ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. מדרש: כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאל ט', ז') מהו כן אמר ר' נחמיה אפילו בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים (פרשה מ"א, א').

הנראה בהבנת המאמר בהקדים מאמר הכתוב כי תכלה לעשר כו', ואמרת וכו', בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני (דברים כ"ו, י"ב) ודרשו ז"ל שמחתי ושימחתי בו. ובמדרש: בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות וכו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכלו שקרים והדבר פלאי להיות למעלה פלוגתא רחוקה כל כך.

אבל לבוא אל הענין נחקורה נא במה שהפליג הכתוב במצות מעשר וכתב בה ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (דברים כ"ו, י"א), אשר לכאורה לא ידענו מה מצוה יש בשמחתו פה יותר משאר המצות אשר בתורה. והנראה עם מה שידענו מהחסיד ז"ל (בחובות הלבבות שער הב') שנתן טעם על היות אדם מחזיק טובה לאותו שעשה עמו טובה, והקב"ה מטיב לאדם בתמידות עושה עמו גדולות ואין חקר ואינו מעיר את לבו להודות לה' על חסדיו, ואמר שהסבה בזה היא מה שנתגדל האדם בהם מנעוריו והוא מורגל בהם מעודו, כמאמר ואנכי תרגלתי לאפרים כו', ולא ידעו כי רפאתים (הושע י"א, ג') כלומר התרגלם בטובות הוא סבה שלא ידעו ולא ירגישו טובת המטיב, עיין שם (וכבר הארכנו בזה לבאר כמה מאמרים בחיבורנו קול יעקב איכה על מאמר זכרה ירושלים).

וקרוב לומר שזה הוא הרצון במאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך כו' (דברים כ"ח, מ"ז), גם מאמר המקונן זכרה ירושלים, ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה (איכה א', ז'). כי הנה המשכיל פלס טובותיו במאזני בחינתו להרגיש בטובת ההשפעה מאת הטוב והמטיב יתברך בכל עת ובכל רגע, והם אצלו בבחינה כאלו המה חדשים אצלו בכל פעם, וכאילו לא ראה טובה מימיו, ולכן יחייב עצמו להודות לה' חסד טובתו. לא כן מי שהתמדת הטובה מפרעת אותו מהרגיש בה כראוי ואינו מכיר חסד ה', כי אם אחר שבא עליו צרה וצוקה והשיג הצלתו וישועתו, כי כן משפט הרגשת האדם להרגיש בטובת המטיב ותועלתו אך טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אליו, או אחרי שהוא נעדר ממנו אשר אז סעיפיו ישיבוהו להזכירו כל המעלות והחשיבות שהיה בעצם ההוא. וזה זכרה ירושלים כו', כל מחמדיה אשר היו מימי קדם, (רק) בנפול עמה ביד ואין עוזר לה אך אז התעוררה לזכור כל מחמדיה ולהבחין טוב תענוגיה. והוא גם כן מאמר דוד המלך ע"ה צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה כו', כן בקדש חזיתיך לראות עוזך וכבודך כו', כן אברכך בחיי כו' (תהלים ס"ג, ב'-ה'). ירצה כי הוא מתוודה ואומר כי רק עתה צמאה לך נפשי מחמת היותי בארץ ציה וכו', והנה אני מרגיש טובת שפעתך רק אחר ההעדר, אבל טוב היה לי אם הייתי מרגיש זאת בהיותי במקום הקודש בארץ ישראל.

וזהו כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך, כלומר הלא טוב היה לפני בהיותי בקודש לראות ולהבחין כי מידך היינו נשפעים והייתי מרויח בזה, כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כלומר שכל תפלתי היתה רק על זאת שיתקיימו טובותיך אצלי ובזאת היתה התפלה וההודאה על מעמד אחר, וזהו כן אברכך בחיי - היינו הודאה על העבר, בשמך אשא כפי - היא התפלה על העתיד (ועיין עוד בחיבורנו על ההגדה במאמר בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כו').

וזהו תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו', מרוב כל, כלומר בהיותך על מעמד השפע וההצלחה לא היית מבחין בטובותיך לשמוח בהם ולהורות עליהם תחת כן ועבדת את אויביך במצור ובמצוק וכו', כלומר אעביר כל טובי מאת פניך ואז תבוא אל ההבחנה וההרגש ותזכור את הטובות הראשונים ותתפלל על בואם:

המורם מדברינו כי האדם ראוי אליו לבחון טובות הבורא המשיגות אליו בתמידות ולפקוח עין עליהם להכיר בהם רוב פעולתם ולשמוח בתועלתם כאילו השיג אותם מחדש.

ומעתה הנה דבר גדול דבר הכתוב במה שכתוב ושמחת בכל הטוב וכו', אתה והלוי, לאמר כי בזמן האסיף חייבה החכמה העליונה את האדם להודות לה' חסדו ולהכיר נדבת המתנדב יתברך שמו, אשר יום יום עמס לנו כרחמיו וכרוב חסדיו ולמען נסות את הנותן תודה הזה אם הוא בכל לב יהיה המופת עליו השמחה שיהיה שמח וטוב לב בכל הטוב שהשיגה ידו, כמוהו כגר, כלוי ככהן. לא כמו שאנחנו במדריגה היום אשר העני ישמח בפרוטה שהוא משיג והעשיר איננו מרגיש בשום שמחה אפילו על האלפים שבידו, מסבת ההרגל העצום שכבר המה מוחזקים אצלו, ויחשוב אותם לחיוב. ולכן דייק הכתוב ואמר ושמחת בכל הטוב כו', אתה והלוי והגר כו', להורות שתהיה השמחה מוחשת אצלך ואצל העני בשוה, במאזנים ישאו יחד כי השמחה הזאת תהיה לאות ולמופת שאתה מרגיש טובת ה' יתברך כמשוש בטובות חדשות ולא שתהיינה הטובות אצלך על דרך ההרגל הבלתי מוחש. וזהו ושמחת אתה והלוי והגר, כלומר שלא יהיה שום חילוק בשמחתכם.

וזהו וגם נתתיו ללוי ככל מצותך אשר צויתני שמחתי ושימחתי, היינו כי מעולם לא הייתי מחליט לעצמי שראויים אלי הטובות בדרך חיוב עד שעל ידי זה הייתי מפליג בשמחה בעת השגת הטובה כמוצא שלל רב, ואם כן אחרי היותו מחליט כזאת בקרב לבו ומכיר שהכל בא אליו מאת הקב"ה בחסד ובנדבה אם כן אינו מחליט עליה כי שלו הוא, אבל ישפוט בעצמו שאינו רק כשליח מאתו יתברך לתת ללוי ולגר וזהו שמחתי ושימחתי.

ודע כי הנפקא מינא בזה היא הצדקה כי אם יחשוב האדם מתנת הקב"ה אליו למשפט אז מה שיתן אל העני יחשבה לצדקה כי משל עצמו הוא נותן אל העני, לא כן אם תחשוב מתן הקב"ה לך לצדקה וחסד אז מה שתתן אל העני תחשוב למשפט, כענין שאמרו חז"ל תן לו משלו כו'. וזהו מאמר המדרש לך ה' הצדקה ר"ל אתה הוא העושה עמנו צדקה בדרך חסד ואם כן לנו בושת הפנים, ומבאר המדרש מהו כן אמר ר' נחמיה אפילו בשעה שאנו עושים הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים היינו כי חושבין אנחנו עם נפשנו הלא כל הנתינה שלך היא ואין בה משל עצמנו מאומה. וזהו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים ק"ו, ג') כלומר כל מה שהקב"ה נתן לו הוא חושב אותו לצדקה ועל ידי כן מה שהוא נותן לעני יחשוב למשפט. וזהו גם כן מאמר שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נ"ו, א') כלומר השמרו בנפשותיכם שתהיה הצדקה אצליכם משפט.

ומעתה יחוורו דברי המדרש חסד אומר יברא שכלו חסדים היינו שהוא עושה עם עניים חסד. ואמת אומר אל יברא שכלו שקרים, ר"ל מה שהאדם חושב בלבו שהוא עושה חסד עם העני הוא מנחיל בזה שקר לעצמו להחליט על מה שתחת ידיו שהוא שלו, והאמת לא כן הוא כי הקב"ה נתן לו אך בדרך צדקה, ואם כן מה שנותן לעני הוא נותן משל הקב"ה ולא משלו, מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה היינו כי בחסדו יתברך שמו הסכים על טעות האדם לאמר כי שלו הוא והחליט לכל אחד להיות אדון ומושל על שלו, וצוה על ידי זה על החמס והגזל אם יגע אחד במה שיש תחת יד חבירו נקרא גזלן וענוש יענש, ולא תמצא כזאת זולת בבני אדם כי במרום אין שום בעלים ואדנות וממשלה כי אם לה' לבדו, וכן למטה ממדרגתנו כמו הבהמות והחיות אין לשום בריה בעולם זולת מה שהוא מכניס לתוך פיו וכל הנותר יד כלן שוים בו, והקב"ה האציל זאת אל האדם ונתן לכל אחד חלק ונחלה איש לפי פקודיו והוא אדון בעצמו ומושל על שלו:

ומה מתקו בזה דברי המדרש: (ריש משפטים) אתה כוננת מישרים (תהילים צ"ט, ז') כו', אתה כיננת ישרות לאוהביך שע"י המשפטים שנתת להם וכו' וסיים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (פרשה ל', א'). הרצון כי הקב"ה כנן את העולם ביושר היינו כי החליט לכל אחד חלקו מה שיש לזה הוא שלו ומה שלזולתו לזולתו, והטעם בזה להצמיח על ידי כן משפט וצדקה להגדיל תורה ולהאדירה. משפט שלא יגע אחד במה שתחת יד רעהו. צדקה מה שיתן אל העני תחשב לו לצדקה כי לולא כן היו נעדרים שני סוגי מצות האלה כי היה הכל של הקב"ה, וזהו אתה כוננת ישרות לאוהביך והטעם משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, והבן: