקב"ה אינם יראים. והנראה בעיני כי הבנת הדבר הוא באופן אחר לאמר כי באמת די לאדם לירא מהקב"ה כמורא ב"ו, אך נקח דמיון לאחד יושב בעיר קטנה ולו אלף אדומים יהיה נחשב לקצין עם כי עם אלף אדומים יהיה אפשר בידו להתפרנס שם בריוח גדול, אמנם אם יעתיק אהלו לעיר גדולה אשר בה ההוצאה גדולה מאד הגם עם אלף אדומים שבידו יהיה נחשב לבינוני יען כי לא יספיקו לו על הוצאותיו הריוח, אין החסרון מסבת מיעוט הממון כ"א מסבת גודל המקום כי ישיבת כרכים קשה. כן הדבר בענין היראה כי כלום קטנה ופחותה היא היראה שיראים מבני אדם, לא כן הדבר כי היראה מבני אדם גדולה במאד מאד, רק המקום גורם שיראתו אינה פועלת שימנע א"ע מעשות מה שהזהיר אותו ממנו, כי ישמור א"ע רק שלא יראני האדם, לא כן אם היתה היראה הזאת מהקב"ה שאין בזה לומר שלא יראני כי עיניו משוטטות בכל ולית אתר פנוי מיניה, א"כ היתה היראה פועלת הרבה מאד, וזה כוונת מאמרו הנכבד תדעו שבשעה שאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם וזה א"א אצל הקב"ה כמאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו כו' (ירמיה כ"ג, כ"ד) וא"כ היתה ברכתו אליהם ברכה שלימה ברכת אמת ואמונה, והבן:

עוד יתכן בזה בהזכיר דבריהם ז"ל: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום שהיה (אהרן) רודף שלום בישראל ואתנם לו מורא וייראני שקבל עליו דברי תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה (ויקרא רבה פרשה ג', ו').

דע כי כבר אמרו ז"ל כשישראל עולין גדוליהן עולין עמהן וכשהן יורדים גדוליהן יורדין עמהן (שמות רבה מ"ב) ממש על דרך שר גדול אשר למלך, כאשר ילך למלחמה וינצח ויצליח וכל חיל הלוחמים יתגדלו ויתעלו גם השר ההוא יעלה עמהם, ובהיפך כאשר יפלו במלחמה ונוקשו ונלכדו אז גם השר נשפל בעיני המלך. כן עם בני ישראל כאשר מתגדלים בא"י ובביהמ"ק צריכים הם למלך, ושרים, וכהן גדול שופטים ושוטרים, ושרי הצבא, אבל בזמן החורבן ואנחנו גולים בארץ אחרת ביום הזה חסרנו כל אלה, לא כהן ולא נביא לא שר ולא שופט: ומעתה נחקורה נא במשפט השרים אשר יקחו פרס מאת המלך זה יקחו רק כל זמן שהם משרתים את המלך אז יאכלו בלחמו, יחגרו במלבושיו, יתעטרו בתכשיטיו, אשר לכסף לכסף אשר לזהב לזהב. אמנם כאשר נשלם לו זמן העבדות ויפטרהו ללכת לביתו אז מסיר מעליו הבגדים החמודים ההם והמה נשארים באוצר המלך, אכן אם השר הזה עשיר ומעולם לא התעטר בתכשיטים רק משלו היה הכל, אז בצאתו לחפשי ודאי יקח כל בגדיו עמו.

הנמשל לפי מה שביארנו לא נתן יתברך גדולה לגדולי ישראל רק בעבור ישראל, א"כ בחורבנם הוסר הצניף הטהור מעל הגדולים ונאבדו ממנו המתנות כהונה, לזאת אמרו חז"ל על אהרן ע"ה כי מתנה זו לנפש לא יטמא בעמיו לא היה ענין תלוי כלל בהדור רק ביראתו הגדולה. וז"ש מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו', היינו גם לאחר החורבן כי המעלה הזאת היתה משלו ומבחינתו העצמית לא מסבת הדור, וכמו שנתבאר לפנינו כי אהרן לא היה צריך לעורר את לבבו ביראת העונש ללכת אל בית אבל לזכור יום המיתה, כי בו נתקיים מאמר הנ"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן וכמו שנתבאר למעלה. וזהו בריתי היתה אתו החיים והשלום היינו המתנה הנזכר לנפש לא יטמא, כי חיים הוא היפך המיתה, וכן שלום היינו הגוף עם הנפש יתלכדו ולא יתפרדו. ואמר הטעם מדוע יהיה זה לו ברית עולם - ואתנם לו מורא וייראני, היינו בעבור מוראו הטהורה לא בעבור הדור ומפני שמי נחת הוא תמיד כן המעלה הזאת לא תפסק ממנו בשום זמן:

ודע כי מאמר תורת אמת היתה בפיהו הוא להפליג השבח הסמוך לזה, בשלום ובמישור הלך אתי כי לכאורה אין זה חידוש שהיה אהרן רודף שלום והיה משנה כמה פעמים מפני דרכי שלום הלא זה כל אדם יכול לעשות כן. אמנם באמת הדבר לא כן הוא, כי כאשר יבוא הרודף שלום אל אחד מהמתקוטטים ויאמר לו דע כי חבירך מתמרמר ומתחרט מאד על אשר הכעיס אותך ועל אשר הקיל בכבודך וכבוד בית אביך ועתה הוא שוקד ומבקש אהבתך, ודאי לא יאמין לו ולא יאזין לקולו גם אם הוא איש אמת, בלתי אותו שהוא מכיר היטב ומנוסה בכך שאינו משנה דבריו בשום אופן, ומפיו ישמע הדברים האלה יקבל דבריו עד שיעשה שלום עם חבירו. וזה היה הדבר הנפלא באהרן תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו הוחזק לאיש אמת בכל בית ישראל, לכך אם בא אהרן אל אחד ואמר לו כך היה מאמין בו אמונת אומן גם כי היה הדבר רחוק מאד מלהאמין, ועי"כ בשלום ובמישור הלך אתי.

והדרך לזה פקח עיניך וראה במדרש פרשתנו בסמוך למאמר הנ"ל שמואל אמר אל שאול קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך ואח"כ כאשר העלה אותו שאול ע"י בעלת אוב אמר לו ויתנה לרעך לדוד אמר לו שאול ולית הללו מילין קדמייתא דהוית אמר לי כד הוית גבי הוית אמר ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי לרעך לדוד, אמר ליה כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מהי מילין שקרין דהוינא דחיל מנך דלא תקטלונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט (פרשה כ"ו, ז'). אשר לכאורה אין באור למאמר זה מה זה שאמרו בתשובת שמואל כד הוינא גבך בעלמא דשקר הוות שמיע מני מלין דשקר, אשר מהראוי היה שיאמר אמינא לך מלין דשקר, כי שמיעת השומע הוא דבר הנמשך אך מדברי המשמיע. וכמו כן מה שסיימו ז"ל וכדין לית את שמיע מני כו' ג"כ ראוי היה לומר לא אמינא לך אלא מלין דקשוט כי כאשר המשמיע ישמיע דבר אמת ישמע השומע דבר אמת, וכאשר יצא מפי המשמע דבר שקר אז ישמע השומע דבר שקר, ורז"ל העתיקו הענין מאת המשמיע ותלוהו אך בהשומע. אמנם דע כי דרך החכם האמתי כי צרופה אמרתו מאד גם במקום שמותר לשנות מפני השלום עכ"ז הוא נוצר על דל שפתיו שלא להוציא דבר שקר מפיו, בלתי כי בחכמתו יביע אומר הנושא ב' פנים ויתן מקום אל השומע שיטעה בדבריו, עד שיחשוב את הרצוי בעיניו, אבל אתו עמו כוונה אחרת. וכמ"ש הגאון רמ"ע מפאנו נ"ע (מאמר אם כל חי חלק א' פרק ז') בבאור מאמר ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב ואירא הרבה מאד ואומר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה כו' (נחמיה ב', ב'-ג'). וז"ל כבר למדונו חכמים כדברי דניאל כשהיה לפני נבוכדנצר אמר חלמא לשנאך ופשריה לערך (דניאל ד', ט"ז) שכלפי השכינה נאמר כן, וכן אני אומר בדברי נחמיה כשאמר ארתחשסתא מדוע פניך רעים כו' וכתיב ואתפלל אל אלהי השמים ומה היתה תפלתו, הדברים עצמם שהיה אומר לפני המלך היה לבו לשמים, המלך לעולם יחיה, מדוע לא ירעו פני אשר העיר כו' חרבה כו' וכן באסתר אם מצאתי חן בעיני המלך כו' עכ"ל. עי' של"ה ביאר בזה מאמר כה תאמרון לאדוני גם לעשו לכן שלח מלאכים ממש שיוכל לשלוח על ידיהם דברי תפלה, וגם דברי רצוי לעשו, עם לבן גרתי משתמע לתרי אפי כפשוטו – לעשו, ולשמים - תרי"ג מצות, ויש מזה הרבה בדברי חז"ל אבל יארכו הדברים.¹

footnotes: ¹ ועל דרך זה מצאתי כתוב בילקוט יהושע על הגליון בשם אא"ז הגאון מהר"מ פאדווה ז"ל על מאמר (מ"ק פרק א') רשב"י אמר לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הן זיל לגבייהו ולברכונך כו' אמרו ליה יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תפיק כו', כי אתי לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא בריכי לא ברכו אלא צעורי צערי ליה, אמר לו מאי אמרו לך אמר הכי והכי אמרו לי, אמר לו הנהו כולהו ברכתא, בינהו דתזרע ולא תחצד תוליד בנין ולא למיתו כו'. והפליאה נשגבה מה היתה כוונת החכמים אלה במה שאמרו ליה כדברים האלה שהיה מצטער עליהם עד שהוצרך אביו לפרש לו טיב כוונתם. אמנם החכמים האלה בענותנותם לא החזיקו את עצמם במדרגה עד שהם יברכו בנו של רשב"י, ורשב"י לא החזיק עצמו במדרגה נגד החכמים האלה לרוב ענותנותו, ע"כ שלח את בנו אליהם שהם יברכו אותו ומפני רוב ענותנותם נגד רשב"י התחכמו ואמרו ברכתם ע"ד חידה, כ"א לא היו אומרים לו מאומה היה אביו חוזר לשלוח אותו אליהם כי שפט עליהם שהמה יותר ראויים להמשיך שפע הברכה, עד שהיה מהצורך לרשב"י לפרש הדברים ובזה היה לו לבן רשב"י ברכה כפולה, מפי החכמים ומפי רשב"י לכן אמרו לו הברכה במלתא דמשתמע לתרי אפי: עודי מדבר בזה אזכיר עוד מאמר החכם מכל אדם ע"ה שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה (משלי י"ב, י"ט). והדברים סתומים וחתומים, גם מלת ארגיעה אין לה מובן, והמבארים ז"ל כתבו ועד רגע לשון שקר, והוא כמו זר כי לא נמצא בכל המקרא שיכתוב ארגיעה במקום מלת רגע, אבל דע כי שלמה המלך ע"ה בא לבאר לנו ההבדל בין שפת אמת ובין לשון שקר, כ"א שמע דבר אמת גם אם יבדוק ע"ז כמה שנים לא ימצא לעולם מי שיכזב הדבר כמאמר חז"ל (שבת ק"ד) שקרא לא קאי, קושטא קאי. אבל אם הדבר שקר אין מהצורך לו להמתין עד יעברו ימים ושנים לברר הדבר שהוא שקר, כי גם בכמעט רגע אחר שינוח מעט להתיישב בדבר יתברר לו מיד שהוא שקר. וזהו שפת אמת תכון גם לעד ולא ישמע לעולם ההיפך, ולשון שקר הוא רק עד ארגיעה במנוחה מועטת יתברר לי כי שקר הוא, ומלת ארגיעה הוא כמדבר בעדו אם רק ארגיעה במנוחה מעט קט יתברר לי השקר מיד. אמנם אח"כ אמר כי עכ"ז יש מציאות אל השקר בעולם כי הוא נחוץ ונצרך מאד אל קיום העולם כמאמר חז"ל מותר לשנות מפני השלום (יבמות ס"ה) רק צדיקים ילכו בם כו' כי הרשע כאשר יעלה בלבו מחשבה ורעיון איך לעשות רמיה ישמח מאוד על רעיון זה שנתחדש לו במזימותיו כי המציא לו אופן להפיק זממו מן הכח אל הפועל, והצדיק בעת שהוא עוסק לעשות שלום בין בעלי הריב וחוקר הרבה על איזה אופן ועל איזה דרך הנה בהתחדש לו ברעיוניו איך לעשות רמיה אשר מזה יבוא השלום ישמח גם הוא מאד על הרמיה הזאת שהמציא ותהיה אצלו כמוצא שלל רב, וזהו בלב חורשי רע שמחה, וליועצי שלום ג"כ שמחה, ומלת שמחה שבסוף המאמר תסוב על ראשית המאמר ג"כ. וע"ז סיים ואמר לא יאונה לצדיק כל און היינו גם במקום שהוא מוכרח לשנות ישמור פיו ולשונו שלא יאמר שקר, רק את זאת יעשה כי יאמר מלתא דמשתמע לתרי אפי אשר השומע ישמע ויחשוב כאשר לבו חפץ, והוא יכוון בדבריו כמו שיש בלבו, כמו שמצאנו אצל שרה, כי היא צחקה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וצחקה על עצמה ועל בעלה, רק הקב"ה לא גילה לאברהם שאמרה שרה ואדוני זקן רק אמר לו שצחקה על עצמה כמאמר למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. וע"ז יפה נאמר ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה היתה מוכרחת לומר האמת שלא צחקה על עצמה כי עיקר השחוק לא היה על עצמה רק על בעלה הזקן כמ"ש ואדוני זקן, ואברהם ע"ה לא נתבאר לו מדבריה הפירוש האמתי אשר בסגור לבה אבל הוא חשב פירוש הדברים שלא צחקה כלל וזה שקר, לכן ויאמר לא כי צחקת כי הקב"ה אמר לו כן למה זה צחקה שרה (עיין לקוטי תורה להאר"י הקדוש ובאלשיך ז"ל) רק העלים ממנו סוף דברים מ"ש ואדוני זקן והיה זה כמלתא דמשמע לתרי אפי:

ומעתה יפה דייק המדרש ואמר הוית שמיע מני מלין דשקר, גם כי שמואל לא הוציא שקר מפיו ח"ו כי הוא לא אמר רק לרעך הטוב ממך, ושאול ע"ה היה לו מקום לטעות ולחשוב דבר שקר, כי שאול חשב בפי' מאמר זה כי בידו לבחור את הטוב לו ואת הישר בעיניו להמליכו תחתיו, וא"כ היה מתנחם כי ימסור המלכות ליד יהונתן בנו, אבל אח"כ כאשר העלה אותו על ידי בעלת אוב אז אמר לו בפי' במראה ולא בחידות ויתנה לרעך לדוד ולא נתן לו עוד מקום לטעות, וזהו וכדין דאנא בעלמא דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט. אבל שמואל ע"ה כלפי עצמו לא היה דבר שקר בפיו ח"ו גם בהיותו בחיים, רק בחכמתו השמיע דבריו באופן שיסבור בהם השומע כפי חפץ לבבו.

וזה היה כחו וגבורתו של אהרן שהיה אומנותו שהוא רודף שלום בין הבריות, ועם כל זאת הפליג מעלתו תורת אמת היתה בפיהו כי התלמד מנעוריו שלא לדבר רק אמת ועולה לא נמצא בשפתיו, ועכ"ז בשלום ובמישור הלך אתי שלא לדבר שקר, ולעשות שלום בין אנשי הריב זו אומנות גדולה וכבדה במאד מאד (ועי' בחלק ראשון ריש פרשת חיי ביתר באור).