מדרש: אלה פקודי המשכן משכן העדות מהו משכן משכן שני פעמים, אמר ר' שמואל בר מרתא שנתמשכן ב' פעמים על ידיהם וכו', זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החקים (נחמיה א', ז') כו'. ואין חבול אלא משכון (פרשה נ"א, ג').

הנה מה מאד ראוי להתבונן בדברי הכתוב שהביאו ז"ל שאינו בסדר הראוי, היינו להקדים הסבה אל המסובב הכתוב שינה את הסדר ואמר חבול חבלנו ואחר כך ולא שמרנו כו'.

ונקדים מאמרם ז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע ובונה לכם ראשון זה בית המקדש וכו' (ויקרא רבה פרשה ל', ט"ז). ולבוא אל באור המאמרים נקדים עוד דבריהם ז"ל אמר רבי אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין מאן נצח אלא מאן דנסיב באיין (פירוש כידון) בידיה אנן יודעין דהוא נצח, כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהון ואתרוגיהון בידיהון אנו יודעים דישראל היו נוצחים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון (שם, שם ב'). והדבר פלאי, וכי המצות נתנו להתפאר בהן ומה לנו אם אין אנו יודעים מי היו הנוצחים, די לנו האמת שמובטחים אנחנו כשם שאדם הראשון נידון בראש השנה ויצא בדימוס כן יצאנו גם אנו בדימוס.

אבל הנה לדעתי כוונו ז"ל בזה לאמת לנו הטובה שגמלנו הקב"ה והפך לנו את הדין לרחמים להטיב לנו מראשית השנה ועד אחרית השנה, אך הם ז"ל רצו לבאר עוד כי הדבר תלוי בצדקותינו ובמעשינו של השנה כולה כאשר זכרו ז"ל הרי שהיו ישראל בראש השנה צדיקים ופסקו להם הרבה גשמים כו', עד הקב"ה מורידן במדבריות (ר"ה י"ז ע"ב). ולכן חייבה החכמה העליונה לצוות עלינו מצות הארבעה מינים בראשית השנה למען היות ניר לזרוע לצדקה מראשיתה עד אחריתה.

ונמתיק הענין על פי משל לאחד שהרחיק נדוד ויהי הוא בא אל בית עשיר אחד והיה שם כמה שנים, ויהי ברצותו לשוב לביתו נתן לו בעליו את כל המשכורת של משך הזמן ההוא וילך בחוץ לבקש לו עגלה ובתוך כך אבד את כל כספו ויתמרמר מאד בבכי ויזעק זעקה גדולה ויחמול עליו בעליו וילך ויחפש בכל שערי העיר מגדול החל וכו', עד כי נתוודע אליו שהוא אצל בליעל אחד, וישתדל בכל מאמצי כח עד כי השיב לו הכסף, אז אמר אליו בעליו הלא ראית בעיניך כמה עמלה נפשי להפיק טובתך, אבל עם כל זה מפחד אנכי אליך עד בואך לביתך כי רב הדרך ממך פן תשכב ותרדם ויבואו זרים ויקחו חילך, או תאבד אותו ותהיה יגיעתי לריק, לכן ראה נא למסור הכסף ליד בטוח גדול והוא ימסור אותם בעצמו ליד אשתך.

הנמשל הנה הקב"ה עושה עמנו כחסדו והופך לנו מדת הדין לרחמים גדולים, ומדאגה אולי במשך הזמן נשוב ללכת בדרכים הראשונים ונאבד חלילה את כל הטוב ההוא צוה אותנו הקב"ה מצוה זאת והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, היינו מן השמים יסייעו אותו, וכמאמר החכם כל התחלה היא יותר מחציה. וכבר מבואר בדברי רבותינו ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'), וכמאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח', ז'). וזהו מאמר המדרש אומות העולם באים ומקטרגים בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, כלומר אף אמנם שנצחנו זה עתה עם כל זה אין הדבר בטוח בידינו פן יגרום החטא, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהון בידיהון אנו יודעים דישראל היו נוצחים. כלומר בתחילת השנה העמיס אותנו במצות קדושות בלולב ואתרוג ומצות סוכה, וכל אלה לסקל לנו המסלה ולכונן פעמינו אל המסלה הישרה בראשית השנה, ואחריה כל אדם ימשוך עד מועד צאתה. וזהו גם כן מה שסיימו ז"ל שם הוא שאמר דוד תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים ט"ז, י"א) אם קיימתם מצות לולב שנקרא נעים הרי אתה מבושר שנצחת לאומות העולם שנאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

הנה פה מבוארים דברינו עוד יותר והדמיון בזה לעני שלקח איזה חפץ מאת עשיר ונתן לו בזול והניח החפץ בידו עד אשר יביא לו המעות, ויהי בלכתו לביתו פגע בו אחד מאוהביו ויספר לו לאמר הלא תדע ידידי שלקחתי חפץ פלוני בזול מאד אבל הנחתיו ביד העשיר ואני דואג שלא יחזור בו, ויענה ויאמר לו סכל הלא העשיר בודאי לא ישקר ולא ינחם רק אתה לא תשקר מלשלם לו, כי כאשר לא תשלם לו ודאי יתבטל המקח.

וזהו ממש מאמר דוד ע"ה אם תקיים מצות לולב וכו', אתה מבושר שנצחת והטעם כי נעימות בימינך נצח כלומר המצוה הזאת תגן עליך שתהיה ימינך נאמנת לנצח שלא לשנות מעשיך הטובים בכל השנה ומאת הקב"ה ודאי לא תהיה המניעה כי נצח ישראל לא ישקר כו':

ולבוא אל הענין נזכיר כלל אחד המבואר בחלקנו הראשון (פרשת בראשית) אשר כל הטובות הנפלאות שהפליא יתברך עמנו אשר הטיבו לשעתם היו בבחינתם ממש על דרך הקונה מרעהו סחורה הרבה ואין ידו משגת עתה לבצע מעשה המקח, אם מפאת היותו עדנה חסר מסך המחיר או כי הסחורה עדנה לא נשלמת בתשלום מלאכתה, והמשפט כי יתן הקונה לאשר קנה מאתו ערבון למען הבטיח אותו על מקחו כי גאול יגאלנו. כן כל הטובות שגמלנו יתברך שמו היו כלם בלתי מכוונים לעצמותם אבל היו על דרך הערבון, וההתחלה אל צרור הטובות העתידות לנו במהרה, וכמו שהוכחנו דברינו אלה מהרבה מאמרי רז"ל. וכן כתבנו שם אשר כל הגדולות והנוראות אשר הפליא ה' אתנו בימים הראשונים כולם מתוארים בשם ראשית. כי מאמר ראשית יתכן בדבר שהוא ראש והתחלה סביית אל המסובב ממנו. התורה נקראת ראשית כמאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח', כ"ב). גאולת מצרים ראשון הוא לכם כו', וכמבואר במקומו. בית המקדש, ציון מתוארים ראשונים במאמר ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מ"א, כ"ז) כו'. וכל זה מבואר שם באורך שמתוארים בשם ראשית להיותם ראשונים אל המסובב מהם. התורה היא התחלה סביית אל התורה החדשה המיועדת כמאמר כי תורה מאתי תצא (ישעיה נ"א, ד'), היינו התגלות מצפוניה וכמו שזכרנו שם. הבית המקדש היה ראשית אל בית העולמים העתיד להתכונן על ידי הקב"ה בעצמו.

ומעתה זהו מאמר ר' ברכיה במדרש הנזכר לעיל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כדי שיהיו נמשכים אחריו כל ימי השנה בעבודת שמים כנזכר לעיל, אז גם הוא יתברך ישלים ויגמור כל הראשיות. וזהו הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם ראשון היינו שיקיים לנו כל הראשיות שהיו אצלינו לערבון להבטיחנו על תשלום מקחן:

כלל העולה מה שנקרא אצלנו בטחון מיד ליד לקיום המקח הוא הנקרא בכתוב ראשית היינו ערבון ומשכון. ואולי שזהו כונת מאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, שנתמשכן שני פעמים לא שזה מדבר מהשני חורבנות כי שניהם נקראים אחד, כי מה שנחרב בראשון לא נתמלא בשני כאשר זכרו ז"ל כמה דברים שחסרו בבית שני והם דברים עיקרים ויסוד לכלם, וגם כסא המלוכה לא היתה כראוי כי רוב הזמן היו תחת יד זרים, אשר על כן היו הזקנים בוכים אשר זכרו גודל כבוד הבית הראשון יהיה זה כאין בעיניהם. אבל מה שכתוב שנתמשכן שתי פעמים היינו שני בחינות משכנות. האחד כמו שאמרנו כי כל עיקר בנין הבית אשר בנה שלמה לא היה כי אם לבטחון להבטיחנו על הבית העתיד וכמו שאמר שלמה ע"ה בעצמו בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים (מלכים א' ח', י"ג) היינו הבית הזה הוא רק הכנה אל בית עולמים המקווה. והשם הראוי לתאר את הבנין הזה הנכון לתארהו משכון כי היה לנו למשכון ולאות מאת הקב"ה שיבנה לעתיד הבית העליון. והשני שנתמשכן אחר כך בעונינו ממש, כאשר ילוה אחד מחבירו על משכון ובתוך כך היה צריך המלוה למעות ומשכנו ביד אחר, כן עלה בידינו אשר המשכון שנתן לנו הקב"ה עשינו אותו משכון ביד זרים, שזהו ודאי מורת רוח אל הלוה הראשי, שיהיה משכונו משועבד ביד אחר. והן על זאת הפליגו ז"ל ואמרו שנתמשכן שתי פעמים היינו מיד שני ליד שלישי שהוא דבר הבלתי רגיל ואין הנכון לעשות כן, אל הלוה הראשון להכפיל יגונו. וזהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים חבול חבלנו לך, כלומר המשכון שלך שמסרתו אלינו הנה אנחנו מסרנוהו ליד שלישי, וזהו ולא שמרנו את המצות כו', שעל ידי כן נחרב הבית.

אבל נתבונן עוד במאמר זה וכי מי הכריחו לעקור הכתוב מפשוטו לעשות ממלת משכן משכון. אמנם נבין הענין על פי משל לעשיר אחד שהיה לו בת יחידית וראה נער הגון אצל עני אחר וייטב בעיניו להתקשר עמו לתת לו בתו, ויהי בכתיבת התנאים ויאמר העני שיתן העשיר בטחון על קיום ההתקשרות, והעשיר לא שאל כן מאת אבי הבן כי לא יעלה כזאת על הלב שיהיה הצורך לקחת בטחון מן העני שלא יחזור בו, ויהי בתתו כסף הבטחון ערך עשרים אדומים ליד שליש וירא אחד הבלתי יודע מה נעשה ביניהם וחשב שזה שהוא נותן ליד השליש הוא נדן בתו, ויתפלא ויאמר עשיר גדול כמוהו לא יתן לבתו נדן בלתי כעשרים אדומים, ויאמרו לו לאמר אין הכסף הזה כי אם בטחון מאת העשיר שלא יחזור בו, ויאמר אם הדבר כן למה לא יתן גם הצד שכנגדו, ויענו אותו סכל מה עולה על דעתך שיחזור העני, מי הוא שיעזוב טובה נפלאה כזאת. לימים חזר העני מן התקשרות זה ויתמהו כלם איש אל רעהו לאמר כמה העזנו את פנינו נגד העשיר שיתן משכון לקיום הדבר להיות הקשר אמיץ ועל העני לא עלה על לב אחד שיחזור בו, ואיך עתה נהיה להיפך אשר העני חוזר מהתקשרות העשיר כמוהו.

הנמשל מי שרואה חשבון המשכן אשר לפי כבודו יתברך היה הראוי שלא יהיה ערך ומספר למלאכת המשכן בשכבר גינו ז"ל את ישראל בזמן שיש להם מספר, כל שכן משכן כבודו יתברך. לזה מתנצל הכתוב ואומר אלה פקודי המשכן, לאמר זה אינו כי אם לפי שעה לבטחון על העתיד למקדש שלמעלה שאז יהיה מבלי ערך, וזהו משכן העדות וכמאמר המדרש עדות הוא שיש סליחה לישראל והוא רק משכון על קיום ההבטחה, אבל אצלנו לא ביקש הקב"ה מאומה כי לא עלתה על רוח שנשוב מאחריו כמאמר היעזוב מצור שדי (ירמיה י"ח, י"ד), ועתה נהיה להיפך כי שבנו מאחרי ה'. וזהו שהתפלא הכתוב ואומר חבול חבלנו לך, כלומר אנחנו לקחנו משכון מאתך ולא אתה מאתנו, ועתה נתהפך הדבר ולא שמרנו אנחנו את המצות כו', והבן:

או יאמר על פי משל לשני בני אדם שעשו שידוך ביניהם, אחד היה בעל מלאכה שלא היה שום אדם יכול לעשותה בלתי הוא לבדו, והשני היה לו בחנותו כל הכלים הנאותים למלאכתו, והנה בעת ההתקשרות אשר המשפט שיתנו הצדדים בטחונות על קיום הדבר, אמר השלישי די שיתן זה הכלי מלאכה אשר לו בחנותו וזה יספיק לבטחון משניהם, כי כמו שהבעל מלאכה אינו יכול לעשות מלאכתו מבלעדי הכלים האלו, כן בעל הכלים לא יוכל למכור כליו כי אם לזה, שאין זולתו עוסק במלאכה זאת, נמצא במשכון אחד נתמשכנו שניהם להיות מוכרחים לקיים הדבר, ולאיזה ימים עזב הבעל מלאכה את מלאכתו והתחיל לעסוק במלאכה אחרת, הנה אז אין המשכון מכריח כי אם את בעל הכלים לא את הבעל מלאכה, אחרי שאין לו צורך עוד בכלים אלו, בשכבר הוא פונה למלאכה אחרת.

הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה בבאור משכן משכן שנתמשכן שתי פעמים, אין הכונה על משכונות של שני הגאולות, אבל גם באחד שייך שתי פעמים משכון, היינו אשר המקדש היה משכון מאת הקב"ה לידינו כי יוסיף שנית ידו ויגאלנו. והשני שהיה גם כן אל הקב"ה משכון מאתנו להכריח אותנו לשוב אליו, כי כמו שאין אומה זולתנו לעבוד עבודת המקדש, כן לנו אין אפשר לעבוד עבודתנו בשלימות בלתי במקום הקדוש כידוע. ואם כן זהו מה שאמר שנתמשכן שתי פעמים היינו שיש עליו שם משכון בשני תוארים להיותו משכון על שני סוגים מהקב"ה אלינו ומאתנו להקב"ה. אבל כל זה כשאנחנו אוחזים ביקר מלאכתנו ושוקדים על עבודתנו הנבחרת הנה מפאת חסרון הכלים הנאותים אל העבודה אנחנו מוכרחים לשוב לה' ובזאת הנה המשכן למשכון גם מאתנו להקב"ה, אבל כאשר אנחנו עוזבים חלילה מלאכתנו אין צורך לנו אל כלי העבודה ואז אין המשכון כי אם מהקב"ה. זהו חבול חבלנו (רק) לך והטעם מחמת ולא שמרנו את המצות כו', ואם כן חורבן בית המקדש לא נחשב אצלינו לחסרון מאומה, והבן: