ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' מדרש (מובא ברש"י): לך לך להנאתך ולטובתך.

הנה האמנם דבריהם מוכרחים ממלת לך המיותרת, אבל לא ידענו מה רצה יתברך בזה, כי האם היה מהצורך אליו יתברך לדבר על לב אברהם לבל ימאן במצות ה' חלילה.

ומצאנו ראינו לרז"ל בילקוט: אמר הקב"ה נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון הזה לך לך מארצך, לך לך את ארץ המוריה (רמז ס"ג). והנה מדבריהם נשמע כי הוא יתברך כוון במה שאמר לך לך להגדיל עליו ענין הנסיון ולתת לו נס הקשה להתנוסס, ואם הדבר כן עלינו לחקור במהות הנסיון ואיכותו לדעת מה הוא, כי לכאורה אין בזה מן הנסיון מאומה בשידע אברהם כי ה' דורש מאתו דבר המפיק טובתו ותועלתו.

ולבוא אל ביאור ענין זה נקדים מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח') הנה האזהרה על זכירת הדבר אין לה מקום בלתי אם הדבר ההוא עלול להשתכח כאמרם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו (ביצה ט"ו) ואם כן ראוי להתבונן מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצות. ונזכיר עוד מאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם (שמות ל"א, י"ג). ונאמר בההבדל בין מצות שבת לכל המצות כי האמנם המקובל אצלנו הוא כי כל שלימות המצוה הוא עם טהרת הלב וזכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו, עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה' עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה כענין שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ'), ובספר הזוהר (יתרו צ"ג) אף על גב דלא מכוון זכאה הוא דעביד פקודא דמרא כו'. אבל כל זה הוא בשארי מצות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצות עשיתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה, הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה. ומה גם מצות הצום והצדקה ודומיהם אשר עצם עשייתם יכבד על האדם מאד הנה המעשה עצמה תגיד ותוכיח עליו כי חפץ ה' בידו גם כי איננו חושב עליה כלל לשם ה'. לא כן מצות שבת אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה יודע איפה אם הוא בעבור ענג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא על ידי המחשבה כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו זכור את יום השבת לקדשו, והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כ"א מקור כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו, וזהו גם כן מה שכתוב שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) מלת שמור היא גם כן מקור, והוראתו כי מהצורך אליך לשמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה', כלומר שתקדים מחשבתך על כל עניני תענוג שתענג נפשך מהם שהוא אך בעבור כי כן צוה ה', וזהו גם כן אך את שבתותי תשמורו מורה גם כן על המחשבה כהוראת מלת שמור בכמה מקומות, והרצון כי האמנם בכל המצות גם אם לפעמים תעדר המחשבה עם כל זאת תהיה המצוה מקובלת לפניו יתברך, אבל לא כן השבת. וזהו אך את שבתותי תשמורו והטעם - כי אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם, כלומר רק המחשבה היא האות אשר אני ה' מקדשכם בקדושת שבת כי המעשה עצמה איננה ניכרת למאומה.

עתה נחקורה נא על הקשות שבשניהם והם המעשה והמחשבה, ואומר אשר בשתכבד המעשה על האדם אז תקל עליו המחשבה הראויה לו, ובהקל המעשה על האדם תכבד עליו המחשבה. והוא כי המצוה אשר עשיתה למשא על גופו כמו ציצית תפילין סוכה וכאלה, וביותר הצום והצדקה ודומיהם תקל עליו המחשבה שיכוון בה אך לעשות נחת רוח ליוצרו, כי למה יעשנה אם לא למען מצות ה'. אולם מצות עונג שבת ודומי' בעבור שהמעשה קלה מאד על האדם תכבד עליו המחשבה להשלים מחשבתו בלתי לה' לבדו ולא להנאת גופו כלל.

ובזה נבא אל הענין, כי הוא יתברך ברצותו לנסות אברהם אבינו עליו השלום צוה עליו דבר הקשה מאד, והוא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. וכאשר ביארו ז"ל במדרש: ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהילים מ"ב, י"א) (פרשה ל"ט, א') רצו בזה להודיענו גודל נסיון אברהם אבינו עליו השלום, כי מן הקשות הוא על האדם לעזוב משפחתו ובית אביו וארץ מולדתו ללכת לגור בארץ נכריה, ואחר שהמעשה היתה מתנגדת מאד אל רצונו על ידי כן מה מהנקל היה עליו לחשוב בהליכתו לעשות רצון מצוהו ולא זולת. בגלל כן היתה מחכמתו יתברך לומר לו לך לך לרמז לו להנאתך ולטובתך, והוסיף ואמר לו ואברכך ואגדלה שמך וכדברי המדרש כאן אי אתה זוכה לבנים כו' וזאת היתה הסבה להכביד עליו הנסיון בדבר המחשבה. (אבל התורה הקדושה העידה עליו לאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר שלא היה מכוון בהליכתו רק למלאות דבר ה'). ומעתה מה נמרצו דברי הילקוט אמר הקב"ה נסיון ראשון ואחרון איני מנסה אותך אלא בלשון הזה¹ כי במה שרמז לו שהדרך הוא לטובתו ותועלתו בזה הגדיל עליו הנסיון.

footnotes: ¹ אמר הכותב: הנה מו"ר המחבר ז"ל לא ביאר רק הנסיון הראשון איככה הוא מרומז במאמר לך לך מארצך והנסיון האחרון שיהיה מרומז במאמר לך לך אל ארץ המוריה לא מצאתי בדבריו. וכדי להשלים הבאור בזה דע כי הנסיון האחרון גדול מאד מאד על כל הנסיונות הקודמים. כי רבותינו ז"ל במדרש דרשו על אברהם אבינו ע"ה מאמר נתת ליראיך נס להתנוסס מלשון נסה עלינו כו' להרים מדרגתם מעלה מעלה. והנה אברהם ע"ה בתחילתו בעוד היותו מרגיש עניני החומר הגשמי ומחמדיו היה לו זה לנסיון גדול לך לך מארצך כו' ואברכך ואגדלה שמך. והוא בצדקתו דחה כל זאת מעצמו ובשרו הגם שאמר לו ית' להנאתך ולטובתך עכ"ז וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. אמנם אח"כ כאשר העתיק א"ע מעניני הגוף מכל וכל ולא היתה מגמתו וחפצו רק להשלים הנפש לזכות נשמתו אז לא היה עוד נסיון לפניו בהצלחת חמריות כל מאומה, אבל הקב"ה נתן לפניו נסיון אחר גדול ורם מאד כי בנסיון העקידה גילה לו יתב' גודל הצלחת הנפש כאשר יעשה זאת להעלות בנו לעולה כמבואר בס' הזוהר (במקומו) לך לך (להנאתך ולטובתך) לאתקנאה באתר דאתחזי ע"ש. ואברהם ע"ה בצדקתו לא הלך גם בעבור הבטחה זאת, כי סוף סוף תהיה הכוונה בהמצוה רק לטובת עצמו. כאשר הורו לנו רבותינו ז"ל עשה דברים לשם פעלם כו' (נדרים ס"ב). ויש לנו דמיון ע"ז במאמר המשנה עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה (פרה פרק ב'). זה הכלל כל שהיא לצרכה אינה עבודה. לכן אברהם ע"ה הגם שהקב"ה גילה לו אשר ע"י מעשה העקידה יעלה ויבוא ויגיע למדרגה נפלאה, עכ"ז בתם לבבו הלך רק בעבור לעשות נ"ר ליוצרו לעשות מה שצוה אותו ית'. וזה נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה אותך אלא בלשון הזה כי הנסיון הראשון היה בהצלחת הגוף והאחרון הי' בהצלחת הנפש אם לא יכוון בהליכתו גם להצלחת נפשו ונשמתו.