וידבר ה' כו', כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' כו', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

הנה מהראוי לשום לב בזה איככה ימשך הנגף מסבת המספר ומה סכנתו. ובמדרש: אמר לו הקב"ה, משה, חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא כמה דתימא כי תשה ברעך אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי כו', ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים כו' (הושע ב', א') (פרשה ל"ט).

והמאמר סתום מאד אין מהצורך להעיר בו, ורגע אדבר בביאור משנתם ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים כו', נצר מטעי כו' (סנהדרין צ'), אשר הרב בעל מדרש שמואל זלה"ה התעורר בזה מאין יתעורר הקורא להשתדל בעבודת ה' יתברך אחר שכבר נכון לבו בטוח בדברי חכמינו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שההוראה שיש חלק עולם הבא לכל אחד ואחד גם מבלעדי יגיעה כלל ואם כן מה בין עובד ה' לאשר לא עבדו.¹ אבל הענין מובן פשוט עם מה שאמרו ז"ל הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג', ט"ז), וזה יתבאר כאשר נתיר ספק גדול בענין הגלות אשר לפי ההוראה מדברי הנביאים כל עיקרו הוא כמו מאסר ובית הכלא לאסרנו עד אשר נשוב מדרכינו הרעים, והנה הנחמות היעודות סותרות המורא, כי אחרי שמובטחים אנחנו מאת אבינו יתברך כי לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, ויוסף שנית ידו וגאל את ממכר בניו, אם כן אין הגלות מכריח אותנו אל התשובה.

footnotes: ¹ וחוץ לדרכנו יתכן עוד בכוונת המשנה הזאת להוכיח את האדם בתוכחה גדולה ולזרזו על שמירת התורה והמצוה בכדי שלא יאבד מה שבידו, כי הנה אם תאמר לאיש מסכן ודל הלא טוב לפניך להסתפק במעט מן המעט עד כי תקבץ על יד סך גדול לבנות בעצמך בנין מפואר או חומה גבוה באין ספק לא יאבה ולא ישמע אליך לדחוק עצמו על זה כי אין כלל מדרך העני להצטער על שלא זכה לחומה נשגבה, ויענה ויאמר לא טוב אנכי מאבותי וכאשר התגוררו הם אתגורר גם אני, לא כן מי שיש לו חומה מה שהנחילו אביו ותאמר לו מה לך להסתפק בחיי צער מכור ביתך ותחיה עצמך בריוח הלא יענה ויאמר לך חלילה לי מעזוב נחלת אבותי. כן הדבר במבטח השכר לעולם הבא כי אם יבטיחו את האדם לאמר שמור התורה והמצוה ותזכה על ידי כן לקנות לך חלק בעולם הבא לא יחרד כל כך על שמירתם ועל עשייתם, מה שאינו כן אם תאמר לו שיש לו בודאי עולם הבא רק שמהצורך לו להזהר שלא לאבד מה שבידו באין ספק יתלבב להשתדל בשמירתו בשבעה עינים. וזהו צחות לשונם ז"ל כל ישראל יש להם חלק כו' הנה בכוונה פרסמו הדבר הזה למען העיר לב האדם לחוס על חלקו שבידו להזהר בשמירתו. וזהו מאמר רז"ל (ויקרא רבה ל"ב) סביב רשעים יתהלכון סביב לצדיקים הרשעים מהלכים כו' ורואין את הצדיקים יושבים בשלוה בתוך גן עדן נפשם מתמענת עליהם כו', וח"א סביב רשעים צדיקים מהלכים היינו שמראים להרשעים חלקם בגן עדן שאבדו ומכרו להצדיקים כמאמר (חגיגה ט"ו) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ואחרים אומרים להיפך שמראים לצדיקים חלק הרשעים בגיהנם וזה גם כן סובב על מאמרם ז"ל (שם) לא זכה נוטל חלקו כו' בגיהנם. ודע כי כמו שהכלל מגין על היחיד בהיותו נכלל עמהם גם אם בפני עצמו אינו חשוב כל כך כן להיפך היחידים הבלתי חשובין ממעיטין ומקטינים ערך החשובין השלמים כי זכות מעשיהם יתחלק בין הכלל כמאמר ז"ל (במדרש פרשתנו) כשהן עולין גדוליהן עולין עמהם וכשהם בירירה גדוליהן יורדין עמהם. ובזה יש לומר טעם נכון בדברי רז"ל שהחליטו ואמרו (חולין ז') גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן ויהיה הטעם בזה ממש כאנשי הצבא אשר למלך חילו ופרשיו יש ביניהם אשר חוץ החק שיש להם מאת המלך מן המזון והבגדים אין להם דבר משלהם רק יאכלו את חוקם מן הכלל, ולפעמים נמצא ביניהם אישים אחדים אשר בהיותם לעצמם המה עשירים גדולים יותר ממי שלמעלה מהם היינו השרים והשלטונים בהיות לזה כפרים ועיירות ולזה אמרכלאות וקנינים ועבודה רבה וכדומה ועתה בהיותם בין כלל הצבא לא ילבשו ולא יתנהגו לפי תפארת רום ערכם והשגת ידם בלתי כפי המגיע להם מן הכלל וחלק כחלק יאכלו ולא יחגרו זולת כחגורת הצבא בכלל. אבל הנפקא מנה באם יתבטל הכלל וילך כל אחד לביתו אז תראה החילוק והיתרון הגדול אשר להעשיר על העני כי העני בשובו לביתו עוד יתמעט ערכו ממה שהיה ולא יראה את כל מאומה בידו והעשיר יתעלה בערכו ממה שהיה כי בא אל אחוזתו אל כל מיטב קנינו והון סגולתו. הוא ההבדל בעצמו בין גדולי הצדיקים ובין כלל ההמון כי האמנם שבהיותם נכללים עם הכלל הנה צדקת הצדיק על ההמון תהיה ופרי מעלליו יאכלו כלם חלק כחלק עם כל זה אין הדבר כן בלתי בעודם כלולים בצבא ההמון שבהכרח אין יתרון לזה על זה, אמנם בשובם מן הצבא וילכו לנפשם היינו בגויעתם ואסיפתם הנה בית העליון פתוח לפניהם מלא כל טוב אשר מלאוהו בחיים ויתעדן כל אחד ברכוש מעשיו הטובים שסגל ותשבע נפשו בצחצחות הוא לבדו ואין לזרים אתו וזהו גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והענין נכון.

אמנם הבנת הדבר הוא כך כי ההבדל בזה הוא בין הכלל והפרט, הגע עצמך כי כל עיר ועיר יש לה שני שמות יחידים והוא שם הפרט, וראשי הקהל הוא שם הכלל, היינו הממונים על ההמון להשתדל בצרכיהם ולעסוק בתיקוניהם, והנפקא מינא כי לפעמים תמצא עיר שפרטיה עשירים כל אחד בפני עצמו, והקהל יהיו דלים ורקים היינו שאין להם מעות מיוחד אל הכלל וכאשר יקרה להם עסק הצריך אל הכלל לא יהיה בידם על הוצאות אפילו פרוטה אחת, ולפעמים תמצא בהיפך אשר בפרטות יהיו כלם עניים ואביונים והקהל יהיו עשירים, כי יש להם איזה הכנסה השייכת אל הכלל ולא אל הפרט, והאמנם כי מאישים הפרטים נעשה הכלל עם כל זה לא יתפאר היחיד בהון המיוחד אל הקהל, כי אולי לא יאבו בו עוד אל ההתמנות הזה להיות ממונה על הכלל לראש וקצין, ועוד אין לו דבר עם הכסף הזה.

כן הדבר בעניננו כי כל הברכות והנחמות היעודות נאמרו אל כלל האומה הנבחרת ולא על אישים פרטיים, ולכך אין הרכוש הזה רשום ומיוחד אל הפרט זולת אל הקהל היינו כלל האומה, בלתי אם יזכה כל אחד את ארחו להיות מאנשי הקהל יהיה בכלל מקבלי הנחמות, ואם לא יתפרד ויצא מן הכלל ויזכו המנויים בלעדו.¹ וכמו שאמר יתברך למשה הרף ממני כו'. ואעשה אותך לגוי עצום כו' (דברים ט', י"ד). כי אין מעצור לה' מהסתפק באישים אחדים הכשרים שבהם שיש די לקיום העולם בהם לבדם. וזהו הכל צפוי והרשות נתונה כלומר רשות ביד כל אחד להתקרב ולהסתפק אל הכלל להיות נמנה ומושגח בהשגחה המוגבלת ליראי ה' ולחושבי שמו. וזהו ממש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים כו' והבן.

footnotes: ¹ כן הדבר בעיננו הברכות נאמרו על הכלל. ואולי שזהו הרצון במאמר רז"ל אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב (סנהדרין צ"ח). והוא לפי מה שהנחנו בפנים כי האמנם נצח ישראל לא ישקר בברית הבטחתו ויקיים כל הנחמות שיעד על פי נביאיו הקדושים עם כל זאת אין ההבטחה הזאת כי אם על הכלל שעתידים ישראל להגאל וילכו לארצם הקדושה אבל לא נתברר מי ומי ההולכים כי הדבר תלוי בתשובה. ובזולת התשובה אין היחידים בטוחים מאומה כל אחד בפני עצמו שלא יתקיים מאמר ולקחתי אתכם אחד מעיר כו', וכבר תיקן דוד המלך ע"ה תפלה ותחנה מיוחדת בעבור היחידים כי אמר בלשון יחיד עד אנה ה' תשכחני נצח כו' (תהלים י"ג). ומעתה הקרוב לומר כי רז"ל החליטו כן אין בן דוד בא כו' בהיות באמת חפץ ה' יתברך לבלתי ידח ממנו נדח ואם כן אם יבוא בן דוד בדור שמקצתם צדיקים ולא כולם פן ידחו הבלתי טובים ולא יגאלו רק הצדיקים לבדם. אבל בדור שכולו חייב ולא יגאלו רק מחמת הכרח קיום שבועתו אם כן יזכו כלם בשוה וזהו או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. והבן:

כלל הענין חשיבות ישראל היא בשתים, אחד. חשיבות כל איש בפרט באם הוא שלם במעשיו ומדותיו ככל חקות התורה, והשני. הוא ענין נעלה ונשא מזה היינו מה שאנו נחשבים לעם אחד כמו שכתוב אתם נצבים היום כלכם כו' עד למען הקים אותך היום לו לעם (דברים כ"ט, ט'). וכמו שהפליג המשורר ע"ה ואמר ודגלו עלי אהבה (שיר ב'), ר"ל שעשה הקב"ה מכל ישראל בית נאמן מורכב מחלקי אישים הפרטיים וקרא לנו בשם בית ישראל וכהוראת מאמרי השיר הנבחר הזה שמפליג בשבח מהללנו ממש על דרך השבח הראוי לבנין מפואר בית המלכות, וכמו שנאמר קורות בתינו ארזים כו' (שם ז'). ובהיותנו בבחינה הרמה הזאת אין ערך ותכלית אל חשיבותנו בעיניו יתברך, והוא בתוכנו כבעל הבית המתכבד ויושב בביתו מתפאר בממשלתו אשר לא כן אנחנו היום בזמן הגלות כמו שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג', ח') כלומר כל חשיבותם אצל השם על היותם עם אחד כלולים זה בזה ולא כן עתה שהוא עם מפוזר ומפורד:

ודע כי בהיותנו במדבר היינו משובחים מצד, ופחותים מצד, היינו כי בפרטות לא היו היחידים חשובין כל אחד בפני עצמו ולא היו במדרגה המעולה המחוייבת כפי התורה כי יצאו ממצרים ערום ועריה, רק בכללות במה שאנחנו כלולים ונקראים עם אחד בבחינה זאת חשבנו אלהים יתברך לסגולת העמים כלילת היופי.

והיינו דומים ממש למי שלקח עצים בהקפה מזה עשרה ומזה עשרה, ועשה לו בנין מפואר יקר הערך עד מאד, ובאין ספק גם אם יכיר כל אחד את שלו אין שורת הדין נותן שיקלקל ויהרוס את ביתו למען יקחו איש איש עציו ואבניו, ועם כל זה כאשר יהרוס הוא עצמו ויסתיר את ביתו לשעה קלה לכונת איזה תיקון לחזור לבנותו בתבנית אחר וכדומה מהתיקונים, הנה מיד בהיות הבנין מפורד ומהורס ועציו ואבניו שטוחים ונחים על הארץ אם יבואו הבעלים וכל אחד יכיר את שלו ודאי כי לאל ידם לקחת את שלהם על פי המשפט באין מוחה ומעכב כלל.

כן הדבר באומנתנו הנבחרת, כי בההשקפה על כל יחיד בפרט הנה כל נתח וכל חלק מן הכלל בלתי נראה יפה והם כלם בעלי חובות למקום ב"ה, בלתי התחברותנו והיותנו לעם אחד כלולים בהרכבת הבנין היא הסבה המגבהת ערכנו והמחשבת בית תפארתנו, כידוע אשר בהשקפתו יתברך על כלל האומה לעולם יעלו חן לפניו, ולכן ההרכבה הזאת והבנין הזה יגן עלינו מכל שטן ופגע גם בפרטי החלקים כי בהפקד החלקים כי נהרס הכלל:¹

footnotes: ¹ ודע כי מה שאמרו ז"ל שתפו צערי עמכם ענין השיתוף כך הוא משל לבן בליעל שנתפס לבית הסוהר ואביו היה צדיק וישר אשר כל שומע זאת היה מוריד דמעות והיה מקונן עליו לאמר הנה אביו החסיד יושב ומתאבל על בנו יחידו (כי כן טבע האב להצטער בצרת בנו יהיה באיזה בחינה שיהיה) והיו מקוננים על צרת האב יותר מעל צרות הבן. הנמשל כי מבואר שהקב"ה מרגיש בצערן של ישראל יותר ממה שהם מרגישים ואם כן הלא ראוי ונכון להצטער ולקונן על גלות השכינה הקדושה וצרתה יותר מעל צרותינו כי ה' הצדיק ואנחנו החייבים.

ומעתה לא נפלאת היא מה שיש לדאוג על סכנת הנגף בעת המספר. כי כשהם נמנים יהרסו אז את הכלל למשפחות ולבתים ולגברים היינו כי יתראה כל אחד בעת ההיא בפני עצמו ולכן יש לחוש בשעה ההיא מפגיעת המשטינים.

וזהו שצותה התורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' כו', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וזהו שביארו במדרש אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל (פי' היחידים) אמור להם שיפרעו מה שהם חייבין לי. וזהו שסיימו ז"ל ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים כו', והוא כי הנה לעת כזאת שאנשי ההמון בלתי שלמים המנין מקטין אותנו וממעיט חשיבותנו, כי כל זמן שהבנין עומד מורכב ומחובר בנוי לתלפיות קרא ה' שמנו כלילת יופי סגולת העמים שאין ערך לחשיבותנו וליקרת ערכנו בהיותנו בגדר המעולה הזה, מה שאין כן בהיותנו יחידים שעל כן נתחייבנו בכסף כפורים לכפר על נפשותינו. אמנם לעתיד אי"ה שההבטחה קיימת לכל יחיד שיהיה חשוב בפני עצמו כפלי כפלים מחשיבותם עתה בין הכלל כמאמר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום (ישעיה ס', כ"ב) (ועל דרך שבא ביאורו בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת תבוא), ואם כן בזמן ההוא יהיה המספר סבה עצומה להגביה ערכנו ולהרים קרננו למעלה ראש, כי כל אחד בפני עצמו יתראה בהודו והדרו.

וזהו שהבטיח יתברך למשה במאמר שלפנינו חייבים לי ישראל אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי והיתה הבטחתי בזה ואשלמה להם, היינו כי לעתיד יהיו במדרגה שיתפקדו בלא פדיון, וזהו שמבאר הטעם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, יען כי במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, כלומר אותו הדבר שהיה מזיק להם מלפנים היינו בצאתם מן הכלל להתראות כל אחד בפני עצמו לא היו נחשבים לכלום והיו צריכים לפדיון ובדרך זו יאמר להם בעתיד בני אל חי, שהוא מאמר המורה על המעלה היותר רמה ועל המדרגה הגבוה מעל גבוה שנהיה בה ב"ב, והבן: