ובסמוך: חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה (תהילים ק"א, א') אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם חסד אתה עושה עמי אשירה, בין כך ובין כך לך ה' אזמרה (כן הגי' במדרש ריש פרשתנו) ר' שמואל בר נחמני אמר מהכא בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. ר' תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח (איוב א', כ"א) (פרשה כ"ד, ב',) (וכעין זה בגמ' ברכות ס', ב').

וראוי להתעורר בכוונת כל אחד בחלופי המאמרים אשר הביאו, והקרוב לומר כי כל אחד המציא טעם אחר על חיוב קבלת היסורים באהבה, ונבאר דבר דבר על אפניו. הנה ר' אחא הביא מאמר חסד ומשפט אשירה וכו' באור זה דע כי כבר אמור עם הספר קול יעקב באור מאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז', ז'). לאמר כי מדות הקב"ה אינם כמדות בשר ודם, כי מדת בשר ודם אם אחד אוהב את רעהו הנה הנאהב אינו משתעשע באהבת האוהב בעצם, כי אם בפעולות הנמשכות ובאות ע"י אהבתו אותו. היינו שהאוהב יגמלהו טובות גדולות לפי אהבתו, אבל אם ידע הנאהב שלא תבואהו שום טובה מהאוהב אז לא ישמח באהבתו כל מאומה. וכן אם יראה האדון את עבדו כי לבו שלם עמו לאהבה אותו, אבל הוא עושה מלאכתו רמיה ובעצלתים אז לא יחשב בעיני האדון אהבת העבד כלל, כי מה חפצו באהבתו אם לא תמצא שום פעולה טובה מאהבתו זאת. אבל בין ישראל לאביהם שבשמים לא כך היא המדה, כי הקב"ה חושב לטוב ולמצוה את אהבתנו אליו אף שלא תצמח לו שום טובה מאהבה זאת, כמאמר ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו', ג'). וכן אהבתו של הקב"ה עלינו היא ג"כ מתוקה וערבה לנו מבלי שום תולדה יצמח מזה כמאמר כי טובים דודיך מיין (שה"ש א', ב') וכמאמר כי טוב חסדך מחיים (תהלים ס"ג, ד') כי החסד והאהבה מהקב"ה היא בעצמה שמחה ללב יודעיו כמאמר ואני קרבת אלהים לי טוב (שם ע"ג, כ"ח). וזהו - מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, פי' שהאהבה בעצמה היא תענוג גדול.

ומעתה התבונן כי אם הקב"ה משפיע טובה לאיש בער לא ישתעשע כ"א בהטובה המושגת אליו, אבל החכם האמתי הוא יפליג בשמחה וגיל וישתעשע עם האהבה אשר הטובה נמשכת מסבתה יותר ממה שישתעשע עם הטובה. כמו שכתבנו במקום אחר מחבורנו בבאור מאמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד כו' (ירמיה ט', כ"ב-כ"ג) ר"ל כי יש הבדל בין המוצא מציאה ומגביה חפץ מן האדמה ובין המשיג חפץ במתנה מאדם נכבד. כי המגביה החפץ מן האדמה הוא לא ישמח רק עם החפץ כפי שויו, אם שתי כסף או עשרים כסף ויותר, אכן אותו אשר החפץ בא לו במתנה מאת אדם גדול הוא לא ישמח עם החפץ אבל ישמח עם הנותן אשר עם גודל חסנו ופאר כבודו הוא חפץ ביקרו, זה שוה אצלו עד אין ערך ואין תכלית.

זה שהעיר אותנו המאמר אל יתהלל חכם בחכמתו גו' עשיר בעשרו לשמוח רק עם החפץ, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד כו' ר"ל להשכיל לדעת אותי ואת גודל אלהותו אשר אני הוא העושה חסד עמך, זה צריך להיות ששונך ושמחתך, והנ"מ בזה אם לפעמים יעשה הקב"ה כפי מידת הדין ומייסר את הצדיק אשר כל זה הוא מסבת אהבתו את הצדיק כמאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב) אין מקום אל המקבל היסורין שישתנו פניו ושלא יקבלם בשמחה, אחר אשר מקור השמחה לא נשתנה והיא האהבה מאת ה' אליו. וזהו חסד ומשפט אשירה אם יעשה הקדוש ב"ה משפט מצד החסד שלו עליו אשירה, ומ"ש חסד ומשפט הוא"ו הוא וא"ו נוספת ויש כזה רבים במקרא, ולכן לא אמרו במדרש שלפנינו אם משפט אתה עושה כמו שאמרו תחלה אם חסד אתה עושה עמי, להורות שאינו מדבר מענינים נפרדים זה מזה כ"א החסד והמשפט שניהם ענין אחד, ואצלו יתברך הוא חסד ואצל המקבל הוא דין ומשפט, לכן יחוייב לקבלו בשמחה:

ר' שמואל בר נחמני הוסיף ענין אחר אשר בעבורו ראוי לברך על הרעה ולקבלה בשמחה כמו הטובה, והביא מאמר בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. משל אחד בא לבית אכסניא וישלם שמה בעד מאכל בשר שישלחו לו משם אל מקום פלוני, ואח"כ שלחו לו ירק ולא בשר, הנה לא נעשה רצון הקונה הזה כל מאומה, כי רצונו היה לאכול בשר והם בשנותם את דבריו לא נעשתה כוונתו. אמנם אם אחד בא אל חנות גדולה ואמר אל הסוחר שיכין בעבורו בכל יום מין סחורה יקרה של משי, והוא יסבב בעיר למכור לאחדים להרויח פרנסתו, פעם בא אליו ונתן לו סחורה של צמר גפן, והלך ומכר את זאת והרויח כרצונו וחפצו, הנה גם כי הסוחר שינה בו עכ"ז אליו אין שום נ"מ בזה אחר כי נתמלא כוונתו והרויח בזה כמו בזה.

הנמשל החפץ בטוב עוה"ז למען יתעדן בעוה"ז, א"כ אם הקב"ה משפיע אליו יסורים הנה הגיע לו נגע תחת עונג, וצער תחת הנחת רוח אשר רצה. לא כן הצדיקים כאשר יבקשו הם טובה אין כוונתם רק למען יגיעו על ידה לשלמות עבודתם לאור באור פני מלך חיים, א"כ גם אם הקב"ה ישלח עליהם יסורים והם עומדים בנסיונם יגיעו ג"כ עי"ז לרב טוב הצפון, ובין כך ובין כך נתמלא סאת מבוקשם. וזהו בה' אהלל דבר רק על דבר הפעולה הנמשכת מהטובה, ובאלהים ג"כ אהלל רק דבר על הפעולה הנמשכת מהדין, ופעולת שניהם הלא אחת היא, ע"כ גמרתי אומר בין כך ובין כך אהלל דבר על דבר הטובה שיגיעני על ידי זה:

ר' תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. הוא ע"ה ביאר אלינו טעם אחר על חיוב הברכה על הרעה כמו על הטובה. והוא על דרך מאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב כו' ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו) ולמה לא אמר ובחרת בחיים ובטוב כמו שהתחיל המאמר. אבל יורה בזה דעת את האדם לאמר גם כי הטוב ראוי לאדם לחפוץ בו כמאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (תהלים ל"ד, י"ג) עכ"ז יש הבדל גדול בין חיים לטוב. כי החיים ראוי לאדם לפרוט לפני ה' ולבקש ולומר רבונו של עולם תן לי חיים, אבל הטוב גם כי על דרך כלל ראוי לבקש עליו מאת הטוב והמטיב יתברך לאמר: רבש"ע זכרני לטובה, אבל לא שיפרוט לפני ה' יתברך לבקש טובה מיוחדת לאמר תן לי עושר או דבר מיוחד מקניני עוה"ז, יען כי אין האדם יודע במהות הטובה אם תהיה לטובתו. כמו שתראה הבדל עצום בתפלת שלמה המלך ע"ה בין העם הנבחר ובין עמי הארצות כי על העם הנבחר אמר כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל אדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם וכו' וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא כו' ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א' ח', ל"ח-מ"ג). ההבדל בדבר השתנות לשון התפלה בב' סוגי הקוראים כי שלמה המלך ע"ה בקש מאת ה' בבוא אליו איש ישראל להתפלל על צרכיו לא יענהו הקב"ה על תפלתו כמו שהוא קורא ומתפלל, כי אולי הוא שואל דבר שיזיק לו. לכן בקש ואמר כל תפלה כל תחנה כו' אתה תשמע השמים, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, לאמר לא תענהו כמו שהוא אומר בפיו ובשפתיו רק אתה תבחון את לבו כי אתה לבדך ידעת את לבב כו' וכפי הבחנתך כן תתן לו. וכמו שמצאנו ברז"ל על מאמר זה וז"ל: אם יבוא אדם ויתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שהממון רע לו אל תתן לו, ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (דברי הימים ב' ו', ל') (שמות רבה ל"א, ה'). משא"כ אותו שיש עליו לחוש שלא יהרהר דייק ואמר בו ושמעת ועשית ככל אשר יקרא אליך, ממש כמו שהוא קורא וכמו שהוא מתפלל למען ידע כי שמך נקרא אל הבית הזה, ואם תתן לו באופן אחר מי יגיד לו כי מידך היתה זאת לו ויהיה מהרהר ומסתפק.

כלל הדברים כי אין האדם יודע מה טוב לו כי הטובה אפשר לה להשתנות ולהתהפך כקשת רמיה אם לפי הזמן ואם לפי המקום ישתנו הדברים מטוב לרע ומרע לטוב. וזה דרכם של הצדיקים אשר בהגיע אליהם טובה דאגו ופחדו אולי הוא לרעתם שיקבלו גמולם בעוה"ז, או הזולת מהדאגות כאמרם ז"ל (במס' ד"א זוטא פ' ב') ואם הטיבו עמך אל תאמר בשביל מעשי ההגונים הטיבו לי אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז', י').

ולכן אמר ובחרת בחיים ולא אמר ובחרת בחיים ובטוב, כי הוא יתברך יבחור לך את הטוב לא אתה,¹ וזהו שהביא כוס ישועות אשא - ובשם ה' אקרא, ר"ל על הטובה צריך אני להתפלל מסבת העדר ידיעתי אם היא לטובתי, וכמו כן להיפך כאשר צרה ויגון אמצא - ובשם ה' אקרא, גם בהגיע לי צרה אתפלל שיהיה לי לטובה, וא"כ אין הבדל ביניהם כי תם אני לא אדע נפש איזה יכשר או זה כו'.¹ הוא שאחז"ל במדרש: קרוב ה' לכל קוראיו (תהילים קמ"ה, י"ח) יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת (ויקרא רבה פרשה י"ז, א'). דע כי כמו אשר הגדול נבדל מן הקטן בב' דברים והם הכעסני והתאוני, כי משפט התינוק לכעוס על דבר הבל על קש ותבן, על חול ואבן, מה שאינו ראוי להעלותו על לב, וכן תשמחהו בדבר הבל. לא כן הגדול כי לא יתעצב כי אם על דבר הראוי להתעצב עליו, וכן לא ישמח כי אם במה שראוי לשמוח בו, וכל אשר יגדל האדם בשכלו ודעתו, בחכמתו ואמתתו, יתמעטו ממנו עצבוניו ויגוניו יען כי כל מה שתתרבה חכמתו והשגתו יתמעטו חפצי לבבו במחמדי עוה"ז כמאמר רבים מכאובים לרשע כו' (תהלים ל"ב, י') כי הבעל תאוה לפניו יש דאגות ומכאובות רבות עת נחסר לו דבר זה, ואח"כ מתאוה לדבר זה ויעברו ימיו ביגון ושבר רוח, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנו. עד כי דוד המלך ע"ה לעוצם דבקותו והשגתו ומגודל עיונו ודעתו ביטל כל החפצים והסירם מלבו כאמרו ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהלים כ"ז, א') ולא נשאר לפי חכמתו והשגתו רק דבר אחד אשר אותו ראוי באמת לחפוץ ולהשתוקק אליו, ובו ראוי לשמוח אחר השגתו אותו. והוא מה שאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו' ראה כי לא נשאר לו מכל חפצי העוה"ז מאומה רק זאת לבד החפץ והתשוקה אל התורה והעבודה ומבלעדי החפץ המעולה הזה הכל הבל. וזה שאמרו קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת ר"ל אם יבקש דבר אשר באמת ראוי הוא לבקש אותו ולחפוץ בו, לא כן כל חפצי העוה"ז, האדם חושק אותם מהם מסבת סכלותו, ולכן אם יבקש עליהם מאת ה' לא יענהו אחת מאלף:

footnotes: ¹ ובחרת בחיים ועם דרכנו נוכל לתת טעם הגון על מה שתקנו הברכות לברך ע"ד כלל ולא לייחד הטובה אל המברך, כמו המוציא לחם מן הארץ, בורא פרי הגפן, בורא פרי העץ, הלא יותר ראוי היה לברך שנתת לי לחם להשביע נפשי, ונתת לי בגדים לכסות את בשרי, כי ברכה מבוררת חשובה יותר מברכה כללית כמבואר ברז"ל. ולבבי יחשוב אשר ענין זה כבר מבואר במאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים ק"ו, א') ביאור זה, דע כי הטעם במה שתקנו שתהיה התפלה בצבור דוקא אשר בהשקפה הראשונה יראה יותר נכון להתבודד בתפלתו כאמרם ז"ל (ברכות י') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, מאי קיר מקירות לבו. לא שחז"ל הוציאו הכתוב מפשוטו אבל שאלו ואמרו מאי קיר כלומר מה ענין חשיבות בקיר אשר הסב חזקיהו את פניו אל הקיר ע"ז אמרו כדי שתהיה דעתו מכוונת להתפלל מקירות לבו וזאת יקל על האדם בהיותו מתבודד בתפלתו, וזאת שאל הכוזרי מאת החבר (בי"ד משלישי) והשיב לו כי הקב"ה נדיבות יעץ שלא להעלות לפניו קל מהרה תפלת יחיד כי הטובות והברכות אם אמנם הם מועילים הרבה לכלל העולם, אולם הלא לפעמים יזדמנו כמה יחידים שלא יאות להם הטוב הזה והברכה להם לקללה, כמו עוברי דרך מואסים בירידת גשמים, מוכרי תבואה לא יחפצו בברכה וזול, הרופא מצפה שיהיו לו חולים הרבה, ואם יפנה הקב"ה לתפלת היחיד אולי יתקלל הכלל מברכתו, לכן בחר יותר בתפלת הרבים, רבים יחלו על טובת הכלל, משא"כ הטובות אשר היחיד מבקש על עצמו כבר אמרנו כי אין המבקש בטוח על עצמו אינו יודע מה טוב לו ומה רע לו, וכל הדברים יוכלו להתהפך משעה לשעה, ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. וע"כ יפה אמרו ז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת כי החסד הזה לא יתהפך עוד, אבל החסד אשר אצל החיים איך יברך אדם על סעודתו שנתת לי לחם לאכול ובגד ללבוש אולי יחלה ע"י אכילתו זאת או פן יתקנאו בו ע"י בגדיו החשובים ויהרגו אותו כמאמר המדרש (ב"ר י') זכה צבא לו לא זכה צבא עליו. לכן יפה תקנו לברך על דרך כלל המוציא לחם, מלביש ערומים, כי אצל הכלל ודאי היא טובה גדולה וברכה כללית, וזהו הודו לה' כי טוב כי לעולם ר"ל אל כלל העולם ודאי הוא טוב בלא מיחוש רע וזהו כי לעולם חסדו, והענין נחמד: ¹ לא אדע נפש איזה יכשר כמו שכתב בעל העקרים (בארבעה ועשרים מרביעי) על מאמר לה' הישועה. כלומר לו יתברך לבדו בחירת דרכי הישועה כפי ידיעתו באמתת הדרכים המועילים אל האדם. לכן על עמך (החיוב) ברכתך סלה שיודו שמך לעולם בין ישיגו חפצם בין לא ישיגו כי האדם אינו יודע את הטוב לו:

ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח באור זה על דרך אב ובנו נסע בדרך ויהי כאשר ישבו לאכול אצל בעה"ב אחד היה הנער עלז ושמח מאד, כאשר ראה מביאים קערה על השלחן עם מטעמים, וכאשר היו מסלקין הקערה מעל השלחן היה מצטער מאד, אמר לו אביו אמור נא בני מפני מה בהיותך בבית אמך והיא מסלקת הקערה מעל השלחן אין אתה מצטער בשום פעם, ויען ויאמר מה זה תשאלני מבית אמי כי בבית אמי היא המביאה הקערה ואמי היתה המסלקת המאכל, והאמנתי אם היא מסלקת המאכלים עתה הלא לשעה קלה תשוב להעלותם לפני, אחר אשר יתוקנו מעט. לא כן כעת אנחנו בדרך במלון אורחים בבית אחרים, היום אנחנו בבית זה ולמחר במקום אחר, ואם כעת יסלק המסלק את הקערה מלפני הלא הסילוק הוא עד עולם.

הנמשל הצדיקים הקב"ה הנותן להם בחפצו, והקב"ה המסלק מהם ובטוחים הצדיקים כי סילק מהם בעוה"ז כדי לתקנו לעוה"ב, לא כן הרשעים כי מהם אם נסתלק הטוב לא הקב"ה הוא הלוקח מהם כ"א נותן רשות למשחית לקחת מהם הטוב כמאמר וחטאתיכם מנעו הטוב מכם (ירמיה ה', כ"ה) ולכן סילוק טובתם הוא לעולם. לא כן אם ה' נתן גם וה' בעצמו לקח ודאי יחזור ויתן ביתר שאת ויתר עז והדברים יקרים ונעימים.

ומה נעמו עתה דבריהם ז"ל בסמוך ה' נתן וה' לקח בין שנתן ברחמים נתן בין שנטל ברחמים נטל, ולא עוד אלא בשנתן לא נמלך בבריה וכשנטל נמלך בב"ד, אר"א וה' לקח הוא ובית דינו. ורצונם בזה לבאר ההבדל הגדול בין האב המייסר את בנו ובין האדון המייסר את עבדו, כי האב כאשר יוסר את בנו הנה באהבתו ובחמלתו ישקול בפלס הבחנתו שלא יוסיף להכותו מכה רבה פן ישחיתהו או ימיתהו, אבל איש זר המכה בחמת רוחו הוא לא יפלס את מעשיו וכל אשר תמצא ידו לעשות הלא יעשה וכמאמר כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג', ו') גם בעשותי שפטים לא נשתנו מדותי מרחמים לדין. והעד - ואתם בני יעקב לא כליתם (שם) כי מה עשיתי לכם הלא אתן עליכם שבעה עינים לתת אתכם שארית בארץ לפליטה גדולה, והמכות האלה אשר בין ידכם המה מכוונים רק להעיר ולעורר אתכם, כדרך מה שיעשה הבא להקיץ את חבירו משנת התרדמה, וכמאמר כי כאשר ייסר איש את בנו כו' שאין כוונת האב אל היסורים לייסר ולהעיק את בנו, רק להיפך מרוב חמלתו הוא שוקד לתקן את דרכיו ליישר מעלליו לתת לו אחרית ותקוה. ולכן כאשר שלח בלק אל בלעם שיבוא לקלל את ישראל לכלותם ח"ו נאמר בו וישא משלו ויאמר וכו' לא הביט און ביעקב כו' (במדבר כ"ג, י"ח-כ"א) כלומר גם בעת אשר המידת הדין שולט בהם אין המכוון והמובן ממנו יתברך אל היסורים עצמם להעיק ולהרע ח"ו, כי אם לתקנו להטיב עמו באחריתו. וזהו ה' אלהיו עמו כו' השוקד רק בטובתו וכמאמר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית י"ח, כ"ה) וכבאור רז"ל חלילה לך חולין הוא לך, כלומר לעשות רע בלי פעולה טובה תצא ממנו, חולין הוא לפניו יתברך אשר ע"כ חייבו ז"ל לברך על הרעה בשמחה כמו על הטובה, וכמו שנתבאר במאמר ר' שמואל בר נחמני באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר.

אמנם עתה במאמר הנזכר הוסיפו לקח טוב במליצתם הטהורה כי יותר ויותר ראוי להפליג בשמחה על הרעה שהשיג מאתו יתברך יותר על שמחתו בטובה הבאה לו. והוא שאמרו ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה, וכשנטל נמלך בב"ד, באור זה על דרך חנוני יש לו קרוב עני ודרכו תמיד להנהות אותו מאשר יש לו בחנותו, ומסחורותיו יעשה בגדים לו ולב"ב, ובהזדמן שיצטרך העני לגמרו של בגד שארי דברים הבלתי נמצאים בחנותו הוא נותן לו מעות שילך ויקנה בחנות אחרת, או החנוני עצמו הולך בין הסוחרים לבקש מה שהוא צריך, אשר יותר ראוי להפליג טובתו במה שהוא קונה דברים שאינם נמצאים בחנותו כי הדברים אשר הם אתו עמו ומצוים אצלו לא יקשה כ"כ בעיני האדם לוותר לאחרים הצריכים לכך.

הנמשל הקדוש ב"ה בהיותו מטיב הנה מדתו להטוב כמאמר הודו ה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים ק"ו, א') כי זאת היא הסחורה אשר בחנותו יתברך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, וברוב טובו וחסדו ברא מקטרגים להעלות חמה לדון את האדם ולעשות בו שפטים בעבור יתן אל לבו לתקן מעשיו להיטיבו באחריתו.

וזהו ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בפמליא, אבל כשעושה דין נמלך, כלומר שלא כמדתו כביכול כמחפש בחנות אחרת.¹ וזהו ה' אלהיו עמו כלומר ה' שהוא רחמן משתף ובורא ומעורר מידת הדין אליו כי הוא בעצמו אין מדתו להביט בעמל כמאמר טהור עינים מרעות רע והבט אל עמל לא תוכל (חבקוק א', י"ג):

footnotes: ¹ על דרך שבארנו בחבורנו שמן המור (בראשון משלישי) מאמר הנביא ע"ה הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישורו (ישעיה ל"ב, א'). כי גם מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כי כבוד מלכים להראות טובו ונועמו ולעשות צדק וחסד אל החוסים בצלו יעשה בעצמו. כמאמר באור פני מלך חיים. והשרים אשר לפני המלך אינם רק בעבור המשפט כי באין ספק יזדמן צורך שעה מה שראוי לעשות דין ומשפט באיש ידוע, את זאת לא ייחד עוד אל עצמו רק השרים המה ישבו כסאות למשפט וישפטוהו. וזהו הן לצדק ימלך מלך, המלך ימלוך רק לעשות צדק ולעשות חסד, ולשרים יש צורך למשפט ישורו לעשות משפט ודין: