והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (כ"ח, ס"ד).

המשורר ע"ה התפלל ע"ז ואמר עד מה ה' תסתר לנצח תבער כמו אש חמתך זכר אני מה חלד כו' (תהלים פ"ט, מ"ז-מ"ח).

באור הדברים כי הנה מקובל אצלנו כי העונשים המגיעים אותנו מידו יתברך המה רק על דרך אב הנותן לבנו סמים ותמרוקים למרק חליו להמציא לו מזור ותרופה, ומונע ממנו כל מאכל שמן וערב שלא יזיקו לו בימים שהוא מקבל רפואות, כמו שנתבאר על מאמר ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (תהילים ע"ז, י"א) וא"כ ההבדל בין העונש והחמה אשר לאדון על עבדו לאשר אל האב על בנו, כי הכעס אשר על העבד הוא כעס עולם אבל כעס האב העליון יתברך שמו עלינו רק כמו כעס האב על בנו שהוא רק לשעה, עד שיקבל הרפואות נראה הוא ככועס אבל אחר שיפעלו הסמים את פעולתם יתהפך הכעס לרחמים גדולים, והעונש לטובה, והמרירות למעדנים, אבל כל זה אם יתרפא הנער, אולם כאשר ימאן משמוע אל תנאי הרפואות ולא יתנהג בהן במשפט הראוי לנצור את עצמו מכל משמר הלא גם כעס האב יהיה כעס עולם, וכעס אמת והיסורים יהיו אמתיים, אחר אשר כל מה שעשה לו לטובתו נהפך בידו כקשת רמיה. וזהו מאמר עד מה ה' תאנף לנצח (תהלים ע"ט, ה') פירוש שיהיה כעסך כעס אמתיי ונצחיי אחר שלא פעל אצלנו כל מאומה ועדיין לא שבנו מטעותנו.

וזהו שהוסיף ואמר זכר אני מה חלד כי הנה כאשר יקחו מאת בעל מלאכה כלי מלאכתו לעבוט עבוטו, אם המלוה יעשה מלאכה עם הכלים האלה יפסיד אותם וישחיתם, ואם הם מונחים בטל אין אל הלוה היזק רק מה שהוא בטל מהם ואין כלי מלאכתו בידו, אבל אם הוא בעל מלאכה יקרה והכלים יקרים וחשובים מלוטשים ומשוחים בכל יום שלא יתקלקלו ועתה הם מונחים אצל איש כפרי קבורים במעבה האדמה הלא מעצמם הם מתקלקלים.

הנמשל כי בהיותנו על אדמתנו כמה שומרים היה לנו לשמור אותנו מכל רע, סנהדרי גדולה, סנהדרי קטנה, והכהנים בעבודתם היו מכבסים אותנו ומגהצין אותנו בכל יום פעמים בתמיד של שחר ושל בין הערבים כמאמר צדק ילין בה (ישעיה א', כ"א) התמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה ושל לילה היה מכפר על עבירות של יום, וקרבן שבת וראש חודש ושל מועדים כל אחד היה פועל תיקון גדול לקלקול הזמן שלא יגע בנו שום רע ולא ישלוט בנו, ועתה חסרנו כל אלה לא מקדש ולא קרבן לא כהן ולא נביא ושחה לעפר נפשנו ואיך לא ישלוט הרע בנפשותינו הלא מעצמה עלולה להפסד מסבת העדר השמירה והנקיון מהחלודה, וקלקול הזמן.

וזהו זכר אני מה חלד וזהו מה ששאל ואמר שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני מפני רשעים זו שדוני אויבי בנפש יקיפו עלי (תהלים י"ז, ח'-ט') פי' גם אם הרשעים אינם עושים לי מאומה מן הרע אבל נפשי ונשמתי יודעת מאד הרעה הגדולה הנעשית לי על ידם, והוא כי אויבי בנפש יקיפו עלי, כי הנה בנפש האדם עצמו כמה אויבים יש לו כל כחות התאוה והגאוה שהאדם צריך ללחום עמהם ולכבוש אותם וכאשר הרשעים באים עוד אליו מבחוץ גם אלה אשר בפנים מתעוררים ומתחזקים.

ממש על דרך אחד בא לערוך מלחמה על מדינה ובא שמה באנשים מעטים כי בטח כי יש שמה הרבה תושבים אשר מרדו באדוניהם ומצפים את יום בואו ויתחברו אליו לצאת בצבא על שכנגדו.

וזהו אויבי בנפש יקיפו עלי פי' כי הרשעים הרוצים ללחום להתגבר עלינו אינם צריכים כ"א לפתות ולעורר את האויבים הפנימים אשר בנפש להגביר המדות הרעות על השכל, וכדי בזיון וקצף:

ובמקהלות המתקנו בזה מאמר ה' שמע תפלתי האזינה אל תחנוני באמונתך ענני בצדקתך (תהלים קמ"ג, א'). והנה מה שתפס לשון אמונה בזה לא ידענו, כי דרך המבקש רחמים לומר האזינה אל תחנוני ברחמיך או בגודל חסדך, לא באמונתך, אבל המאמר יתבאר יפה על דרך שכתבנו בקול יעקב על מאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס', ח'). והוא ע"פ דמיון לאחד שנאבד לו תרנגולת והלך לבקש אותה אולי ימצאנה באחד מן השכנים, ויהי הוא בא אל שכן אחד וירא את התרנגולת עומדת ורגלה קשור בכרעי המטה, ויאמר לו הלא תרנגולת שלי היא והאיש מתווכח עמו הלא שלי היא הן קניתי אותה אצל פלוני אלמוני ויאמר לו המכיר הנה זה לך האות כי שלי היא התר נא מעליה חרצובות מאסוריה מבין רגליה ותפתח הדלת לפניה ועיניך תחזינה כי מיד תעוף אל ביתי אל מקומה האמתי.

כן ממש התווכחות ישראל עם הקב"ה, כי הקב"ה מתרעם על העדר שלמותנו עתה ואנחנו אומרים כי שלמים אנחנו אתו יתברך גם היום כבימים מקדם ומה שאנחנו נראים כרחוקים מעבודתו יתברך הוא רק מפני כי אסורים ידינו במקומות פזורינו וזה לנו האות כי מדי יתיר יתברך את חבלי נדחים הלא מיד נרוצה אחריו בששון ובשמחת לבב אל המקום אשר היה שם אהלנו בתחלה.

וזהו מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. וזה ממש מאמר האזינה אל תחנוני באמונתך לאמר גם כי עתה אין מעשינו רצויים ואין אנחנו ראויים שתשמע קולנו, האמן לנו כי שלמים אנחנו עמך ואם היה יכולת בידנו לא נגרע מעבודתנו דבר אבל עתה אין באפשר אלינו ולמען שלא יעשה הקב"ה מדה כנגד מדה ויענה ג"כ ויאמר הלא לאמונה כי יושיענו אבל לא עתה, לזה אמר ענני בצדקתך, ואמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי כי רדף אויב נפשי כו' באור זה כי ב' מיני מצודות יש, א'. שצודין בה צפור, ומשפט מצודה זאת כי פורשים לפניה רשת ונותנים לפניה זרעונים ומניחים אותה לחטוף פעם ושתים עד שהיא הולכת ומתקרבת אל הרשת ואז היא נלכדת, וציד חיה הוא בדרך אחר חוקרים תחלה על מקומו ומעמדו ומסבבים אותו מג' רוחות מעמידים בני אדם במקלות ורמחים ומכים אותו ורודפים אותו עד שלא יוכל שאת, ואחר אשר יהיה עיף ויגע מלסבול המכות אז בצבי נפשיה לקטלא נפיק, ילך לאותו צד שרודפים אותו שמה להפילו במלכודתו.

הנמשל היצה"ר הוא הצד ציד צודה נפשות ללכוד אותם בחרמו ולו ב' מיני מצודות אם מרוב כל או בחוסר כל כי תקפו עליו הצרות כמאמר עניות מעביר על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א, ב') ושתיהן שמשו בעולם העשירות בזמן השלוה אז וישמן ויבעט וכמליצתם ז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות ל"ב). לא כן עתה כל כח היצה"ר מצד הדלות והשפלות כי אפפו רעות עד אין מספר, וזה שהתנצל דוד המלך ע"ה בעד הכנסיה ואמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, פי' לא כאותו שהוא חוטא מרוב טובה אשר אם היה בוחר לכלכל נפשו כמאמר פת במלח תאכל כו' היה נשאר עומד על משמרת התורה והעבודה אבל לא כן אנחנו כי לא יצדק לפניך כל חי ר"ל כל מי שרצונו להשאר בחיים על פני האדמה אין לו דרך להשאר עומד על משמרת התורה כי רדף אויב נפשי ודכא לארץ חייתי פי' כי כאשר יחפוץ האויב הרע הוא היצה"ר לרדוף את נפשי וללכוד אותה מה הוא עושה דכא לארץ חייתי, הוא מפיל אותי ברשת הדלות והעוני המעבירים את האדם על דעתו כו'. ואמר עוד ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי פי' גם בבוא זמן מוכשר לתפלה ישתומם לבי בתוכי על מה להתפלל אם על צרכי הנפש או על צרכי הגוף. וזהו זכרתי ימים מקדם פי' במשקל ראשון אני זוכר מה שהייתי בימי קדם בהשכל וידוע אותו יתברך הגיתי בכל פעלך, במעשה ידיך אשוחח והייתי עובד בכל לב ונפש עבודה תמה, ועתה נעדר ממני כל אלה וברגע יעלה ויבוא על דעתי לבקש מחיית גופי הדל ופרשתי ידי אליך כי נפשי כארץ עיפה כו'.

ואמר עוד מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני כו' והוא על דרך סוחר בא אל מדינה רחוקה ויהי הוא בא אל בית מלון בכפר וחלה שם עד מאד והיה שולח כמה פעמים ביום להביא אליו הרופא מן העיר, ויהי כי ראה החולה כי מחלהו הולך הלוך וגדול ויפצר מאד בהרופא ויאמר אליו ראה נא כי אני גר בארץ ואין לי פה מי שיתעורר לשקוד ברפואתי והצלתי לכן את החסד הזה עשה עמדי שלא תמתין עוד מלבוא אלי עד אשר אשלח אליך כי דואג אני עלי פן ח"ו תטרף דעתי ולא אוכל לשלוח אחריך לכן תתעורר אתה מעצמך לשקוד בהצלתי.

וזהו ממש מאמר מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני וזהו מה שאמר צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים כ"ח, א'). הוא מה שאמר הנביא ע"ה כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה ל"א, י"ד). והבאור בזה לדעתי כי הנה יש מיני הולכי דרכים, א'. בעת שלום בארץ ב'. בזמן מלחמה, וההבדל כי הסוחר הנוסע לדרכו בעת שלום כל בני ביתו ואחוזת מרעיו גואליו וקרוביו מלוים אותו בשמחה כי יודעים כי דרכו נכון לפניו, לא כן הנוסע בעת סכנה הלא כמה דמעות יהיו על לחייהם כמה בכיות ישמע על פיהם לאמר מי יודע אם יזכו לראותו בחיים.

וההבדל הזה ראינו בעינינו כי בעת בא גלות מצרים נגלה אלהים אל יעקב אבינו במראות הלילה ויאמר לו אל תירא מרדה מצרימה כו' אנכי ארד עמך כו' (בראשית מ"ו, ג'-ד') לא כן בגלות הזה ליוה יתברך אותנו וכל פמליא של מעלה בבכי ויללה כי הוא דרך מסוכן מאד כמאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה ל"ג, ז'). ובזוהר חדש (פ' בלק) כמה ערעורא ובלבולא עביד קוב"ה בכלהו רקיעים בשעתא דגזר ומסר לון לישראל בידא דההיא שפחה בישא ולאשתעבדא תחות ידא דאדום, בשעתא דהויין כתבין פתקין ברקיע עד לא אחתימו בגושפנקא דמלכא קרא קוב"ה לכל חילי דשמיא וקרא לגבריאל דקסת הסופר בחרצוהי ואמר לו אעכב פתקין עד דלא אחתימו ואבכה על בני ואעבד להון מספד ואבל באמאה לכו כל חילי דשמיא דתשבקון ולא תתקפון לנחמא לי כמ"ש שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני בעט ביעטא ברקיע דערבות ועבד ביה חלונות פתוחים פתח ואמר בני בני רחימין דמעי רביתי לכון ונטלית יתכון על כל אומין דעלמא חבתון קמאי בכמה חובין כהדין ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיה כ"ב, י"ב). זהו שהתפלא הנביא ע"ה ואמר הן אראלם צעקו חוצה למשל אם העומדים אצל החולה התחילו מתגועשים ועומדים ובוכים אז יוכל החולה להבין מה יעשה הוא בעצמו, כן בא הנביא ע"ה והעיר את לבבם לאמר גם אם אתם אינכם מבינים ענין החורבן והגלות הביטו נא וראו בפני המבינים האמתים וראו נא מה הם עושים. וזהו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון ואם המה בוכים כ"כ עליכם מה יש לכם עוד להרבות בבכי ומספד.

וזהו מאמר כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה כו' אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד', ל"א). באור זה ע"ד מאמר המקונן ע"ה איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב', א') דייק ואמר איכה יעיב לשון עתיד כי כבר ידענו כי ההתחלה היא הוראה עצומה על התכלית כאמרם ז"ל מאן דבעי למידע כו' יראה בריש שתא (הוריות י"ב). ובמדרש את הדברים האלה דבר ה' מתוך החושך סימן לבטול תורה, וכן מעשה יוסף ואחיו סימן למלכות יהודה ואפרים, כן התחלת החורבן סימן למקרי הגלות כמאמר והבית הזה יהיה עליון, כל עובר עליו ישום ושרק כו' (מלכים א' ט', ח') היינו חורבן הבית הוא עליון וראש והתחלה אל כל הצרות, כי כל פגע וכל רע העובר אך על ידו הוא. וזהו שאמר איכה יעיב בימים העתידים איך יחשיך ואיך יאפיל באפו את בת ציון אחר כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל. וזהו כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה כי המבכרת הלא היא מצטערת גם על העתיד.

ההבדל השני בהתקרב זמן בואו לביתו כי אותו אשר נסיעתו בעת שלום בעולם שלוה והשקט אז כל גואליו וקרוביו ישמחו ויעלזו לקול השמועה כי לימים עוד שבעה קול דודה הנה זה בא אכן אותו אשר נסיעתו היתה בעת הסכנה המה לא ינוחו לא ישקטו עד בואו בחיים כי הרבה יש לחוש גם בפרסה אחת. וזהו מאמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ואל תתנו דמי לו עד יכונן כו' (ישעיה ס"ב, ו'-ז') וכמאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון כו' אז ונסו יגון ואנחה (שם ל"ה, י'). וזהו שהפליג ואמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, ר"ל כ"ז שאינם כל עוד שלא שבו בנים לגבולם:

עוד נראה בבאור מאמר האזינה אל תחנוני באמונתך כו' ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי כו' בהזכיר עוד מאמר שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך כו' ואבואה אל מזבח אלהים כו' ואודך בכנור אלהים אלהי (תהלים מ"ג, ג'-ד'). והוא על דרך עיר אחת מרדה במלך ויצר עליה בחיל גדול וכבד מאד, עד לא יכלו לצאת ולבוא להביא שבר רעבון בתיהם, ותרעב כל העיר ללחם וראו כי אין להם דרך אחר רק לשוב להכניע עצמם תחת יד אדוניהם, אך בטרם נדברו בזה איש אל רעהו ובטרם הרימו נס ותתעלף נפשם עד כי שכבו לארץ כי לא אכלו לחם זה כמה ימים, והמלך וכל חילו עומדים סביב העיר וירא כי ארכו לו הימים ועוד לא נכנע לבבם הערל, ויאמר מה לי לעמוד עוד וצוה להצית אש ולשרוף את העיר וכל המונה לבלי להשאיר מהם איש, ויהי כי הגיע דבר המלך ודתו אליהם התחזקו בכל מאמצי כח לעמוד על רגליהם ויבכו בקול מר ויאמרו אדוננו מלכנו הלא לאמונה כי כבר שבנו מטעותנו כבר נהפך לבנו בקרבנו ועלה בהסכמה בכל אנשי עירנו לעבוד אותך באמת בכל לב ובכל נפש, ולא תתפלא עלינו מדוע לא באנו אליך להכנע לפניך הלא מי ומי ההולכים כלנו הוזים שוכבים כל רוח אין בנו, לכן אדוננו מלכנו נסה נא עלינו נס להתנוסס וצוה לקחת עגלות להרכיבנו בהם והביאנו אליך, ותערוך לפנינו שלחן להחיות נפש עיף ויגע נרדם ונתעלף, והחיינו נא מן המות הזה אז תראה האמת אז תבחון טוב לבנו ושלמות עבודתנו, אבל היום הזה מה זה תתפלא עלינו.

הנמשל כי הקב"ה כביכול ממתין על התשובה שישובו ישראל ואז יגאלם, על זה אמר דוד המלך ע"ה האזינה אל תחנוני באמונתך כו' כלומר לע"ע ראוי לך להאמין כי לבבנו טוב אליך ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, כלומר לא תבוא עמי במשפט ולא תתוכח עמי לאמר הלא עוד לא ראיתי מי שיצדיק את מעשיו ומי שמטיב את מעלליו, ע"ז התנצל ואמר כי דבר זה אי אפשר עתה ואין כדאי להתעכב ע"ז בחנם יען כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חייתי הושיבני במחשכים כמתי עולם, ומאת אנשים כאלה מה תדרוש או מה תבקש כי אין עוד רוח באיש לאזור חיל לעמוד על המשמר משמרת התורה והעבודה.

על זה בא המאמר הנזכר שלח אורך ואמתך כלומר הלא נהפוך הוא עשה נא אתה הנסיון הזה ושלח נא מרכבות כבודך (אורך הוא מלך המשיח ואמתך הוא אליהו איש האמת, עי' ילקוט) וזהו שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך כו' ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי אז תראה האמת ואודך בכנור אלהים אלהי. והדברים ערבים: